אימון רגשי
את גישת 'האימון הרגשי' לא המצאתי, אלא פיתחתי מתוך התנסות אישית בהתמודדות עם טראומה ומתוך האמונה ביכולת האינסופית של כל אחד מאתנו ליצור ולצמוח.
כמטפל בנפש, למדתי שלמעשה אין 'טיפול נפשי', אבל שיש צורך עצום בפיתוח ובשיקום המיומנויות הרגשיות שלנו. 'האימון הרגשי' הוא כלי יעיל ביותר לשיפור המיומנויות הרגשיות, והוא אינו 'טיפול' אלא דרך חיים.
האימון הרגשי אינו 'העבודה' שלי, אלא החזון שלי. אני מאמין שהוא הכלי היעיל ביותר לניהול חיים טובים, יחסים טובים עם אחרים וקשר יעיל עם המציאות. בכפר הקטן שאליו עברנו, בבולגריה, אני כותב ספרים בנושא זה, וגם מקיים סדנאות ומפגשים מרוכזים למטפלים, לזוגות, להורים, ועוד.
בבלוג הזה אשתף אתכם בשימוש היומיומי באימון הרגשי.
פוסטים אחרונים
- 50% הנחה לשבוע הספר 7/6/16
- הנסיך הקטן 15/9/14
- תאגידי הטראומה 9/5/14
- אשליית הדמוקרטיה 22/3/14
- גשר: אמפתיה, אנוכיות וטבע האדם 18/3/14
- חידה ספרותית מס' 2 13/11/13
בשורות טובות
 כשהייתי בן שבע-עשרה הפלגתי באניה של צים (אבי, שעוד לא היה אז רב-חובל, היה הקצין הראשון) לניו-יורק, ושם נשארתי מספר שבועות. את שלושת השבועות בעיר ביליתי בקונצרטים ובמוזיאונים. במנזר הקלויסטרס, שהוא אחד האגפים של מוזיאון המטרופוליטן, הנמצא על גדת נהר ההאדסון, גיליתי את ציור `הבשורה` שצוייר על-ידי הצייר הפלמי קמפין במאה החמש-עשרה. את ההיכרות עם הציור הנפלא הזה אני חייב לנבט דולב, שלימדה אמנות בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. בזכותה (וגם בזכות העובדה שכבר קודם לכן קראתי את הברית החדשה, שאינה נכללת במערכת הלימודים) למדתי לזהות את הסיפור שמאחורי הציור, שצוייר בימיה הראשונים של הפרספקטיבה, את הסמליות שבו, וגם את הדמויות המתוארות בו. קניתי את הכרזה המודפסת בגודל המקורי, וכשחזרתי הביתה שחזרתי את הטריפטיקון ובניתי צירים במו ידי כדי שניתן יהיה לסגור את הציור, כמו במקור, ומאז הוא תלוי תמיד מעל הפסנתר שלי. בחלק המרכזי של הציור תוכלו לראות את מריה המתפללת בבית יהודי (טלית תלויה ליד החלון), ואינה מבחינה במלאך גבריאל המתכונן לבשר לה על הולדת ישו (את דמותו הסמלית ניתן לראות בדמות הקטנה הנושאת את הצלב המתגלית באור החודר מן החלון). על השולחן ניצב נר שכבה ברגע שרוח הקודש נכנסת לחדר, וגם פרח החבצלת המסמל את הבתולין והטוהר. בחלק הימני של הציור תוכלו לראות את יוסף הנגר, בעלה של מריה, בעת עבודתו. מבעד לחלונות ניתן להבחין בצלבי הכנסיות שראה הצייר בעיר הולדתו, כששכח שאלו עדיין לא היו קיימות לפני הולדתו של ישו. בחלק השמאלי את הזוג שהזמין את הציור, ואת הצייר עצמו העומד מאחור ליד השער.  ביום שבו השתחררתי מן הצבא, בנובמבר 1975, שוב עליתי על אניה, והפעם נחתתי בחופי אירופה, בעיר מרסיי שבדרום צרפת. המשכתי משם באוטובוסים וברכבות לפריז, ללונדון, לאמסטרדם והאג וגם לרומא ופירנצה, והמשכתי לחפש ציורי בשורה. כך מצאתי את הבשורה המפורסמת של ליאונרדו דה-וינצ`י, שבה הבתולה הקדושה אינה מתפללת אלא דוחה בצניעות את הצעתו של המלאך:  ואת הבשורה של לורנצו די-קרדו, שבה המלאך כמעט מתחנן והסירוב של הבתולה נימוסי בלבד:  ואת הבשורה של דומניקו גירלנדאיו, שבו המלאך ומריה קרובים מאוד זה לזה:  ואת הבשורה הסוערת של טינטורטו, שבה פורץ המלאך גבריאל בסערה עם חבורת מלאכים ומפחיד את מריה המסכנה.  עדיין לא ויתרתי על החלום לצייר בעצמי, יום אחד, את הבשורה, כשם שציירים רבים ממשיכים לעשות עד היום. כך בציור הבשורה של ג`והן קולייר, הצייר והפסל האמריקני בן זמננו, שידוע כפסל המרכזי באתר הזיכרון לבנייני התאומים בניו-יורק. בציור שלו, המציג כמו בציורים הקלאסיים את מריה הקוראת בספר ואת המלאך המבשר, וגם את החבצלת המסמלת את והטוהר, נועלת הבתולה הקדושה נעלי התעמלות.  בשנת 1983 הייתי ארט דייקרטור בהוצאה לאור שכבר חלפה מן העולם, ועיצבתי את תרגומו של חברי משה זינגר (הנעמי) לספרו של רילקה `חיי מריה`. אין פלא שבחרתי בחלק המרכזי של הציור, אותו הצגתי על גבי העטיפה.  הדת הנוצרית, כמו דתות אחרות, רחוקה ממני מאוד, אך למדתי להכיר בערכה כרקע לתרבות המערבית, שבלעדיה לא ניתן להבין את הציור ואת המוסיקה שאני כה אוהב, וגם כמניע עצום ליצירתיות, ללא כל קשר לתכנים הדתיים. כפי שגדולי המוסיקאים כתבו רקוויאמים וגדולי הציירים ציירו בשורות, גם הסופרים והמשוררים השתמשו בתכנים הדתיים כבסיס לעבודתם. מחזור השירים של רילקה אינו יצירה דתית, אלא שירים המתארים את רוח האדם. בשיר על הבשורה מתאר רילקה, למעשה, רגע של התאהבות, שהוא הבשורה הגדולה המפעימה את כולנו, שוב ושוב.
באחרית דבר כתב משה: "ואולי אף יד הגורל היא שהנחתה אותי, מתרגם השירים, לגור במושבה היוונית בירושלים, ולבוא במגע קרוב עם אנשי הכנסיה היוונית-אורתודוכסית שעוד נותרו בה. סיפורי מריה חיים בתוכם בעוצמה כזו, עד כי נדמה לפעמים שהנה היא עצמה עומדת לחצות את הכביש אל חנות המכולת..." אני זוכר את דירתו של משה במשבה היוונית, שנים רבות לפני שגר בדירה מעלי בשדרות בן-מימון בירושלים. הוא אמנם ידוע כ`מתרגם של רילקה`, אך דווקא ב`חיי מריה` אפשר לראות בתרגומיו לא רק את יכולתו הלשונית אלא גם את החוויה האישית שלו, במגעו עם היוונים האורתודוקסים שעבורם מריה חיה ונושמת גם היום. אתם יכולים להצטרף לרשימת המנויים של 'פיוט', ולקבל את השיר השבועי: http://www.sfareem.co.il/signup.php או לכתוב אלי: drorgreen@gmail.com |
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ציון יקר,
התרגשתי מהמאמר האמור.
יישר כוח.
גל
תודה, איריס,
גרמת לי להסמיק.
דרור
הפוסטים שלך נהדרים.
תודה!
תודה, פרי,
אולי תופתעי, אבל הכתיבה כאן מעשירה גם אותי, משום שהיא מאפשרת לי להתבונן מחדש במפגשים שלי עם תחומים שונים, שנשכחו כבר מזמן, והאפשרות לכתוב אותם מאפשרת לי ליהנות מהם כאילו היה זה המפגש הראשון.
לחתראות,
דרור
קודם כל תודה על הפוסט שהעשיר אותי בעוד נתח "מהידע הדל" שיש באמתחתי . אני מוכרחה להודות ולומר לך כי הרבה נושאים והיבטים שאילולא הייתי מקבלת דרך הקישורים , ספק אם בכלל הייתי נעצרת לחפש ולקרוא עלייהם . למדתי למשל מבתי (שהיא עוסקת במוזיקה) להיסתכל על זוויות שנסתרו מעיניי , וכאשר היא נתנה לי הרצאה קטנה על התהליך כיצד אנשים מוסיקליים יוצרים יצירות , פתאום מקבלים משמעות אחרת לאומנות . הדבר הזה נכון הן לגבי ציור , ולכל התחומים האומנותיים . תודה :))
אומנות כאומנות
שואבת לזמן ולתקופה אחרת
תודה על המסע
ועל הציורים המרהיבים
יום קסום,
נילימה
תודה, ענת,
דרור
תודה, אור,
וזה מזכיר לי שעדיין לא כתבתי כאן על אוכל, ועל בישול.
נו, טוב...
להתראות,
דרור
שלום שירה,
נכון, שכחתי להזכיר שפגשתי שוב את נבט דולב כשלימדה שיעורי אמנות באקדמיה למוסיקה. (אפשר לגלות לכולם שחדר 109 נמצא בבניין המופלא שבנה הארכיטקט הידוע מנדלסון למשפחת שוקן, ליד בית ראש-הממשלה בירושלים. אנחנו למדנו שם, אבל היום האקדמיה נמצאת בבניין מכוער באוניברסיטה העברית בגבעת רם).
להתראות,
דרור
אוי דרור...החזרת אותי לשיעורים של נבט דולב בחדר 109 בראשון בערב...איזו נוסטלגייה....קבל כוכב * (זה מה שיש לי כרגע לתת) :)
תודה
אהבתי את המייל
ו ה צ י ו ר י ם !!!
פוסט טעים, תרבות גורמה...ניחוחות של מסע מרתק.. כיף!
*
:)
ציון יקר,
תודה על השיעור הקצר.
אתה צודק. לא תמיד צריך 'להבין' הכל, ולא תמיד חייבים לנסח הכל בצורה מובנת.
ואת אי-ההבנה הקטנה הזאת אני מוסיף לכל-כך הרבה שאינני יודע, ועוד יותר הרבה שלעולם לא אבין.
להתראות,
דרור
תודה, עמוס,
דרור
תודה, שירלי,
את צודקת. הצגתי כאן את ה'בשורות' על קצה המזלג, ומאחורי ההיסטוריה של הציורים היפים האלו עולם שלם של תרבות ההולכת ונשכחת.
את הברית החדשה קראתי בילדותי, משום שרציתי להבין את הציורים שאני רואה במוזיאונים, את המוסיקה שאני שומע ואת הספרים שאני קורא. התרבות המערבית, שהיא התרבות של כולנו, מבוססת כולה על הברית החדשה, וגם מי שאינו נוצרי כדאי שיכיר אותה כדי להבין אתך מה שהוא רואה סביבו. כשלמדתי באקדמיה למוסיקה הופתעתי לגלות שיש מי שחושב שמיסה היא צורה מוסיקלית, מבלי להכיר את משמעותה הדתית.
להתראות,
דרור
אם אני אסביר
יצא כל עוקצו
זה בא מהצד השני של האונה
את הפוסט קבלתי באימייל
ומאוד השכלתי
והכתיבה היא תולדה שלה
לצערי גם אני לא הבנתי מה כתבתי
פוסט מעניין ומרתק. תודה!
היי דרור
תודה על פוסט מרתק. בדיוק הסמסטר במסגרת קורס שעיסוקו פילוסופיה ואמנות - ניתחנו מספר ציורים שתוכנם הבשורה. הנושא עצמו על כל מה שהתפתח סביבו מעניין ביותר ורב שכבתי, ואין ספק שכאשר מודעים לרקע בצורה מעמיקה יותר - ההנאה גדלה.
למדת כילד לבד את הברית החדשה?! רק זה שווה התפעלות.
נהניתי מאד מהפוסט ומהדרך בה הבאת אותו, המשלבת גם תמונות, גם שירה וגם חוויות אישיות שלך.
תודה,
שירלי
אה, ועוד פעם התרוקן ללי הסל... אחזור מאוחר יותר. ללא ספק שווה כוכב!
ציון יקר,
אני מודה שלא הצלחתי להבין את התגובה שלך. למה אתה מתכוון?
להתראות,
דרור
תודה, אילת,
ושבוע טוב,
דרור
וכי למה הן יעלוזו?
כיפת ההר ממתנת את האופק
ומה שראינו לא דימינו
האם מה שנראה זוהי מודעותינו?
ידע קירבנו מביע את הבנתנו
ומיקוד המבט יחוש את רגשותינו