נסעתי היום לירושלים במונית שירות וצעדתי בתחנה המרכזית בדרכי למקום שבו חונות המוניות. מדהים, זו המילה היחידה שאני יכול לומר על הביקור הקצר שלי במושבת העובדים הזרים. אתה צועד בחוץ לארץ בשכונת עוני שבה יש תושבים ממדינות שונות ומיבשות שונות. אסיה ואפריקה הן השליטות בתחום התחנה המרכזית. יש שם סינים, פיליפינים תאילנדים ואפרעיקנים.
הם נינוחים יודעים שכבר לא מחפשים אותם, אני מתכוון למשטרת ההגירה. מדי פעם בפעם יהיה עוד מבצע גירוש ונוכל לדווח על גירושם של כמה אלפים מקרב העובדים הזרים. עם זה חייבים להודות הם כאן וזו עובדה. יהיה קשה להיפטר מהבעייה הזו וזו בעיה. הילדים שלנם לומדים בבתי ספר ישראלים. ביקרתי בעת האחרונה בבית הספר רוגוזין שבאזור התחנה המרכזית. לימדתי שם לשעה קלה במסגרת התנדבות של תכנית המנהלים של קלוג-רקנאטי. בית הספר היוקרתי למינהל עסקים החליט לאמץ את בית הספר ואנו מלמדים את הילדים שם כי יש עתיד גם אם אין ברשותך כסף או מעמד. בכל מקרה המעניין שם היה לראות את בני העובדים הזרים, שחורים, אסיאתים ושאר המינים מדברים עברית שוטפת כמוני וכמו ילדי. אנו נאלץ להתמודד עם בעייה של ילדים שמכירים רק את ישראל, מדברים את שפתה, מרגישים וחשים את אופיה ובעצם הם ישראלים לכל דבר. כן צריך להבין שיש לנו תיק לא פשוט. הם באים ממקומות רחוקים, מקצתם עוזבים בסופו של דבר אבל רבים מהם תקעו פה יתד ומבינים שבישראל עם כל הבעיות אפשר לחיות חיים נורמליים ונעימים למדי. אזור התחנה המרכזית אינו מקום מפחיד להיפך. אתה נחשף לחנויות מסוג שונה, הרבה מאוד חנויות תקשורת שהרי אותם עובדים זרים חייבים תקשורת עם בני משפחה וחברים במולדתם. עם זה הרבה מאוד חנויות אופנה בגדים וחנויות אלקטרוניקה. פשוט עולם שונה משהכרנו. נוסעים מאזור התחנה המרכזית חמש דקות ואנו שבים למדינת ישראל שאנו כל כך מכירים. המדהים הוא שאנו נוהגים כמו בת היענה וטומנים את ראשינו בחול, רק לא לראות! שבוע טוב |