מה שהחל בשנות השבעים המאוחרות כקמפיין שמטרתו להעלות על סדר היום הציבורי

את נושא האלימות במשפחה - ובתוכו את הבעיה הכאובה של אלימות נגד נשים -

הפך למסע הסתה שלוח רסן של ארגוני הנשים והפמיניסטיות בארץ נגד גברים באשר הם,

תוך שהוא מתמקד בנושא האלימות של גברים נגד נשים ודוחק אל מתחת לשולחן

את תופעת האלימות של נשים כנגד ילדים אשר על פי הדו"ח של המועצה לשלום הילד

מהווה את רוב מקרי האלימות כנגד ילדים וכן את אלימות הנשים כלפי בן זוגן אשר 

מגיעה לעשרים וחמישה האחוזים מהמקרים המדווחים למשטרה. 

מסע ההסתה שלוח הרסן של ארגוני הנשים כנגד גברים אינו בוחל ביצירת פקטואידים

כך למשל מצהירים באתר האינטרנט של נעמ"ת ש"יותר מחמישים אחוז מהגברים

היו אונסים אילו היו בטוחים שלא יתפסו אותם" ורונית לב ארי האחראית על המקלטים

של נעמ"ת לנשים מוכות הצהירה לא מזמן באחת מוועדות הכנסת שאין כזה דבר

אלימות במשפחה אלא רק אלימות של גברים נגד נשים,

ורות רזניק מעמותת ל.א. לחימה באלימות נגד נשים מצהירה ש"בסוף המאה ה- 19

חוקק חוק הידוע כחוק האגודל, הקובע בנדיבות מסוימת כי לגבר אסור להכות

את אשתו במקל שעוביו יותר מעובי אגודלו..."

דבר שלא היה ולא נברא.

אך הפקטואיד האבסורדי ביותר הוא ההסכמה הקולקטיבית בין הארגונים הללו

על כך ש- 200.000 נשים בישראל חשופות לאלימות מצד בן זוגן וזאת למרות שמעולם

לא נערך בישראל  סקר מקיף כלשהו שיאשר את המספר הזה.  אך יצירת פקטואידים

אינה מספקת את אותם ארגונים המנסים בכל כוחם להרחיב את ההגדרה

של אלימות כלפי נשים על ידי השרשת החיבור בין צורות התנהגות המאפיינות

גם גברים וגם נשים במערכות יחסים לגברים בלבד ופירושן כאלימות נגד נשים.

כך למשל קובעים בנעמ"ת שאם "הוא משאיר לך מכתבי אהבה בתא הדואר

למרות שסירבת להיפגש איתו" או שאם הוא מתקשר אינספור פעמים ביום

סימן שאת בסכנה.  את אותן אין ספור נשים שרואות בהתנהגויות מסוג זה

חיזור מתארים שם כנשים שמדחיקות את המציאות ואת העובדה שאין ספור

נשים נוהגות כך בעצמן כלפי בן זוגן לא מזכירים  שם בכלל, משום מה.

תוצאותיו של מסע ההסתה הזה, מעבר לעיוות המציאות שבה הרוב המכריע

של הגברים אינו  נוהג אלימות כלפי בנות זוגם, הן הרסניות.  מסע ההסתה

הצליח להשריש במוחותיהם של אנשי משטרה, עובדים סוציאליים ושופטים

את ה"תובנה" שגברים הם גזע אלים מיסודו ולהתחיל לשפוט גברים

על סמך מילתה של אישה ולא על סמך בירור העובדות.

כתוצאה מכך אלפי אבות חפים מפשע הנמצאים בהליכי גירושין מוכנסים מידי שנה

למעצר על סמך תלונות שווא על אלימות שמוגשות על ידי נשותיהם במשטרה

כחלק מאסטרטגית הגירושין שלהן.

ברוב המכריע של המקרים תיקים אלו נסגרים או פשוט מתים עם הזמן אך לא לפני

שאותם אבות נזרקו מבתיהם, נותקו מילדיהם ולעיתים אף הפסידו את מקום עבודתם,

פרנסתם, ומשלא יכלו כתוצאה מכך לשלם את דמי המזונות - הושלכו לכלא.

מסע ההסתה הצליח לדחוק את נושא אלימות הנשים כלפי ילדים לקרן זווית

וכך יוצא שעשרות ואולי מאות אלפי ילדים בישראל ממשיכים לחיות בצל אמם האלימה -

ואין מושיע. לא רק שאין מושיע, כתוצאה מהדחקת הנושא, נשים אלימות אינן מטופלות

מה שמבטיח את המשך התפתחות התופעה באין מפריע.  

מטרתו של מסע ההסברה "הקורבנות הנעלמים של האלימות במשפחה" אינה -

בשום צורה שהיא- להפחית מחומרתה של תופעת האלימות כלפי נשים

אלא הבאת המציאות כפי שהיא וללא עיוותים לתודעתם של חברי כנסת,

אנשי משטרה, שופטים ולהצליח להביא לכך שתופעת אלימות הנשים

כלפי ילדים וגברים תזכה להכרה רחבה.

ויופעלו בישראל תוכניות שיקום לנשים אלימות וגברים שהואשמו לשווא באלימות

יזכו לזיכוי מלא ומהיר מחד, ונשים שהגישו תלונות שווא  על אלימות יועמדו לדין מאידך.