זה מתחיל. הוא מתחיל את מה שלא חשבתי שיקרה.

הוא נוגע, נוגע במקומות הכי כמוסים שלא נגעו בהם תקופה ארוכה.

הוא מוריד מעליי את ההגנות לאט, מפשיט אותי מהחומות המדומות שבניתי סביבי.

הוא מוריד את החיוך התמידי כדי לנסות להבין את העצבות שמופיעה איתו.

הוא אוחז בי, שלא אעלם, שלא אתפרק נוכח הפחדים שמציפים אותי.

הוא נותן לי לראות קרן שמש שמאירה את פניי, מסנוורת, מחממת באפרוריות.

אני משתחררת מהמגע ועומדת לבדי, כתינוק שעומד בפעם הראשונה ללא עזרת הוריו, כמו הצעד הראשון.

עומדת לבדי מול קרן שמש ללא הגנות.

יכולה להתמודד עם החום, האור, היופי.

גדולה יותר. חזקה יותר.

הוא התחיל ואני המשכתי.