בטכס פרסי ישראל תש''ס, נבחר פרופסור ירמיהו יובל לנאום בשם מקבלי הפרס

פרופסור יובל בחר למסור דו''ח על מצב התבונה. להלן, קצת באיחור, הטקסט המלא.

דו''ח על מצב התבונה - ירמיהו יובל

דברים בטכס פרסי ישראל, יום העצמאות תש''ס / 2000

כבוד נשיא המדינה, כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד ראש הממשלה,

כבוד שר החינוך, כבוד ראש עירית ירושלים, ד''ר גולדברגר,

עמיתי מקבלי ומקבלות הפרס,

קהל נכבד:

ראשית, הרשו לי להודות בשמי ובשם עמיתי על פרס ישראל שהוענק לנו, ועל ההכרה

בעבודתנו הגלומה בו. כאשר מדינה נותנת פרס גבוה כל כך לאדם יוצר או הוגה,

גבר או אישה, היא עלולה ליצור בהם מבוכה בגלל החיבוק הרשמי הצמוד הזה.

אבל במחשבה שנייה, מקבלי הפרס נבחרו בבחירה חופשית על ידי עמיתיהם,

כל אחת ואחד בתחומם; המדינה רק הוסיפה לכך את הגושפנקה שלה, שבתור כזו

היא רצויה ומכובדת. לקבל את הפרס מגוף המגלם את הריבונות המדינית של היהודים,

ואת חידוש תרבותם בשפה העברית – זו בהחלט שמחה. מה גם,

שכדברי שלישיה שקיבלה לפני רגע את הפרס מיד הנשיא: ''העולם מצחיק, אז צוחקים''.

את דברי הקצרים אקדיש הערב למושג התבונה. אני בא מעולם הפילוסופיה, שבו מושג

התבונה הוא מרכזי; אבל הרבה מעבר לזה, למושג התבונה יש בעצם תפקיד מכונן

בעצם בניינה של התרבות שלנו - של עולם המחקר, ההגות, המשפט, החברה, וגם

של הדת העילית והאמנות. התבונה בגלגוליה ובפרצופיה השונים בנתה גם את העולם

הרומי-הלני העתיק, גם את ימי הביניים ובמידה ניכרת הרנסאנס, וגם - בעיקר -

את העולם המודרני שצמח מאז, כולל אותן הסתעפויות שלו שמכנים

היום ''פוסט מודרניות'', ולמעשה הן תיקונים וחיפושי דרך בתוך המודרניות עצמה.

בדקות הבאות אמסור אפוא, בראשי פרקים, דו''ח על מצב התבונה, אצלנו ובעולם.

התבונה היא, ביסודה, צירוף של השכל והניסיון. זהו שכל מבוקר על ידי הניסיון,

וניסיון מודרך ומפורש על ידי השכל. השכל הוא כוח המחשבה; הניסיון הוא המגע

עם העולם הממשי; ושניהם אחוזים זה בזה בכוח התבונה, שאינה מרשה לאחד מהם

שלטון בלעדי. הניסיון אינו בעל ערך ומשקל בזכות עצמו סתם, אלא מפני שהתבונה

מייחסת לו ערך זה - מפני שהיא רואה אותו כמרכיב של עצמה ושל תרבות החיים

הבנויה עליה. יתר על כן, התבונה זקוקה לניסיון כדי לרסן את עצמה, כלומר את

כוח המחשבה המתפרץ והיומרני, השואף תמיד לעבור מעבר לעצמו. לכן הניסיון -

לפחות בתרבות שלנו - הוא חלק של מושג התבונה עצמו.

ואולם, למרות מרכזיותה של התבונה לתרבות ולעצם הגדרת האדם, אנו חיים

בתקופה שבה רבים מערערים על סמכותה ומעמדה של התבונה. אויביה

באים מתוכה היא - וגם מבחוץ.

אויב מסוכן ראשון של התבונה זו היא עצמה - כאשר היא מתגבשת כתבונה דוגמאטית.

פירוש הדבר: שהיא מתיימרת להיות מוחלטת, נצחית, אינסופית - שאינה מכירה

בסופיות של עצמה (שהיא סופיות האדם), ואינה מגלה סובלנות וסבלנות כלפי

גורמים של ארעיות ושל אי-וודאות, שהם מרכיב הכרחי של תבונה ביקורתית.

באחת, כאשר התבונה מנסה להתחפש בדמותו של המוחלט הדתי.

אך יש כאלה הקוראים תגר על התבונה מבחוץ,

ומהם אמנה הערב שלושה.

1. היום יש גל חדש של פניה אל האמונה הטפלה, המאגיה, הכישוף והחוויה הסתמית

וחסרת הפשר - כל זאת מפני שהתבונה, לפי טבעה הביקורתי, אינה מסוגלת לענות

 על כל השאלות. לכן בני האדם מבקשים להם תשובה באשליה ובהזיה, בקוסמים

ומעוננים ואצטגנינים ומכשפים למיניהם, ואלה, המנצלים את חולשת בני האדם,

יוצרים להם ממסדי כוח על חשבון אשליותינו, או סוחרים בפחדים ובתקוות שלנו;

וכך הם סוחרים, למעשה, בנו, ומתעשרים או רוכשים עוצמה פוליטית על חשבון

אי הוודאות הלא-נמנעת שבחיינו. אפילו הדת הרצינית מתביישת באמונה טפלה שכזו.

התוצאה היא שאנשים אלה, והנופלים ברשתם, הורסים את מה שהתבונה כן מסוגלת

לבנות - וזה אינו מעט כלל (אדרבא, זה עיקר התרבות האנושית); ובמקביל הם

יוצרים אשליה, כאילו אפשר לענות על הכול, ולגרש מעולמנו את כל יסודות

השאלה ואי-הוודאות. כך אנו נופלים קורבן לשרלטנים מצד אחד, ולממסד

כוח דתי המשתמש באמונה התפלה לצרכיו, מצד שני.

אגב, אין זה מקרה שיריבי התבונה האלה הם גם אויביה של השאלה. הרי מותר האדם

אינו רק בשכלו, אלא גם ביכולתו לשאול. אלמלא יכולנו לשאול, לא היינו מסוגלים

גם להשיב, ולכן לדעת את המעט שניתן לדעת; ומצד שני, אלמלא יכולנו לשאול

יותר ממה שאפשר להשיב, אולי לא היינו בני אדם. כי האדם שואף תמיד ליותר

מכפי שתבונתו מסוגלת לתת לו, והרבה פעמים הוא שואף לוודאות, למוחלטות,

לנצח ולאינסוף. בתור שאיפה, אולי אין דבר אנושי מזה; אך כאשר נדמה לנו

שהגשמנו שאיפה זו, או שהיא בכלל ניתנת למימוש - חרגנו מגבולות האנושי

לעולם האגדה, ואולי גם ההונאה העצמית, כי סיפקנו לעצמנו נחמות שווא

ואפשרנו לאחרים להשלות אותנו ולשלוט בנו.

2. יריב אחר של התבונה הוא הטענה האומרת שהתבונה היא עריצה,

שתבוניות (רציונאליות) משמעה דיכוי החיים ועריצות פוליטית. טענה זו נשמעת היום

בחוגים שונים ונעשתה לסיסמה אופנתית (יש אפילו כאלה המוסיפות, שהתבונה

היא ''המצאה גברית'' שבאה לדכא נשים). ודאי, התבונה, כמו כל דבר, יכולה

להסתלף ולשרת מטרות עריצות, אבל זה לא נובע ממהותה,

אלא ממה שעושים בה בעלי הכוח והשררה.

העריצים מוצאים כמעט תמיד כלים ואידיאולוגיות שישרתו אותם. ובכל זאת,

כפי שאנו זוכרים, העריצות הגרועה ביותר במאה האחרונה השתמשה דווקא

בהתקפה על התבונה, ונשענה בעיקר על אויבי התבונה, על הרומנטיקה השבטית,

על הלהט האתני והלאומני, על הגזענות וטיפוח יצרי הזהות הקבוצתיים כערך עליון.

אלה המוציאים את דיבת התבונה כאילו הדיכוי הוא ממהותה, אינם מבינים את השחרור,

את חירות המעט, את מידת האמנציפציה האנושית שמסוגלת להעניק התבונה הביקורתית. ואמנם, כאשר טענתם של אנשים אלא היא רצינית, היא מתייחסת רק לתבונה דוגמאטית;

ומצד שני הם עצמם נבנים מתוך התרבות הרציונאלית שהם קוראים עליה תגר.

כי נגד התבונה הכללית הם מעלים על נס את זכויות הקבוצות המיוחדות (או ''התרבויות'' הנבדלות, כפי שקוראים להן); אבל כאשר שואלים אותם: מדוע עלינו להתחשב

בכל הקבוצות הללו, לטפח את תרבותן וכיוצא בזה - אין להם תשובה רצינית

אחרת מאשר הצבעה על האנושיות שלהן, על היותן ביטוי לאיזו ערכיות הגלומה

בבני אדם או שראוי להעניק להם; ובכך הם חוזרים ונשענים על התבונה הכללית

שאותה יצאו להרוס.

3. אויב שלישי של התבונה הם כמה מצאצאיה, החוקיים ובעיקר הלא-חוקיים.

בראשם הטכנולוגיה המנצחת, הגלובליזציה המתקדמת, ותפיסת התרבות כבידור

ממוסחר (מה שמכונה אצלנו 'תרבות הרייטינג'). אינני מתכוון לטכנולוגיה כמכשיר גרידא -

שיש בה גם הרבה ברכה - אלא לתרבות הטכנולוגית שנבנתה על יסוד המכשיר הזה, להשתלטותו על עצם יסודות הציוויליזציה. יחד עם הקפיטליזם הגלובלי - שגם הוא בנוי

על מושג של כלליות מזויפת - נוצר תהליך שעוקר את האדם מאנושיותו והופך אותו במהותו לצרכן; חובתנו היא לצרוך, וזה גם מה שמודד את ערכנו כבני אדם; והחופש האנושי

הוא חופש הבחירה בין מוצרי צריכה דומים וכמעט זהים. יתר על כן, גם חופש הדיבור

והמחשבה - לכאורה היסוד האנושי ביותר, והתבוני ביותר שבתוכנו - מתגלגל בהיפוך שלו.

חופש הדיבור והמחשבה נעשה גורם של כוח ועוצמה המתבטא בבעלות על אמצעי

התקשורת, שמטרתם לטשטש אותנו, לשבש את חופש הבחירה והמחשבה שלנו

ולהציף אותנו בפיתויים וגירויים, כדי שנצרוך יותר ונחשוב פחות. והכניעה למתקפה זו

על האוטונומיה שלנו - כלומר השאלה, האם אנו מתנהגים יפה וצורכים בהתאם להוראות שקיבלנו ממדרבני הצריכה הידועים כ''מפרסמים'' ומנציגיהם במה שנקרא ''תקשורת'' -

נעשית אפילו מבחן לאזרחותנו הטובה.

אגב, הביטוי תקשורת הוא כמובן מסולף, שהרי איננו מתקשרים עם אף אחד באמצעותה;

אנו רק נחשפים באופן סביל להפצצת גירויים חד-צדדית, המנסה לשבש את דעתנו

ולהוזיל את טעמנו ואת איכות חיינו, וזאת בשם חופש הביטוי ''שלנו'' כביכול -

כשלמעשה הוא הכוח שנמסר לאחרים לנסות לשלול את החופש שלנו.

בדרך זו התבונה עצמה נעשית לגורם מניפולטיבי, כמו שהתרבות יורדת לרמה

של בידור ממוסחר; ובני האדם - יצורי התבונה - נתפשים במערכת זו כקיימים

לשם המערכת, כאמצעי להזין ולדחוף אותה קדימה, ולא כמטרות

וכתכליות בפני עצמן, כפי שגדולי ההוגים רצו לראות אותם.

אבל כל אלה הם ממזרי התבונה ולא ילדיה החוקיים; אלה עיוותים ועוויתות

שבהם היא מופנית נגד עצמה ונגד משמעותה העצמית. השאלה עכשיו היא,

איך יכולה התבונה לעמוד מול כל ההתקפות האלה. אמנם, אין ערובה

שהיא מסוגלת להתמודד בהצלחה נגד אלה שכיניתי ''ממזריה''...

אבל במידה שהיא יכולה, אפשר לציין שני כיוונים:

הכיוון האחד, שנהיה מודעים להתקפה על האוטונומיה שלנו. שנדע מה קורה לנו,

שלא נלך שולל, שלא נניח לעצמנו להיסחף במה שרוצים לסחוף אותנו, אלא נבנה

את העצמיות שלנו, את הייחודיות שלנו, את ערכו של כל יחיד בפני עצמו.

כמובן, דבר זה קשה מאוד לעשות ביחידות. אולי זה פרדוקס, אבל יחיד לא נבנה

מתוך יחידות. יש צורך בריבוי של יחידים, דרושה אווירה שמעודדת אותם,

תרבות שלמה שעושה אותם לאפשריים. אמנם בהכללה, זה אינו היום המצב

ובכל זאת, לא הכול שלילי במצב הקיים. לשמחתנו, יש לתבונה גם הצלחות,

ויש לה עוגנים ומאחזים אותנטיים בתרבות שלנו. מאחזים אלה ניתן וצריך לטפח,

באופן שבני אדם יחידים יוכלו להישען על העוגנים ועל המאחזים הללו כדי לומר:

אני מסרב (או מסרבת); אני לא מסכים להיסחף; אני מתכוון לשמור על החופש שלי;

ובעיקר - אני מתכוון לחשוב בעצמי.

עד כאן מה שיכול היחיד לעשות (ובמילה ''יחיד'' אני מכוון לאיש ולאישה בלי הבדל)

מצד שני, חשוב ביותר - וקשה לא פחות - לדחות את הגילויים הדוגמטיים של התבונה,

ולהשחיז את החוד הביקורתי שלה - גם לגבי מה שמסביבה, אבל קודם כל לגבי עצמה.

וזה מחייב שלא נסתפק במושג התבונה הביקורתית של הדורות הקודמים,

שלא היה מושחז דיו. אנו זקוקים לתרבות רציונאלית שונה, שתתפוס את מושג

התבונה אחרת מכפי שהורגלנו, ובאופן ביקורתי עוד יותר.

פירוש הדבר, במשפט אחד: אנחנו צריכים ללמוד לחיות בשלום עם הארעיות והחלקיות

של התבונה, לקבל את אי-הוודאות בתור מרכיב חיוני של כל תבונה ביקורתית, ולראות

את התרבות, את הציוויליזציה המבוססת על תבוניות ביקורתית וסופית אשר כזו -

כבעלת משמעות וכבעלת ערך - גם ערך נורמטיבי - ובלי שתהיה מוחלטת.

במילים אחרות, לא לעשות מן התבונה תחליף לדת. זה לא תפקידה, וזה לא מה

שהיא יכולה לעשות. איננו צריכים לחוש בכישלון כאשר התבונה אינה נותנת תשובות

בנוסח הדת, כלומר, כשאינה מספקת לנו אשליות. לאדם רציונאלי ישנה רק התבונה.

התבונה היא יסוד של כל אמת, של כל ערך שיכול להיות לנו בעולם הזה.

אבל היא לא נצחית, ולא מוחלטת, ולא אינסופית - כפי שאנו עצמנו איננו כאלה.