מגיע זמן בחייה של אישה שבו היא מחליטה להיות אמיצה ולהוציא מהבית את הג'ינסים במידה שלושים ושמונה אותם היא לא מצליחה להעלות על חמוקיה מזה שנים.

היא לא בת עשרים, גם לא בת שלושים. היא כבר בגיל בו אישה יודעת את עצמה, ומאמינה לעצמה כשהיא אומרת שגוף של אישה נועד להיות עגלגל ולא שדוף, גם אם זאת לא האופנה בחמישים השנה האחרונות.

היא זוכרת ימים בהם אהבה מילאה אותה בכל כך הרבה תוכן עד שגופה לא היה זקוק עוד למנות גדושות של מזון. ימים אלה עברו חלפו זה מכבר, יותר מפעם אחת, והיא החליטה שגם כאשר תשוב אהבה אל חייה, הסבירות שתצליח להשתחל אל מכנסיים שקנתה לפני כמה שנים קלושה ביותר.

ולא, אין צורך להתעצב על כך. חשוב לדעת להפרד בחיים מאנשים, אבל גם מחפצים. חשוב לדעת לשחרר לחופשי את אותם אביזרים שמאי-אילו סיבות כבר אין לנו את היכולת לעשות בהם שימוש. וזה באמת בסדר, כי כעת יכולה מישהי אחרת למחזר את אותם זוגות מכנסיים ולשמוח שמצאה בשקית ברחוב כאלה מציאות, שהרי ידוע לכל כי אין דבר משמח יותר עבור אישה מהרחבת מלתחת הבגדים שלה ללא הרחבת האוברדרפט בחשבון הבנק.

מגיע זמן בו אישה מאפשרת לעצמה להרהר בשינויים המתרחשים בה, פנים וחוץ, ולשאוף לקבל אותם באהבה ובהומור, גם אם ברקע היא שומעת את עצמה מזמזמת את זמזום ה"כמה שאני העליתי במשקל  בשנים האחרונות, יא ראבאק!".

מחר אולי היא שוב תעלה את משקלה, ובעוד חצי שנה אולי היא תפחית ממנו. בסופו של יום חשוב שתהיה כנה כלפי עצמה וקשובה לקול הפנימי והאמיתי שלה, יותר מאשר לקולותיהם של אחרים , כי היא זו שצריכה לחיות עם עצמה בשלום ולדעת איך לנתב את הזמן שלה, את זמן האישה שלה.