לקראת סוף השנה הודיעה לי הבוסית שאני מפסיקה את עבודה בסוף השנה. קצת בכיתי, בכל זאת אני ועוד 17000 בחודש מובטלים על כל משרה זה קצת קשה. יצא די טוב להיות בבית בתקופת המלחמה עם הילדים.

לא התעצלתי ושלחתי קורות חיים בתפוצה רחבה בכל דרך אפשרית שמצאתי דרך האינטרנט. היום התבשרתי שבעוד שבועיים אני מתחילה עובדה חדשה כל יום עד 17:00 (בערך כמו 70% מהעובדים בישראל).

אממה, הבן הצעיר שלי לא אוהב את הרעיון - היה רגיל שאמא מקבלת אותו לארוחת צהריים ויודע מה אומר הדבר של אבא מחמם את הארוחה. בלשון שלו: "מאז שהתחלת לעבוד האוכל ממש דוחה ואני לא אוכל כלום". אבל הרבה ברירות אין לו, בכל זאת משכורת אחת למשפחה בת 5 נפשות זה לא בא בחשבון אלא אם כן רק קונים אוכל (גם זה בצימצום). הגענו לפשרה שכל יום שישי קונה לו ממתק, אמרתי לו שאם עובדים יש יותר כסף ל"מותרות" כמו "ממתק שישי". וכמובן שאני מתרגשת לקראת העבודה החדשה.

"פיטורין נותן לי אפשרות להמריא הלאה, ואני אגיע רחוק מאוד"