חן הקוקייה
\"כדי לא לשנוא את בני האדם, אני מעדיף להתרחק מהם\"
ז'אן ז'אק רוסו
פוסטים אחרונים
- טרגדיות של חורף 26/1/12
- חרדתו של הגבר בשמלה הלבנה 10/11/11
- הלשעברית 23/9/11
- הנרדפות 8/9/11
- עזה כמוות חניה 1/9/11
- סלח לי, אתה רוכב על צווארי 11/8/11
ארכיון
אשדוד מגניביישן
מיטב הברנז'ה האמנותית, התל אביבית ברובה, הפגינה אתמול נוכחות בעיר הדרומית מוכת הטילים ■ זה היה מפגן כוח רציני של מוזיאון אשדוד, שפתח במקביל שלוש תערוכות נחשבות וגם עשה כבוד לאבא שלי, פנחס עשת
איזה כיף לכתוב על אשדוד לא בהקשר מלחמתי אלא בהקשר של אמנות וחברה ופתיחות וסטייל? ובכן, סטייל באמת שלא חסר שם, במרכז מונארט לאמנות. החל מהוודקה שהוגשה לאורחים במבחנות פקוקות בשעם ועד צמד נגני הגיטרות החשמליות שניסר באוזניים ממיטב הרוק הכבד - שכנגדו חולקו בעוד מועד אטמי אוזניים (!) למוזמנים, בהנחה שחלקם עברו את גיל הסובלנות לרוק הכבד, אך תצפיותיי לא העלו שמישהו עשה בהם שימוש - טוב, כשה'קשישים' הם אורי ליפשיץ ודוד טרטקובר, כנראה שאטמי אוזניים די מיותרים.
בשבע וחצי בערב העמיסה במכוניתה אלת האש, הלא היא ולרי תלויית-הנעליים, אותי ואת בניי הענקיים ונסענו דרומה. כשהגענו למוזיאון, השתלבנו בבני משפחתי מרובת הנישואין: דליה מגנט-עשת, אשתו השלישית של אבי ואם שתי אחיותיי, ליה עשת וגגו עשת, ומיה גל-עשת אשתו הרביעית.
המקום היה כבר מפוצץ בסלבריטיז מהזן התרבותי. הפעם, בניגוד לאוזלת-ידי בהפגנת אסמול נגד המלחמה, הגעתי נכונה נפשית לתעד, ובעיקר את תחום הביגוד והאבזור הקרוב ללבי - אך אויה - פרט לוולרי עצמה לא נצפו הופעות יוצאות דופן בקרב הקהל, למרות אמנותיותו השוקקת.
אה, התערוכות: במבנה המבוכי, הספירלי של המוזיאון, הכולל 13 חללים נגד עין רעה, בו התמנגלו (מלשון מינגלינג כמובן, לא מנגל) החשודים המיידיים (מיד הרשימה), הוצגו התערוכה סימן של עדו בראל, ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, שאצר יובל ביטון וכוללת 50 עבודות חדשות על הגבול בין הפיגורטיבי למופשט; התערוכה הקבוצתית דו מימד תלת מימד שאצר יונה פישר, אוצר המוזיאון; וכמובן הכי חשובה (לי): תערוכת פסלים של אבא שלי, פנחס עשת, שתרמה לאוסף הקבע של המוזיאון אלמנתו, מיה גל-עשת.
התערוכה של אבא שלי, שאצרה בגאוניות, לדעתי, האוצרת הצעירה רוני כהן-בנימיני, שהצטרפה ממש עכשיו לצוות המוזיאון, מאוד מרשימה. היא מוצגת בחדר גדול ונפרד בקומה התחתונה וכוללת פסלים מכל התקופות ביצירה שלו ובכל החומרים, כי אבא שלי יצר ממש בכל חומר קיים - ברזל וחימר ועץ ודיקט וניקל ונירוסטה וקרטון ופורצלן וקנווס מתוח על שלד עץ ועוד.
בשבילי להיכנס לחדר הזה היה כמו לחזור הביתה... או לבית של סבתא שלי. זה היה נורא נורא מרגש עד שלבי החל לפעום במהירות. הסברתי לבנים שלי על היצירות, אלה שהם לא מכירים (ושמתי לב שאפילו הם, שני הגודזילים, מתרגשים), ואנשים שעברו שם בתערוכה נעצרו והתחילו לשאול שאלות ודרשו הסברים, כאילו אני מדריכה... וזה היה נורא מצחיק... אז כמובן הסברתי גם להם. הקטע הוא שאבא שלי עבר מפיסול בתחילת דרכו, שנות ה-60, של צורות נורא אורגניות, שמזכירות אברי גוף - אותן ריקע בברזל והלחים זו לזו, שיוצרות פסלי ענק נורא ידידותיים שבא לך לחבק - לפיסול גיאומטרי 'קר' בניקל, צורות מושלמות, יפהפיות, מתוכשטות, שהשתקפו בהן כל הצבעים בחללים שבהן הונחו.
אבא שלי שנא והשתעמם להיתקע במקום אחד. כל פעם ביצע תפנית גם בחומר שבו עבד וגם בצורה ובקונספט. הניקלים הזורמים והבדים המתוחים היו בשנות ה-70, ובשנות ה-80 הוא יצק פסלי ראש-חזה יפהפיים מפורצלן, שבזמנם לא זכו להכרה שלה היו ראויים, ונחשבו 'יפים מדיי' (אז היתה אופנת 'דלות החומר', אם אתם זוכרים, ולהיות יפה מדיי נחשב ממש קללה באמנות הישראלית), אבל היום אני חושבת שאין עוררין על כך שהם יצירות מופת. אני באמת לא חושבת שיש עוד אמן ישראלי שיצר בכל כך הרבה חומרים ועבר בצורה כל כך דרמטית בין המופשט לפיגורטיבי ולגיאומטרי.
אני, כילדה, ממש מתתי על הצורות החמימות והגבשושיות מהברזל, שגם החליד עם הזמן ונוספה לו 'פאטינה' כמו שאבא שלי היה אומר, נוספה לו שכבה של משקע ואופי. יש בכל הסדרה הזאת משהו מאוד עוצמתי - גברי אבל גם נשי ומאוד מיני, נראה כמו זין ודגדגן וביצים וקצת מחוספס בצורה (אבל חלק למגע) ומזכיר את המרקם של האברים הנ"ל - עד מבוכה ממש, עד שהם נראו ממש נועזים ואפילו גסים.
וכמובן שבא לגעת בזה. ופתאום בתערוכה ראיתי את כל ידידיי הישנים והגמלוניים מהברזל, מהתקופה שאמנים פיסלו הרבה בברזל, וגם חלוד. גם תומרקין למשל, או יחיאל שמי. כי לברזל היה חום שלא היה לנירוסטה הקרה, ואפילו לא לעץ, וודאי שלא לאבן או לשיש. ואני הרבה יותר אהבתי את הברזל החם מאשר את פסלי-התכשיט המושלמים, היפהפיים, אבל הקרים.
וכמובן שנגעתי וליטפתי את ביצי-הענק החמימות, והסדרנים הסתכלו בי במבטי זוועה. ואת הנירוסטה גם בא מאוד ללטף. ובכלל לאבא שלי היה שיגעון של לגעת כי הוא חשב שהמרקם חשוב לא פחות מהצורה והוא נגע בכל, לא רק בפסלים. תמיד העביר יד על מרקמים, על כל מרקם, בחיים, כדי לראות אם רך או קשה, חלק או מחוספס. ומאוד מאוד היה לו חשוב הגימור של הפסלים, והוא התעסק עם זה שעות על גבי שעות וכמובן העביד אותי שעות בליטוש.
גם את הפסלים של תומרקין, אגב, מאוד מאוד מאוד אהבתי כילדה, ואני זוכרת שבפעם הראשונה לקחה אותי אמא שלי דווקא לתערוכה שלו בביתן הלנה רובינשטיין, הייתי בהלם מרוב שהן דיברו אליי, המפלצות האלה. בכלל, אני חושבת שהחוויות הראשונות שלנו כילדים הן החוויות המעצבות. בגלל זה כדאי מאוד לחשוף ילדים להרבה אמנות ובפרט לאמנות מודרנית, מראשית המודרניזם. פיקאסו למשל. הוא האמן המובהק לילדים. פיקאסו ופול קליי. טוב, אבל אני גולשת, כהרגלי.
היו שם: האמן יאיר גרבוז, חוקר התרבות חיים דעואל לוסקי, איש גל"צ אהוד גרף, הצייר יוני גולד, האוצרת שרית שפירא, הסינולוג דן דאור, מנהל סינמטק ירושלים אילן דה פריז, הפסלת דרורה דומיני, האמן גד אולמן, הצלם אורי גרשוני, הבעלים של גלריה גורדון אמון יריב, המשורר והאוצר אורי דסאו והאמנית תמר גטר. אלוהי הסלבס האמנותיים יסלח לי אם לא זיהיתי עוד כמה, מן הסתם גם כשרונות חדשים ומבטיחים - אנא באירוע הבא גשו אליי והזדהו - לא אקפחיכם.
אשר לבגדים, באמת, עקב הקור והגשם שהחל לזלוג במפתיע, התחמש הקהל במיני מעילים וצעיפים משמימים בססמת השחור הוא השחור החדש, כאשר רק פה ושם בלטו יציאות חביבות כגון תיק עור בורדו משובב של שרית שפירא, או שלייקס מגניבים של אורי גרשוני, או משקפיים ייחודיים, כיאה למעמדו, של אופטומטריסט הצמרת (כן, יש דבר כזה, חברים) התל-אביבי קלוד סמואל.
היחידה שלא איכזבה ודפקה הופעה מעניינת באמת היתה אלת האש שלנו במעיל דרמטי-גלימתי מזן המטריקס או שובו של הג'דיי בשילוב צמידים משובצי אבנים נוצצות בסגול עמוק מבית מדרשה של שגית רביבו - אשדוד או לא אשדוד?
מסקנה? גם בלי הבלגן והסלבס - סעו לראות. גם אני אחזור לשם פעם נוספת. שווה. שיחקו אותה במוזיאון. יונה פישר מלך. ■
למעלה: אור עזרתי, הבעל של גגו, גגו עשת, ליה עשת ופסל של פנחס עשת, through, מעץ צבוע ומנירוסטה משנת 1970, אתמול בתערוכה
בתוך הטקסט הבאתי מלמעלה למטה ברצף כרונולוגי רק חלק קטן מהדרך שעשה אבא שלי, החל מעבודות הברזל הגדולות, שמשלבות קושי ורוך בתחילת שנות ה-60, עבור בפסלים המתוכשטים והנוצצים מברונזה בציפוי ניקל בסוף שנות ה-60, דרך פסל נירוסטה במסגרת עץ צבוע מתחילת שנות ה-70, פסל של בד צבוע מתוח על מסגרת עץ, שהיה הטור דה פורס של יצירתו לדעתי, באמצע שנות ה-70, וכמותו גם יצר שפע של הדפסי משי גיאומטריים - איתם ייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בסאו פאולו בשנת 1975 - לבסוף: ראש פורצלן מושלם, ללא משמעות וללא הבעה, מ-1980.
יש עוד המון, וגם בתערוכה. |
תגובות (156)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הי מאיה יופי של פוסט!
הייתי סטודנט של פנחס אבא שלך בבצלאל (תחילת שנות ה-80) ואפילו תקופה קצרה אסיסטנט שלו:-)
מאד הערכתי אותו! היינו מטיילים ברח' ירמיהו והיה מספר לי סיפורים על רודי להמן, ו"סודות מקצועיים" של פסלים שנעלמים מהעולם...
אחרי שנים התקשר אלי לשאול משהו על אמנות מחשב.
הנה קצת עבודות מאז... כאן.... כאן
חג שמח!
אבי.
התערבבו לי המון חושים, מרקמים, צבעים, רגשות וזכרונות אישיים בתוך הקריאה והצפייה בעבודות. מאד מרשים ומקסים. תודה על שהבאת אותי לפה לביקור.
הגעתי לכאן תודות להפנייתו של רעי דישון בקהילת האמנות ונהניתי מאד לקרוא על התערוכות במוזיאון מונארט ובמיוחד את התאור הצבעוני של משפחתך ושל תערוכת פסליו של אביך. ברכות!!
לפני כחודשיים הייתי לראשונה באותו מוזיאון והתלהבתי מאד מהמקום , שבהחלט ראוי לביקור ובמיוחד כשיש בו תערוכות מעניינות. תודה!
השתלבנו בבני משפחתי מרובת הנישואין: דליה מגנט-עשת, אשתו השלישית של אבי ואם שתי אחיותיי, ליה עשת וגגו עשת, ומיה גל-עשת אשתו הרביעית...
נשמה בשלב הזה הלכתי לאיבוד(-: מי זה מי?
מיא
הצלחת בכשרון רב לגרות את כל החושים,
ולפתוח מפה ולסמן אשדוד,
לנקות את המצפן
לשים קפל"ד
ובמבה באוטו,
ויאללה נוסעים דרומה.
יופי של אומנות.
רן
תודה.
נראה, אני מרגישה שצריך להעמיק הרבה יותר.
ליה היא רופאה, ולגבי הנסיעה לאשדוד, אולי נארגן משהו משותף. אודיע. תודה על המחמאות. אכן תערוכה נהדרת.
יש לי עוד אבא.
כן, ידעתי שתאהב. ביצירות הצבעוניות, הגיאומטריות, יש משהו מאוד סדור, מאוד דקורטיבי, מאוד משרה שלווה. הן תלויות אצלי בבית (ההדפסים, פסלי הבד המתוח), וכיף להתעורר ולראות אותן.
כן, זו היתה הרגשה מוזרה. כאילו הפכו את החלל הזה במוזיאון לבית שלי.
תודה
הללויה!
לגזור ולשמור ולתלות! (את כל ה... לא חשוב.)
גם אני סופר-נעלב - וכתבתי עמודים שלמים של היעלבויות - על כך שמחשיבים את האתאיזם שלי כחוסר אמונה.
וזה מתסכל בטירוף, שכל מה שאכתוב על עולם הערכים והמוסר שבאתאיזם - שחייב להיות מודגש ומוקפד עד רמת ההגהה, רק בגלל שאין אלוהים ושום שטות כזו - כל מה שלא אכתוב, עדיין אנשים יגידו "טוב, אתה לא מאמין באלוהים. אז במה אתה מאמין?"
נמאס לי מהם.
"הליכוד האנושי, טעמו והגיונו – רק מטרה אחת להם: הזכות להיות שונים, מיוחדים, הזכות להרגיש אחרת, לחשוב, לחיות אחרת בעולם. כדי לכבוש את הזכות הזאת, כדי להגן עליה, להרחיבה, מתאחדים האנשים. ובתוך כך נולד הסילוף הנורא, אך האדיר, שהאחדות הזאת, הנושאת את שם הגזע, האל, המפלגה, המדינה – היא-היא טעם החיים ולא אמצעי למענם. אך לא, לא! באדם, ביחודו הצנוע, בזכות לשאת ייחוד זה – הטעם היחיד, האמיתי והתמידי למאבק למען החיים."
וסילי גרוסמן, החיים והגורל
זה בדיוק מה שעבר לי בראש.
את כותבת כל כך סוחף, מבחינת השילוב של תיאור עמוק, חודר, מורכב , עם היסטוריה ליניארית, עד כדי כך שבדיוק המחשבה הזאת, של משפט הסיום שלך, עלתה לי בראש, שניה לפני שהגעתי בקריאה אל המשפט הזה
(great minds וכו')
אבל במחשבה שניה - זה נשמע יותר כמו ספר מאשר כמו פוסט. את צריכה לכתוב ספר.
ויש לי הרגשה שהספר יכתב מעצמו.
ובסוף ייצא אלבום אמנות יפה כזה, שמונח בסלון לראווה (ולגאווה), לדפדוף - וכמובן לקריאה.
יש לי כמה כאלה, של שלום סבא (אמן נשכח וגאוני), של אונורה דומייה אהובי, של אדוארד הופר (סליחה, אני יודע שהמלנכוליה שלו לא מדברת אליך) - אז למה שלא יהיה פנחס עשת? כלומר, עם השידרוג שלך?
צאי לדרך!
ספר! רוצים ספר!
באמת אני מחכה ליום שבו אוכל לקרוא את "לאישה" או "את" ברצינות.
מעניין. אני, למשל, לא חשבתי אף פעם על חתולים במובנים כאלה. אני אוהב חתולים ומלטף אותם, ומשלם אחרי זה בשעות של גירודי עיניים ואסתמה - ואני גם בוגר בית הספר התיכון לאמנויות בירושלים, בציור, פיסול ורישום - ואף פעם לא חשבתי על פרספקטיבות או סימטריות כשהבטתי בחתולים. אלא אם זה היה תת מודע, כמובן.
כן, גם אני לא מבין.
לקרוא, לראות (הפעם זה גם לראות) ולהתמוגג.
מרשים !!!!
כתבת מקסים מיא,
מאוד מתרגשת בשבילך,
כי זה באמת מאוד מרגש לראות פסלים שגדלת איתם,
פתאום הם בחלל אחר משהכרת וצופות בהן עיניים אחרות,
"שלא ידעו את יוסף"... ולא מכירות את מהות הדברים.
אבל ככה זה באמנות.
יש לך במה להתגאות וזו הרגשה נהדרת בלב, זו הרגשה של שייכות.
התחברתי מאוד להרגשה הזו ללטף את הפסלים, ביחוד אלו מהברונזה.
את בטח יודעת למה...
יש משהו מאוד חם בברונזה שאין בשיש הקר לדוגמא, משהו נושם,
אולי זו באמת הפטינה, או המרקם בכלל.
מה שעוד יפה בברונזה ואין בשיש הוא משחקי האור והצל שנופלים עליו,
זה עושה את הצורה הרבה יותר חיה ומשתנה בכל זוית ראיה.
אנסה לשכנע את המשפחה שלי לסוע לאשדוד באיזו שבת,
מהמקום שבו אני גרה בצפון זה קצת רחוק....
כיף לקרוא.*
Great art MAYA!
hows life by the way...long time no see.
וואו, ממש מגניב. מענין זו בדיוק האומנות שפונה אלי. אומנות גאמטרית אסתטית, קווים נקיים מת על זה...
אני לא מבין גדול באומנות אבל נראה לי שיש אומנות של האונה השמאלית האנליטית והגאומטרית ושל האונה הימנית שזה כל השאר....
אז היו לך ארבע אמהות ואבא אחד ואני תמיד חשבתי שבהגדה זה הולך הפוך תודה על השיעור.
כל הכבוד לאביך שגידל בת כמוך.
וכל הכבוד לך מרגש
וואי וואי מיא איזה תענוג
רבות מעבודותיו של אביך מוכרות לי
ובכל זאת הופתעתי
את ראש הפורצלן לא הכרתי
ואף חשבתי לרגע שהשתרבבה עבודה של ברנקוזי בטעות לפוסט
ולא הבנתי מה הקשר עד שקראתי...
רוצה מאוד מאוד להגיע לאשדוד לתערוכה
אשמח אף יותר להצטרף אליך ולשמוע את הסיפורים
בגוף ראשון, במידה ואכן אפשרי, אנא ידעי אותי.
מסתבר שגם את ליה אחותך אני מכירה (היא מעצבת גאפית?)
אז תודה ואשמח כאמור ודש גם למיה
עדנה
תרחיבי, תרחיבי, זה יהיה מעניין מאוד, ואני בטוחה שיש לך הרבה מה להגיד.
כוכב ענק לאבא שלך, איפה שהוא נמצא, על יצירה באמת יפה שמביאה חשק לנגוע...
ולך על הסקירה הנפלאה והאהבה העזה הזו לאביך . מעורר הערצה.
תודה על המידע
טוב, לא נקפח את אמא שלי: בזכות אילן היוחסין ששורטט פה, הנה מה שקיבלתי עכשיו במייל:
אמך, רינה נאמן עשת, מורתי לספרות ופילוסופיה, הייתה ה"מורה" היחידה שלי בכל שנות לימודי, השפיעה רבות על חיי וכבר שנים אחדות שאני רוצה ליצור איתה קשר ולהגיד - תודה.
את יכולה לצמצם את הגודל שלהן.ולשים בגלריית התמונות.
לחילופין - יש הרבה אלבומי רשת חינמיים- שם את יכולה להטעין את תמונותיו..ואז לשים קישור.
=============
אגב - הזכרת את הפורצלן.שהוא חומר שמאוד מאוד קשה לעבוד איתו.ניסיתי לא פעם - דומה לחומר - אבל מאוד קשה לקבל איתו תוצאות.
כל הכבוד לך על הפירגון לאביך ומגיע לו.
קראתי אצל ולווט, אז באתי. מזל שיש עוד פלטפורמה להגיע אלייך (:-
לקרוא את שיר האהבה לאבא שלך ולאמנות בכלל.
לקח לך שעות להעלות את התמונות? כל דקה שווה צפייה של זמן איכות .
תודה.
לא פעם אני חושבת על כך שאמנים משאירים אחריהם עבודות ומנציחים את עצמם לעולם.
וכן, אשדוד עיר שווה בטירוף מהרבה בחינות.
יש לי עוד המון תמונות יפות, אבל לנוכח העובדה שרק את התמונות האלה לקח לי איזה שמונה שעות להעלות עם עזרה מידידיי, אני חושבת שאסתפק בזה. אקדיש לו עוד פוסטים בוודאי. שמונה זו לא בדיחה.
ארנון, להווי ידוע לך שיוסי הוא איש אשכולות שגם בריצה שולח רגליו החטובות.
הראש בתמונה האחרונה מפורצלן. ניסיתי להעלות עוד מהסדרה אבל כשלתי. אנסה אחר כך.
כן, אבא שלי מאוד אהב לשלב קווים מעוגלים וישרים ומאוד אהב לחזור ולחקור את הצורות הבסיסיות. לפרק את כל הדברים בעולם לבסיס - לעיגול, למרובע, לקו. האליפסה גמכן היתה צורה מאוד חביבה עליו ואני זוכרת אותו כילדה עושה ניסויים באליפסות - מותח את העיגול לפה ולשם. ז"א כאמן בעל שם כבר, הוא לא התבייש לחזור לתרגילים של תלמיד בשנה א'. שומדבר לא נראה לו מובן מאליו.
לטף את הביצים בזמנך החופשי מוטי. עליי.
צודקת. קחי בחשבון שניים סדרנים ושלוש סדרניות. יחד חמישה
מיא.
כל חיי פינטזתי שיזנקו עליי חמישה סדרנים (הם לבושים במדים, כן?)...למה לקלקל?!
עכשיו משהוספת תמונות אני רואה כמה זה יפה.
עבודות שמזמינות התבוננות.ורצון עז לגעת.במיוחד בעבודה עם העיגול האדום.
ליוסי: חשבתי שעיסוקך בפרויקט האיראני, גוזלים את זמנך היקר, ולא נותר שם מקום לזוטות כמו פתיחה באשדוד.
למיא, אחלה סיקור, אפשר שאם היית נכנסת לתחום, היית מכניסה קצת חיים לאירועים הכי משעממים שאני מכיר, ואילו הן הפתיחות של תערוכות באשר הן.
העבודות של אביך מרשימות, ועבודה בפורצלן זה אתגר, לכן מעטים משתמשים בו, אבל אם האסטטיקה חשובה, אין חומר שמשתווה לו.
הדבר היחיד שחסר לי, (ואפשר שיפריע את שנתי הלילה, זה המעיל של ולרי), למה לא נכנס כאייטם.(בעניין הסקרנות, ולא שראיתי ולא מצא חן בעיני, חלילה).כיף לקרוא את זה. את נמלאת בפרץ אנרגיה שצועק חיוניות כשמדובר בדברים הקרובים ללבך וזה חינני לאללה. באמת.
דווקא יוצא לי להתקשקש עם אשדוד בנסיבות אירועיות ולכן יש מצב שאקפצץ לשם (יש שעות ספציפיות שבהן מותר ללטף את הביצים והאיברים האחרים או שכל שניה שבה השומר מסב ראש זה זמן טוב?)
איכשהו, בינות לבליל הביקורות הניאו-אנטי-קומוניקטיביות התרבותיות שקראתי לאחרונה, חייכתי אותי בעודף היצר גוף-ראשון שבו שוטטת בבילביות (מלשון בילבי) יחפה בחיי אביך ובבריאתו. תבורכי בת ציון (וגם ולרי, וגם הגודזילות האלו שלך).
אזלו כוכביא, באמאשלו. אשובה בקולות קו-לו-לו וכוכביא לכש...
שמעתי פתחו בקפה מועדון נפגעי מיא הווירטואליים, רוצה להצטרף? אתה יכול ללוות את היללות בפסקול דיכאון טורקי.
האמת, אתה יודע מי אמר לי שגגו זה שם טוניסאי? בוא נזרוק פה עוד שם, נעצבן ת'ציבור בדרופינג ניימז - סילבן שלום.
רעה אחת...
צ'מעי, אני תונסאי ומעולם לא נתקלתי בכינוי...
אז עכשיו הוא מוצא חן בעיני אפילו יותר
אני אוהבת את הרעיון של צבע שבא מהשתקפות, לא ישיר
צ'מע סיפור - לפני שנים התפרסם בצהובון חדשות עליו השלום סיפור על באר שבעי אם זכרוני אינו מטעני, טיפוס אתני ססגוני בשם גגו בלולו, ישיש בא בימים, שהתחתן עם פרגית צעירונת, אך אונו היה רב והוא היה עושה בה מעשים כל יום או כל שעה או משו כזה, ואת כל זה סיפר הזוג המאושר בגאווה לעיתון.... כמובן. או אז התברר לנו להפתעתנו כי זהו שם די מקובל בקרב העדה הטוניסאית, ולגברים דווקא. זהו חלק מהמיתולוגיה המשפחתית המשעשעת שלנו ולפיכך תבין שגגו 2 החביב קטן עלינו בכמה מספרים. למרות שמן הסתם יש התוהים מיהו גגו 1? או שמא מיהי?
מזל שהבהרת שאחותך היא לא גגו 2.
היזהרי רק שלא יקפצו עלייך חמישה סדרנים, כמו שקפצו עליי...
ובהכירי אותך אתה אומר משפחתולוגיה ומתכוון לסקס
כן. ייאמר לזכותם של הבנים שלי שמזלזלים בערך בכל אבל לא באמנות
העונג שלי
אם את כה חרדה לעבודת העצים והאבנים ולפי דבריך זאת עובדה שהן מדברות בשבילו
כדאי שתקשיבי שוב לרוחו של אביך שמדברת מתוך העצים והאבנים והמתכות
לא יכעס עליך אם תיהי קצת יותר פלוראליסטית השקעת כה הרבה מאמץ בעבודה הזאת
תוספת צנועה פעם אחת כמה דקות לא יזיקו לך שיאמר קדיש כפי שנהגו אבות אבותיך נסי להקשיב להן
אוהבת.
אומנות במיטבה *
מיא היקרה.
שמחתי והתענגתי על ההיכרות עם דמותו של אביך ועם עבודותיו המרתקות. וגם המשפוחה עושה רושם של חבורה מענינת...(נו ברור, אם ניקח אותך כדוגמה
...).
אהבתי את התיאור שלך לגביי חשיבותו של המירקם. עיתים, כשרוצים להתחבר למשהו- צריך להשתמש בכל החושים, כולל בנגיעה (כמובן שאני לא משתמשת בכך חלילה בעיסוק שלי בתור מורה לאנגלית בתיכון...
).
אשתדל לתת קפיצה לאשדוד ולראות, לגעת ולהרגיש במו חושיי.
תודה,
דינה
אוי, תמר, איך דווקא עלייך דילגתי בתגובות?
חברים, נא להכיר - עו"ד תמר עמירן, חברתי האצנית המהוללת ועמיתתם לתחביב המפרך של יוסי מלמן ושל אור עזרתי.
מה, עוד לא פתרת את הקרקוש הזה? טוב, נראה לי שאאלץ לקשקש כל הדרך בצמידיי כדי להסיח את עצבייך מהמפגע!
לכבוד הוא לי לשאת בתואר :-)
עבדתי קשה בשבילו!
אבל רגע ברצינות, גדלתי בבית לשני מהנדסים שבינם ובין אמנות לא היה ולא יהיה כלום.
הם חמודים להפליא ההורים שלי אבל גידלו אותנו בורים בתחום. והחוסר לפעמים ניכר.
התמזל מזלך (לפחות מהזוית שנגלתה לעיני) לגדול במקום שגדלת.
אני בטוחה שגם הבנים שלך מרוויחים מההפקר, אני עם הבנות שלי מנסה להשלים פערים ביחד.
הירגעי אורלי, אלה אותם שמות בכל תערוכה בארץ.... גזרי ושמרי לתערוכה הבאה.
נכון. אבא שלי גם אהב מאוד מאוד את החיספוס, אבל כשיש לו סיבה ונימוק, לא בגלל שהבנאדם לא יודע לעשות טוב יותר או אין לו הטכניקה או שהוא סתם מחפף ולא יצא לו...
כבר כתבתי על הפרפקציוניזם שלו. לי זה היה כל כך ברור. ההתקפות עצבים האלה בגלל חריגה של עשירית המילימטר מהקו בהדפס משי. חשבי על זה - בתרבות החפיף שיש היום למשל בארץ - את מי זה מעניין בכלל? אבל אני גדלתי באווירה כזאת וזה נראה לי מובן מאליו שאם מתכננים משהו בצורה מסוימת, הוא צריך להיות מושלם.
זהו כדור של ברונזה מצופה ניקל הנתון במסגרת עץ לבנה הצבועה בפנים באדום. האדום הוא שמשתקף בכדור, ובמקביל משתקפים בו צבעי החלל שבו מוצבת היצירה והכל יוצר בליל של צבעים וצורות. הצבע של היצירה משתנה בכל מקום שבו היא מוצבת.
אבא שלי היה אתאיסט, סוציאליסט והומניסט. המתכות והאבנים האלה מדברות בשבילו. וגם אנחנו. עובדה.
הסרתי כי איכות הצילום לא היתה טובה.
כן. הוא היה אדם יצרי במובן החושי. במובן של יחסו לעולם - לים, לבעלי חיים, לטבע, לבניינים, לאוכל. כל דבר בעולם הוא היה צריך לראות אבל גם להרגיש. הוא כל כך אהב חיות למשל. מפרות וסוסים ועד כלבים וחתולים. לא היה לעמוד ליד חיה ולא לגעת ולהריח ולמשש ולנשק בפה את הפרה. אני לא צוחקת. כולנו, כל הבנות שלו, קיבלנו את זה ממנו.
עושר ויזואלי, עושר שלי חיים, עושר שהשאיר אחריו. אתה מסתכל ופשוט קולט שכל כך מעט אנשים יכולים לזקוף לזכותם דבר כזה. אפילו שני המתבגרים הציניים שלי פתאום קלטו.
תודה גברת מו-----ת!
כן. חיים שלמים.
אוקיי -
בני משפחתי קראו את התגובות והתקשרו לתקן אותי ש -
א. עבודות של אבי נתרמו גם למוזיאון רמת גן ולמוזיאון עין חרוד ולמוזיאון תל אביב והן יוצגו בתערוכות שמתוכננות בקרוב.
ב. דווקא יש פרטים מעודכנים על אשתו הראשונה של אבי - אך כאן עצרתי ואמרתי תודה וסליחה, כי אין לי כבר כוח לכל הטלנובלה הארגנטינאית, סליחה הרומנית הזאת!
פנחס אבא שלך? כמה אהבתי אותו בימי בצלאל הרחוקים, מהקורסים שיותר נהניתי בהם
באמת מרגש.
אהבתי את ההתפתחות והינוי שעשה אביך. יש איזו חתירה לשלמות עם כל עבודה.
פסלים מרתקים. מגרים ברמות שונות.
אהבתי במיוחד את העיגול האדום שלא ממש הבנתי מה זה.
אם אביך היה יהודי ואת גם כן ואין לו בנים אולי תדאגי שמישהו יאמר קדיש בתאריך העיברי שנפטר
וודאי אינכם מייחסים לזה חשיבות אבל כדאי לזכור שיום הפטירה הוא חד פעמי בדיוק כמו יום לידתך.
המתכות והאבנים עם כל הכבוד אינם יכולים לזכור את זכרון האירועים האישי הפרטי הבלתי חוזר שלך בלבד.
ללא ספק עבודות יפהפיות
אני לא מבקרת אמנות,
אבל אפשר לראות בהחלט שהוא היה אדם יצרי
(התפוח לא נפל.....)
העבודה שהיתה בבוקר בפוסט ונדמה לי שהסרת אותה
זו דמוית הדגדגן- בטן הריונית בחיספוס הכמעט ריאלי שלה
בהחלט מזכירה עבודות אברי גוף של אמנים בתקופות יותר מאוחרות
או אולי אם ללכת אחורה רחוק לאיורי הקאמה סוטרה..
איזה עושר. אהבתי.
כן, באמת תהיתי למה התכוונת עד שתיקנת...
הקטע הנורא נורא מצחיק שעד גיל מאוד מאוד מבוגר חשבתי שיש בי אך ורק אמא שלי וממש כלום מאבא שלי. נכון שזה מאוד מבדח?
איזה קטעים איתכם. אשדוד זה באמת לא סוף העולם. גם מאוד קלה לניווט. באמת - ישר ישר לאורך הים דרומה עד השלט אשדוד!
ונכון שפיסול נראה לנו בדרך כלל משהו חד-צבעי? אבל הרי ידוע שגם הפסלים היווניים מהשיש היו צבועים, רק שירד להם הצבע. אז אבא שלי, זה היה אחד הדברים שהוא אהב, לצבוע פסלים. בגלל זה הוא עשה את יצירות הבד המתוח, ואחר כך היו עוד פסלים שצבע. גם לצבוע אבן לא היה בעיניו חטא - בגלל שהוא אמר שרק בורים לא יודעים שבעולם העתיק צבעו את פסלי האבן.
תשאלי את ולרי. היא המומחית לניווטים.
הכנתי לך הדפס מיוחדג'!
צ'מע, בין התמוטטות נפשית אחת למשניה, יש גם דברים כאלה בחיי
היא בטוח קוראת!
זה נורא מצחיק כי באמת אמא שלי ואבא שלי שניהם דמויות מאוד חזקות וכל מי שמכירים את אמא שלי אומרים שאני מאוד דומה לה בחוזק... וכל מי שמכירים את אבא שלי אומרים שאני דומה לו בחוזק...
טוב, אז ככה.
יש לזה הסבר לא ממש קצר, אז שבי.
אבא שלי בצעירותו ממש פרץ כמטאור, ועל פסלי העץ והאבן הראשונים שלו, ואחר כך הברזל קטף את כל הפרסים האפשריים כולל את פרס ראש הממשלה.
הוא למד חמש שנים אצל הפסל האיטלקי הנודע מרינו מריני באקדמיה לאמנות בררה במילאנו, שבה לימד בעבר ליאונרדו דה וינצ'י בכבודו ובעצמו, ובאמת, לא היה אמן ישראלי שהתחרה בו בידע ובטכניקות ובהשכלה הרחבה.
רק שאז התחילו מלחמות היהודים ואבא שלי עם הפרפקציוניזם שלו, הדיוק, הסימטרייה והכיוון הגיאומטרי המושלם - שאלה הכיוונים שהוא פנה אליהם בסוף שנות ה-70-תחילת ה-80 - באיזשהו שלב נחשב לא אופנתי. קשה לשים בדיוק את האצבע מתי זה קרה. כי הוא המשיך להציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות נחשבות מאוד במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל וכאמור יצג את ישראל בעולם. הוא בנה פסלי חוצות רבים במוסדות ממשלתיים, כי הסגנון שלו השתלב מאוד באדריכלות, אבל היו חוגים בברנז'ה האמנותית שהוא נחשב פחות - בעיקר בקרב מי שדגלו בדלות החומר.
לאבא שלי עצמו אגב היתה סובלנות מאוד גדולה למינימליזם - אבל לא לחיפוף ולקשקוש ולברבור. הוא מאוד מאוד דגל בהשכלה ובְּדיוק ובלעשות דברים מתוך השקעה מירבית ומתוך אינטלקטואליזם ונימוק. הוא היה באמת פרפקציוניסט מטורף וזועם ואני הייתי עדה לכמה התקפי זעם שלו - אללה יסתור.
כמרצה בחוג לאמנות בבצלאל הוא גם עמד על כך שהסטודנטים ישלטו בכל הטכניקות, ממש כמו שלימדו במילנו, ולא יחפפו ולא ישתמשו בתירוץ של דלות החומר כדי לא לדעת את כל התורה על בוריה. היו שם מחנות בבצלאל וחלק מהמחניזם הזה גם לא תרם לפופולריות שלו כאמן.
פסלי הפורצלן של שנת 1980 היו השיא. החומר המעודן הזה של ואזות סיניות פשוט שבר את מבקרי האמנות בארץ. אבא שלי השקיע בהם את נשמתו ולמד את כל תהליך הייצור מא' עד ת' כך שיוכל ליצור פסלים מושלמים מבחינה טכנית שיהיו שקופים באור בדיוק כמו בחרסינה הסינית המשובחת ביותר. לא אלאה בתיאורים - כולנו היינו עבדיו וזו היתה עבודת פרך. זו היתה תקופת השיא של דלות החומר באמנות הישראלית והאאוטסיידריות פשוט הוציאה אותו מלב הממסד האמנותי. רק אחר כך התחילו לעבוד בעולם בחרסינה, ואמנים מובילים בני זמננו עוד לא הגיעו לשלמות הטכנית שהוא הגיע אז. לדעתי הצנועה והבלתי משוחדת הוא היה פשוט גאון שהקדים את זמנו.
אין נביא בעירו. זאת הסיבה שלא לומדים את אבא שלי בבתי הספר לאמנות. אבל הוא היה ונשאר אמן של אמנים, ואין אמן בולט בארץ שתשאלי אותו ולא מכיר בחדשנות, בנועזות ובתרומה של פנחס עשת לאמנות הישראלית.
אגב, גם כמורה לאמנות - אין רבים שהשתוו לו. וכמורה לתולדות האמנות - הוא היה כמובן גם המורה שלי.
אני מסתכלת על התגובה הזאת ואני חושבת שאולי ארחיב אותה פעם לפוסט.
אולי אראיין כמה קולגות שלו, או מבקרי אמנות ואעשה זאת.
הופתעתי בעצמי מכמה שהתרגשתי.
מאגר,כמובן.למרות שמאכר גנים זה גם יפה. נשמע כמו מקצוע מאוד מספק.
איזה יופי הוספת עוד תמונות של הפסלים מאז עליית הפוסט לפנות בוקר .
עשית לי חשק לקפוץ לאשדוד .משו לחלוטין בלתי סביר .
נראה שיש המון צבעוניות ,רב גוניות ופיסול (אומנות שבדרך כלל אני פחות מחוברת אליה )
שהעיניים שלי צריכות לגמוע .
מקסים!
לא יודעת איך מגיעים לאשדוד, אבל נראה שכדאי להגיע.
שאפו!
מי שמדברת..
למה את ערה בשעות כאלה?
החלפת את הלילה ביום..נו נו נו ..את צריכה ללכת לישון הערב בתשע!
את מרותקת למיטה.
היה כיף אתמול, ממש טיול שנתי.
עם הבנים המדאימים שלך.
כולי שמחה שאחד מהיצירות האלה יהיה אצלי בקרוב על קיר הסלון!
לכי מהר לכתוב תסריט על היצירתיות ועל
היצריות - ראוי לסרט - סיפור מדהים!
מיא:)
.
תודה על המידע בקשר לחלוקת הירושה:))
.
גם אצלנו לא רבו במיוחד שאני קיבלתי את הנתח הגדול
ואחותי קיבלה בעל עשיר:)
סתם רשמתי בסגנון הציני-שמייח שלי (כמו שמישהי ציינה פעם באחד הפורומים:)
.
ובהחלט את יכולה להתגדר בנוסף לאמנות המצויינת של אביך,
בצבעוניות המשפחתית ולא אשאל מי עם מי ועם מה מתאסף בחגים והיכן?:))
.
רק רציתי לציין שיפה שיש משכן קבע ליצירות של אביך .
.
תודה
}{שטוטית
לפני כמה שנים היה לי העונג לעבוד עם דליה מגנט, אישה מופלאה ביותר, אם תוכלי, אנא מסרי שלום.
כל טוב,
אג
מכירה את אמא שלך :))
טוב התפוח לא נפל רחוק מהעץ, אנחנו רואים ההמשך של אומנות אביך בכתיבה הנהדרת שלך והעברת המסרים בצורה הכי טובה והכי מרתקת , ומספיק גם ההערכה שלך אליו ופרסום יצורתיו בכדי להיות דור המשך לאומנים.. נוסף לכך את מעבירה המסרים והתכנים בצורה יפה לא פחות מהאומנים שמעבירים בסוגי אומנות כגון פסלים ועיצובים...
מאוד שמח שנהנית לראות המשפחה והחברים של אביך...
יום טוב לך
פתאום למקרא התגובה שלך, חשבתי על זה - אני כל הזמן מאשימה גברים שהם מחפשים רק נשים סתומות שיעריצו אותם. ואין ספק שאבא שלי היה ממש ההיפך מזה. הוא הלך על נשים מאתגרות במיוחד - ומהיכרותי הקרובה הן מאוד אהבו אותו, אבל הערצה זאת לא המילה...
מרגש
(גם ההתרגשות של הגודזילים שלא קוראים ספרים. יש עתיד. יש תקווה. על אף ולמרות)
- - - - - - -
יצירותיהם של ליפשיץ וטרטקובר נלמדות בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה.
כך גם יצירותיהם של תומרקין, שמי וגרבוז - שהזכרת בפוסט הזה.
ולמה עשת ויצירתו לא נלמדים באוניברסיטה?
(לפחות בימיי באוניברסיטה - לא נלמדו)
אבא שלי, כנער זוהר, התחתן בשנות השישים קצרצרות עם דוגמנית ונערת זוהר בשם יפה (אינני זוכרת את שם משפחתה) , שכדרך נערות הזוהר שקצו בזוהר נסעה להודו לחיות בקומונה של רינה שני ומאז לא נודעו עקבותיה.
גגו, אחותי הקטנה והדעתנית פשוט החליטה לאמץ את הכינוי גגו שאהבה מילדותה, ומגיל 18 קבעה אותו כשמה בתעודת הזהות. מי שקורא אותי יודע שאצלי ואצלנו במשפחה ממש לא שמים ז' מה חושבים עלינו בציבור ומה אומרים אנשים, וכך גם גגו. זהו שמה האהוב.
תגידי, מיא,
אמרתי לך שאת אשה מיוחדת?
כתבת נהדר, ממש התרגשת דרך המילים.
יש אחי מצד אמי, מיקי ניומן המתאגרף, אבל דייייייי - אין לי כוח, באמת....
כתבתי כבר שכדי לראות את האמנות באמת טוב שלא באת לפתיחה כי היה המון בלגן, אבל לכי כי התערוכות מרתקות וגם מאוד מאוד יפות. (כן, יש דבר כזה תערוכות מכוערות).
חחחחח - אשדוד לא כל כך רחוקה. והאמת, החופים הכי יפים בארץ. זו עיר העתיד נראה לי. פוטנציאל אדיר, באמת. הלוואי על תל אביב כאלה חופים ארוכים ובלתי מופרעים.
נראה לי שמתארגן כאן טיול המוני...
מומלץ, באמת.
כבדה? את? את אין לך בכלל מימד שלישי, רק אורך ורוחב.
עוד ניסע.
אני עוד אחטף. חושבים לאט בעיתונות. לאט לאט. בסוף יירד האסימון. אין כתבת אירועים טובה ממני. לא רק אמנות. תביאי לי דוגמגישות /העשירון העליון / חפלה בתקווה /השקת ארטיק חדש - חוכא ואיטלולא אני עושה. באחריות. הייתי שם, עשיתי את זה. אני אחותו האובדת והעובדת של רני רהב. רק מה, התעריפים שלי קצת יותר גבוהים מאלה של הכתבלבים המצויים, מה לעשות.
החברות שלי צוחקות עליי. אומרות שזה כבר מוגזם, שהפכתי את ביתי למוזיאון בלעדי לאבי. פעם זה לא היה ככה. פעם היו לי גם דברים אחרים, אבל מאז שמת הרגשתי צורך לתלות רק דברים שלו.
אכן. וגם מרגש. חלקו לאבי הרבה כבוד בנאומים.
כמעט איבדתי את עשת-ונותי, אבל גם אם אני לא מוכן לבחינה על האילן הזה, ברור שהוא מרשים מאוד מבחינת הרמה...
תודה יוסי.
והנה הבלוג של ראש הליפא, עמיתך לריצה, במהירות האור.
רגע.
אבל מי זאת אשתו הראשונה?
וגגו,זאת אחותך?
ושמה....מאיפה בא?
מיא,שיחקת אותה באילן יוחסין מורכב...
ובמקרה שלנו - חילקנו באהבה גם את כל היצירות שנשארו.
תאמיני או לא - לא רבנו על הירושה!
העניין היה דווקא היצירות שלו - ומיה אלמנתו שקיבלה את כולן פשוט נתנה לנו שלוש הבנות לבחור כל אחת מה שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה - וכל אחת לקחה בדיוק מה שהיא אוהבת. כך הפך ביתי למיני-מוזיאון, כפי שאפשר לראות בגלריית התמונות שלי. את השאר תרמה מיה למוזיאון אשדוד לאוסף הקבע.
סחטיין על האילן...
תודה על הפירוט
אין איזה גברבר אחד לרפואה בכל העץ שלכן?
אתמול הוזמנתי ע"י אושיה אשדודית לפתיחת התערוכה הזו, וסרבתי בנימוס.
היום השתנתה דעתי.
הדרום זה סופהעולם בשבילי, אבל אין מצב שאני לא הולכת לראות בלייב את הפסלים של עשת.
ותיארת חם, נושם ויפהפה כהרגלך.
מיא
תראי
אני באומנות אזוב קיר
אבל
אם תסכימי שניסע יחד ברכבת
ואת תסבירי
יש לי תחושה ששתינו נהנה
תודה על ההשלמה!
גגו שולתתתתתתתת!
(לתוהים - זה שמה בתעודת הזהות. לא כינוי חיבה)
במילא אי אפשר היה ממש להתעמק בתמונות בגלל הצפיפות. כדאי לבוא ביום אחר. ניפגש בכיף.
מה הבעיה? אין קל מזה:
אמי רינה עשת (היום ד"ר רינה נאמן, אנתרופולוגית באוניברסיטת תל אביב, מרצה בשנקר ומתופפת חובבת) אשתו השנייה, אני בתו הבכורה ובתם המשותפת היחידה.
דליה מגנט-עשת, מחלוצות ענף הפרסום בארץ, הראשונה שהביאה לישראל את מושג יחסי הציבור והיום מתמחה ביעוץ לעמותות ולפילנתרופים מחו"ל, אשתו השלישית ואם שתי בנותיו ואחיותיי:
ליה עשת - רופאה, וגגו עשת - אדריכלית ומתכננת ערים.
מיה גל-עשת, אשתו הרביעית - רופאה, סקיפרית, שחיינית וציירת מחוננת בזכות עצמה.
תודה שולמית. הוא באמת היה איש אהוב וחם. כמעט כל מי שפגש בו אהב אותו (או שנא אותו מאוד...)
תוך שעה-שעתיים - בלי נדר - אעלה תמונות של פסלים נוספים שאקבל במייל.
אלה באמת שלוש תערוכות מרשימות ביותר. ניסע בכיף. בינתיים ראיתי שהתארכה רשימת הנוסעות המדרימות. נעשה יום כיף כולנו.
כן, כי אלה היו קונסטרוקציות מושלמות ומנומקות מבחינה צורנית, וחוטי חשמל הם סתם ג'יפה לא מנומקת שעושה רעש צורני בחלל
לגמרי. והפן הזה של הילדות שלי, של האמנות, נצרב בי למרות שפניתי לכיוונים אחרים לגמרי. בכל מקום אני רואה את הצורה. גם כשאני מסתכלת בחתול אני מיד שמה לב אם הסימטרייה של הפנים שלו היא סימטרייה רוחבית או אורכית.
נעשה טיול.
מעולה! טוב שהעלית.
נבצרתי (מפאת כבדותי) ונורא צר לי.
הפסלים של אביך מרתקים ועוד אראה אותם.
כבוד
לא מבינה איך את לא נחטפת ככתבת לענייני אמנות + סטייל + חברה. שלושה במחיר אחד.
מקסים בעיני פסל הברזל של אביך.
אחלה פוסט,
איך עולם האמנות מתחבר עם עולם הספורט ויוסי מלמן מגיב לתמונתו של הבלוגר "מהירות האור"....
ובענין התערוכה - נראה לי שאצטרך לנסוע שוב לאשדוד...משהו שכבר הפסקתי לעשות בעת האחרונה.
רוצה לבוא איתי במכוניתי החדשה אך המקרקשת?
טוב לדרום לא הגעתי אבל
כשאני מגיע אליך אני רואה את היצירות היפות
אחזור כי לא עברו.....
שילוב של נוסטלגיה משפחתית ואבנים מנצנצות של ולרי :-)
ממש ערב כיף מסתבר.
מיא
את כותבת נהדר. מברוק על התערוכה המרגשת של אביך וסחתיין על התמונה של ראש הליפא.
בוקר טופ מיא:)
.
העיקר שוואלרייה שלי דפקה הופעה!!
.
וחוץ מזה מה שמטריד אותי עם כל כך הרבה נשים וצאצאים אז איך התחלקה הירושה?
כי במקרה שלי זה רק אחותי ואני וגם אני לא מרוצה למרות שלקחתי את הנתח היותר גדול:)
.
סתם הרהורים של בוקר לפני ההליכה לבנק.
.
}{שטוטית _בשבוע חדש
נכחתחי, התרגשתי, הבאתי את בכורתי עמי
וממליצה בחום, למרות כל הדרך לדרום....
ועוד בין הנוכחים שהיו אתמול: תמרה ריקמן שלה 6 עבודות יפהפיות ובתו של קופפרמן שבאה לכבד את הפתיחה
ועבודותיו של אביה הוצגו בתערוכה השכנה וגלריסטים רבים מתל אביב ו...משלחת מכובדת שהדרימה מחיפה!
שמחה בשמחתך באירוע ובגאוותך באב הנפלא וברוך הכישרון שזכית לו.
השילוב של המילים "גגו" ו"פאטינה" מעלה בי זיכרונות.
היא תבין [אגב, היא נראית נהדר בתמונה].
מיא, תגידי, למה לא אמרת לנו לפני? ולמה לא הסברת לבורים מה חשוב בתערוכה כדי שאלה שאוהבים אמנות ילכו לראות אותה? :((
כי הייתי רוצה להיות שם גם, ולהרוויח מפגש איתך :))
את יכולה להוסיף צילום של אילן היוחסין המשפחתי (הלכתי לאיבוד עם כל התאורים...)?
לגבי תיאור התערוכה - נשמע מעניין.
נותן לי סיבה טובה לנסוע לבקר את חברי "נפגעי הטילים" באשדוד.
תודה מיא. תמיד אהבתי את עבודותיו של אביך וגם את האיש. רשומה נפלאה!
מיא - שימי עוד תמונות .כדי שנוכל להתרשם.זה מעניין.
מיא את יודעת שאת היחידה שמסוגלת להוציא אותי מהמיטה ב-5 בבוקר כדי לקרוא על תערוכה באשדוד.
בכל אופן, למרות השעה הבלתי חוקית ובעירנות חצי מלאה אני מודיעה שהמושב לידי באוטו, הוא שלך. אנחנו בדרך לאשדוד גירל.
לא יודעת, סתם חסרת מנוחה,
אז מסדרת את הארון בגדים, בוהה מדי פעם בטלוויזה, ומציצה בקפה
ולמה את ערה?
וואו, איזה משפחה צבעונית יש לך.
איזה כיף.
והתערוכה נראית באמת מרתקת.
ואחרי כל הקונסטרוקציות שחווית בבית כילדה
קצת חוטי חשמל חשופים מבהילים אותך? :-))
אופס... בכיוונים להם היא דוחפת.