המדריך למתלבט(ת) בבחירות

מתלבט(ת) יקר(ה).

שמי צ. (השם המלא שמור במערכת), וברצוני בפוסט זה להציע דרך חדשה, אחרת ממה שאנו מכירים, להסתכל על המפה הפוליטית. דרך שאולי תעזור לך לבחור.

כמו כל אדם שני בישראל, גם אני לא חובב נלהב של המערכת הפוליטית. בתור אדם שמשקיע חלק ניכר מזמנו למען שיפור המצב בישראל, לרוב אינני מצפה הרבה מהפוליטיקאים. במהלך הזמן גיבשתי לי תפישת עולם אחרת שאינה באה לידי ביטוי אצל אף מועמד או מפלגה פוליטית כיום, ובהתאם אינני מזוהה עם אף מפלגה.

(אני מבקש את סליחתך על כך שאינני כותב את שמי המלא, אך ממש אין לי חשק לחשוף עצמי להתקפות של גולשים, שלמרבה הצער בפוליטיקה ובעיקר על גבי אינטרנט, לא יודעים לכבד דעה אחרת.)

יש מספר עקרונות מנחים לפיהם אני בוחר בבחירות, עקרונות שמאפשרים לי להפיק את הבחירה המתאימה ביותר (או הפחות גרועה):

שני העקרונות הראשונים הם עקרונות בסיסיים שרבים מכירים.

• צריך להצביע: וזאת בגלל שההצבעה היא התמיכה האישית שלנו בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית
• לבחור במפלגה גדולה: אחת הבעיות הגדולות של הממשלות בישראל היא חוסר היכולת  להוציא החלטות לפועל מחוסר כח. אם אנו בוחרים במפלגה קטנה אנו כובלים את ראש הממשלה, יהיה מי שיהיה, להיות נתון לסחיטתם של המיעוטים.

שני העקרונות הבאים הם עקרונות אחרים, משמעותיים ביותר, שאליהם חשוב לי להשב את תשומת ליבך:

• לבחור מועמד לפי הלב שלו:

"מזרעים של עשבים שוטים לא יצמחו עצי פרי". לכן פוליטיקאי מושחת, שקרן, תאב שלטון, תוקפני לעולם יביא לידי ביטוי תכונות אלו בשלטונו. פוליטיקאי אמין, בעל ערכים, איש כבוד ואמת, יביא לידי ביטוי תכונות אלו בשלטונו.

• לבחור מועמד אמיץ ובעל חזון:

שינוי זה דבר מפחיד. מסיבה זו הרבה מתנגדים לו ולכן הוא דורש אומץ. יש הרבה דברים לשנות ולשפר במדינתנו. מועמד שאומר לנו לאן אנחנו צריכים ללכת, ולא רק מה שאנו רוצים לשמוע. למשל, רבים מרגישים מאוכזבים מתהליך השלום, אז הפוליטקאים כבר לא מדברים עליו, כי אנחנו לא רוצים לשמוע, אבל הם לא מציעים לנו ברירה אחרת. (כי אין ממש)

אם אנחנו רוצים שמשהו ישתנה במדינה שלנו בשנים הקרובות, אנחנו צריכים מישהו אמיץ ובעל חזון.

בחלק הבא אני רוצה לטעון, על בסיס העקרונות הקודמים, שמבין שלושת המועמדים העיקריים לראשות הממשלה, קיים מועמד אחד שעונה בצורה הטובה ביותר לעקרונות אלו והיא ציפי ליבני

קודם אסקור מעט את דעתי האישיתי לגבי שני המועמדים האחרים:

בנימין נתניהו:

עד 1999 הייתי מעריץ של האדם הזה. בינימין נתניהו הוא אדם בעל כריזמה, מדבר יפה, איש עשיה, הוא הביא הישגים יפים בתחום הכלכלה, ויותר מכל נתן לי תחושת בטחון בימים בהם הטרור השתולל.

בבחירות 1999 ראיתי את בנימין נתניהו בתשדיר בחירות הולך בשוק (אינני יודע איזה), ומכריז בפני העוברים בשוק שהשמאל שונא את המזרחיים, שונא את היהודים, שונא את... (אינני זוכר את הציטוט המדויק אז אל תתפסו אותי במילה)

מאותו רגע התחלתי להבחין בתכונה מסוימת אצל האדם הזה, שבמשך הזמן ראיתי אותה יותר ויותר.

מה שחשוב לביבי זה ביבי.

שמתי לב שהמניע העיקרי של ביבי הוא הכיסא, ולא מה יעשו בו. הוא משתמש בכל האמצעים, שקרים, השמצות וקמפיין שלילי ("פרס יחלק את ירושלים" – קמפיין 96), וכפי שראיתי אז ב99 גם הפצת שנאה ופירוד אם זה יעזור.

ברגע שביבי הפסיד בבחירות לברק ב99 הוא פרש מהליכוד. למה? כנראה כי הסיכוי להיות שוב ראש ממשלה הפך רחוק, אז זה כבר לא מעניין. תחת שלטונו של שרון, שהיה אחד מראשי הממשלה יוצאי הדופן שהיו לנו בשנים האחרונות, הוא התחיל כבר לחפש איך הוא, ביבי, חוזר לשלטון,  למרות ששרון היה המנהיג הכי מבטיח של הליכוד, עם 60% תמיכה בעם. (כמובן בתירוץ ששרון נוגד את האידיאולוגיה של ביבי – שמשתנה לפי הצורך). אגב שרון היה מנהיג אמיץ.

אהוד ברק:

התכונה העיקרית של אהוד ברק היא בדיוק אותה התכונה שיש לביבי (אולי אפילו יותר גרוע). והיא שוב, הרצון להיות ראש הממשלה ולא היעד אליו תגיע המדינה. לדעתי הקשר בין אהוד ברק למפלגת העבודה הוא מקרי בלבד. מעולם לא ראיתי אידיאולוגיה שמובילה אותו, מלבד האידיאולוגיה של מה ירצו האנשים לשמוע כדי שיבחרו בי. דבר זה בא לידי ביטוי במעשיו, שכמו קודמו, בנימין נתניהו, פרש מראשות מפלגתו כאשר הפסיד בבחירות לשרון ועבר לעולם העסקים. מתי הוא חזר? כאשר היתה שוב הזדמנות להיות ראש המפלגה או ראש הממשלה. ביבי לעומתו לפחות הספיק לכהן בממשלת שרון ולתרום למדינה. ברק נעלם עם ההזדמנות וחזר עם ההזדמנות.

ציפי ליבני:

לציפי לבני התחלתי לשים לב רק במלחמת לבנון השנייה בעקבות הגישה יוצאת הדופן שהיא בטאה שם. במלחמת לבנון השניה, שלדעת כמעט כולם, היתה מלחמה שנשלפה מהמותן, ציפי לבני בתור שרת החוץ הייתה כמעט היחידה שדחפה כל הזמן לערוץ הדיפלומטי לשם סיום המלחמה. לצערנו רק מעטים מצליחים לעשות את המתמטיקה הפשוטה שבשביל שישה הרוגים ושני חטופים (שאולי אינם כלל בחיים), לא כל כך הגיוני להקריב 150 חיים, להרוג 1000 בצד השני, ולהוציא 10 מיליארד דולר או יותר שיקוצצו אח"כ מדברים אחרים, אולי הרבה יותר חשובים.

החלטת האום והסכם פריסת הכוחות בדרום לבנון הוא אולי ההישג היחידי המשמעותי שיש לנו מהמלחמה הזאת, והיא תודות לפועלה של שרת החוץ.

מאז התחלתי לעקוב אחריה וגיליתי מספר תכונות מאוד מעניינות שיש לה:

אגו פחות מנופח: דבר מאוד בולט אצל הפוליטיקאים, זה שהאגו שלהם מאוד מנופח. אם מישהו "פוגע בכבודם" הם ישר מחזירים מלחמה. אצל ציפי לבני עושה הרושם שהצורך לפאר את שמה, אינו כה מפותח. זכור לי כתב חדשות ששאל אותה מה היא אומרת על כך שאולמרט אמר שהיא "חתרנית וסכינאית". תשובתה לא היתה השפלת הנגד האופיינית, אלא הייתה: "אז הוא אמר".

חזון:

שמתם לב שהפוליטיקאים כבר לא מדברים איתנו על השלום? שזו הפכה למילה גסה?

אני חושב שכל מי שחושב שיש לנו דרך אחרת הוזה באשליות. אי אפשר להמשיך לנצח במצב של סכסוך. אנחנו לא שפלים מספיק על מנת לזרוק את כל הערבים לים, אז הפתרון היחידי שנשאר הוא למצוא דרך לחיות יחד בשלום.

בעוד שפוליטקאים כמו ביבי וברק אינם מדברים כלל על שלום (שמתם לב שהם מדברים רק על בטחון), ציפי ליבני בתור שרת החוץ פעלה הרבה למען קידום השלום.

זכור לי שראיתי ועידה שאורגנה על ידי ארגון one voice, המורכב מרבבות ישראלים ופלשתינים מתונים שתומכים בסיום הסכסוך, ואשר התקיימה בסמוך לועידת הכלכלה העולמית. תגיעו לועידה זו שלושה אנשי בכירים מהפוליטיקה. פרס, אבו מאזן וליבני. לראות את הקשר החם שהיה בין השלושה גרם לי לחשוב איך זה שכבר עכשיו אין לנו שלום. (והתשובה היא החמאס מהצד הפלשתיני, ומתנגדי השלום מהצד שלנו) קישור לסרטון הועידה

ערכים: ציפי לבני יכלה להיות כבר ראש הממשלה, מכיוון שהיא יכלה להקים ממשלה עם ש"ס לאחר שנבחרה להחליף את אולמרט. ש"ס דרשו הבטחה שבשיחות השלום עם הפלשתינים לא יעלה הנושא של ירושלים. ציפי לבני אמרה שהיא לא מוכנה לתקוע את השלום בשביל הכיסא, וסרבה לשבת איתם.

(אגב ליבני לא אמרה שהיא מתכוונת למסור את מזרח ירושלים, אלא שבשביל למצוא פתרון צריך לדבר על כל סוגיה)