אבל... רק רצינו לדבר על גיאופוליטיקה!
באיחור מה, להלן רשמיי מיריד הספרים הבינלאומי. הייתי צריך לעכל כמה דברים, למען האמת, שכן המגע בין הקהל לסופרים היה די טעון. אני מדבר, כמובן, על הקהל הרוסי. השנה, הוצאות הספרים הרוסיות השקיעו, והביאו ליריד דוכן מושקע מאוד וגם את טובי הסופרים שיש לספרות המוסקבאית להציע. אני אומר "ספרות מוסקבאית", משום שלמיטב הבנתי המוגבלת - מוסקבה ורוסיה הן פלנטות נפרדות. והיות ואני קורא מעודכן יחסית, החלטתי להקדיש לעניין את השבוע האחרון של חופשת הסמסטר שלי.
כבר במפגש הראשון עם הסופרים הרוסים, שהתקיים בבית-הקפה של היריד, הבנתי שקיים ניגוד אינטרסים קשה בין הסופרים לקהל. האורחים ממוסקבה העדיפו לדבר בעיקר על ספרות, בעוד שהקהל, שהורכב בעיקר מצופי הערוצים הרוסיים בגיל הפנסיה, דרש לדסקס עניינים גיאופוליטיים.
לכן, הניסיון לספר על המפגש שקיים לאחרונה הנשיא פוטין עם קבוצת סופרים צעירים הזמין בעיקר גיחוך בקהל והערות מחכימות במיוחד אודות תפקידו של כלב הלברדור הנשיאותי בהנהגת המדינה. הסופרים, לעומת זאת, ממש לא חפצו לדבר על המצב הפוליטי ברוסיה, ועמדו על כך שאף אחד לא מגביל להם את חופש הביטוי. ברגע זה הופיע באחת הפינות קשיש חביב, שהחל לצעוק ברוסית עם מבטא פולני כבד: "אתם לא סופרים - אתם אנשי פרופגנדה!". הקשיש סירב להירגע לאורך כל המפגש...
הקהל המשיך לסחוט מהסופרים אמירות פוליטיות בכוח. בסופו של דבר, לאחד הסופרים קפץ הפיוז, והוא הודיע: "אתם רוצים שנספר לכם כמה שרע ברוסיה, כי אם לא רע שם כמו שנדמה לכם - הרי שכל החיים שלכם פה מאבדים את משמעותם!". ולר דיבר בקול רם, תוך שהוא מנסה לבלוע את המיקרופון. לאחר כמה משפטים שנישאו לחלל האוויר, הגיעה גברת די טיפוסית מהקצה השני של האולם, שם התקיימה פגישת קוראים עם אבירמה גולן. הגברת, בטוחה לחלוטין שלפניה עוד רוסי, דרשה בעברית צחה מולר להנמיך את הווליום. "Madam, I don't understand you", הפטיר ולר באנגלית כבדה של בוגר אוניברסיטת לנינגרד, אך הגברת המשיכה לדרוש בעברית. הקהל היה חסר אונים, שכן ידיעת העברית של מרביתו הייתה די קרובה לזו של הסופר הרוסי. לבסוף, הגברת הסתלקה חזרה לאבירמה מבלי שתשיג את מטרתה.
בדוכן של רוסיה לא מכרו ספרים, והדבר ציער מאוד את הקהל. אחדים התעניינו בעיתונות מדעית, אחרים שמו עין על ספרי אמנות - אך כולם נאלצו לסגת לאחר שהסתבר, שממוסקבה הובאה דוגמא אחת מכל ספר, והמעוניינים לקנות - מוזמנים לעשות זאת בחנות הספרים הרוסית הקרובה למקום מגוריהם.
החוויה המרכזית מיריד הספרים הגיעה דווקא בתל-אביב, בפגישה שאליה גררו את הסופרים מירושלים ושבה דווקא ארגנו מכירה של ספריהם במחיר מופקע. אותם מפקיעי המחירים גם דאגו לגבות מן הקהל 50 ש"ח עבור הכניסה לאירוע.
מוח יצירתי כלשהו באגף הקליטה של עיריית תל-אביב החליט לקרוא לפגישה "הביוגרפיה שלנו ושל אחרים - האם יהודים כותבים ספרות יהודית?". מובן, שמן הסופרים הרוסים הופיעו לפגישה רק היהודים שביניהם, אליהם הצטרפו כמה כוכבי ספרות מקומיים. במרכז הבמה שמו את העיתונאית אירינה וורובל, שממש לא ידעה מה לעשות עם עצמה ואיך להנחות את הדבר הזה.
הדיון נכנס למבוי סתום במהרה. הסופרים ממש לא התעניינו בספרות יהודית, ואחד מהם, דמיטרי ביקוב, העדיף בכלל לא להתייחס לנושא הערב. במקום זאת, הוא קרא משיריו. השירים היו מהנים מאוד, אך גרמו למהומה בקהל. אחת הפנסיונריות שישבה שם אפילו שאלה, מי כתב אותם. יכול מאוד להיות שהיא גם הייתה זו שביקשה מן הסופרים לדבר קצת על השואה.
"מה אנחנו יכולים לחדש לך על השואה, שלא שמעת ב-60 השנים האחרונות?", שאל מיכאיל ולר, כמייצג כל הסופרים מסביבו. אלה ישבו בפנים משועממות, וביקוב אפילו הוציא את הסלולרי שלו והחל לעשות משהו - ספק לשלוח SMS, ספק לשחק "סנייק". דניאל קלוגר, סופר מד"ב מקומי, הציל את הערב - הוא דווקא דיבר על היהדות, ואפילו שר עם הגיטרה. לסיום הערב, ביקוב התנתק מהסלולרי ודקלם עוד כמה שירים, שהיו מצוינים, אך הקהל נותר אחריהם ברגשות מעורבים, שכן הפנסיונרים שלנו עוד לא רגילים לכך שהמילה "חוי" היא חלק מהשפה הקונבנציונלית כיום.
אני הייתי די המום. לא הבנתי, למה למפגשים כאלה באים אנשים שאף פעם לא קראו את הספרים של אף אחד (כן, כן) מהסופרים הנ"ל, ועל חלקם אפילו לא שמעו. לא אתפלא שהספר הרציני האחרון שחלקם קראו היה "אנשי פאנפילוב"... כן, פנסיונרים משועממים, שלחלקם יש דחף עז לשמוע כמה אנשים חכמים ולשאול אותם שאלות נדושות על תכניות לעתיד. וזה לא שהם אי פעם יטרחו לקרוא את הספרים שלהם בעתיד - הם ייצאו מן הפגישה, ובמקרה הטוב, יזכרו רק את זה שמישהי ביקשה לדבר על השואה ושהיה שיר עם המילה "חוי".
בסך-הכל, היה ניתן לצפות את הדבר הזה. לא נשארו קוראי רוסית רציניים רבים בארץ - רוב האנשים ששולטים בשפה במידה מספקת מעדיפים לקרוא עיתוני חינם שמחולקים להם בחסות "ערוץ 7", וזו ספרות מסוג מאוד מסוים. חנויות הספרים הרוסיות מתפרנסות בעיקר מ"ספרות נשים" בכריכה רכה - ספרים שנדפסים על נייר טואלט ונמכרים בחבילות של קילו, ומספרים שמספרים לכל דכפין על הדרכים לחיות נכון, לאכול נכון ואולי גם לסרוג איזה סוודר בדרך. לכן, העדיפו הקוראים לדבר על גיאופוליטיקה, וגם כאן הם הצליחו לשאול שאלות שהדהימו בטמטום האבסולוטי שלהן, ובחוסר הבנת החומר. אין כאן על מה להתפלא - בינינו לבין רוסיה החדשה, שאותה הסופרים האלה מייצגים, כבר פעורה תהום עמוקה, ואין לצפות שהבורגני הישראלי הממוצע (הגם ששפת היום-יום שלו היא רוסית) יבין את הרוסים. השתנינו, וגם הם השתנו, ואולי זה לטובה... |
