זה עתה סיימתי לקרוא את הספר המרתק BLINK של MALCOLM GLADWELL שעוסק במקומו של התת מודע בקבלת ההחלטות של כל אחד מאיתנו. הספר מצליח להראות כיצד אנחנו מושפעים, לטוב ולרע, מתפיסות שהתקבעו בתת מודע שלנו.
הרבה פעמים איננו מודעים לתפיסות אלו הנוגדות, על פניהן, את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. כך, למשל, גלדוול מספר כיצד מסתבר לו שהוא איננו שונה מאחרים במבחן המיועד לחשוף דעות שליליות נגד כהי עור. המשבר אצלו גדול במיוחד מפני שהוא בן לאימא ג'מאיקנית ובכל אופן תת המודע שלו מכיל גישה סטריאוטיפית רגילה כלפי כהי העור. גישה הנוגדת לחלוטין את תפיסת עולמו כפי שהוא מודע לה. פן אחר של הניגוד בין תפיסת המציאות לבין המעשים בפועל נחשף בתהליכי ניהול. כאשר אנחנו מנהלים תהליך של תכנון אסטרטגי אנו מנסים לברר את נקודת המוצא שממנה אמור הארגון לצאת לדרך המועדפת. הרבה פעמים בירור כזה נתקל בקשיים בשל חוסר הנכונות של המנהלים לקבל הערכה שונה משלהם לגבי המצב הקיים. הקושי הנפשי נחשף, בעיקר, כאשר מעריכים בפניהם את אסטרטגית הפעולה שלהם, שבפועל, והנה היא נוגדת את הערכתם לגבי מה שהם עושים. הקושי ברור – המנהל מחליט על דרך פעולה מסויימת, הוא מניח שהוא פועל לפיה, והנה בא מישהו מהצד וטוען בפניו שהוא הולך בדרך אחרת. ההבדל בין הסיטואציה הזו לבין הסיטואציה של גלדוול היא במהות המראה שהוצבה לפניו. אצל גלדוול זה מבחן "אובייקטיבי" ואילו בתהליכי ניהול זה בדרך כלל יועץ חיצוני שניתן לבטל את הערכתו כ"בלתי אובייקטיבית" או כ"בלתי מקצועית". זה בדיוק סוג התגובה שאני מקבל בימים אלו נוכח מה שאני מזהה כתופעת ההכחשה אל הישראלים בעלי "הגישה המתונה". ההתכחשות היא כלפי שתי תופעות – התנועה ימינה של הבוחרים היהודיים והתחזקות ההערכה שלא ניתן יהיה ליישם את "פתרון שתי המדינות". קיים דימיון רב בין מה שקרה לציבור הזה לבין מה שקרה לגלדוול. במשך שנים הם הניחו שהם הרוב היציב במדינה והם הצביעו למפלגות שלכאורה היו אמורות לקדם את הפתרון של חלוקת הארץ. לכן קשה להם לראות עכשיו כיצד גוש הימין עשוי להגיע בכנסת ל-65 מתוך 110 נציגי המפלגות "היהודיות". ובמקום לקבל את המצב הזה כפשוטו ולחשוב מה זה מחייב אותם, הם חוזרים שוב ושוב כל כך ש"הרוב הוא במרכז". אז אם "הרוב הוא במרכז", איך זה שכנראה כבר לא ניתן לחלק את הארץ? ואיך זה ש"העבודה" היתה שותפה לרוב הממשלות שאיפשרו את התפשטות הבניה בגדה? האינם רואים זאת? או שקשה להם לקבל שכל זה קרה בזמן שהם היו כאן, בדיוק כמו שלמנהלים קשה לקבל שהאסטרטגיה המוצהרת שלהם לא תאמה את האסטרטגיה בפועל?
מדינת ישראל התנהגה בפועל באופן שונה ממה שהם הניחו שהיא מתנהגת. חוסר הנכונות להכיר במציאות, יביא לכך שמה שהיה הוא שיהיה. הציבור הזה יצביע בעיקר ל"קדימה" ול"עבודה", יקרא ל"ממשלת אחדות לאומית" (בכדי שליברמן לא יהיה בממשלה), יבנה על הלחץ של אובמה, ימשיך לקטר איך מדינת ישראל מתרחקת מהשלום, ולקראת הבחירות הבאות לא יבין איך זה שגוש הימין ממשיך לגדול. אהוד מנור ז"ל כתב אחרי מלחמת לבנון 1982 מילים שנשארו רלבנטיות גם היום: לא אשתוק כי ארצי הכותרת הראשית ב"הארץ" מדגימה לנו עד כמה אין כל הבדל בין "הליכוד", "קדימה" ו"העבודה" המנהלות את אותה מדיניות סיפוח המונעת הסכם אפשרי. |