אני עומד להיות האיש השנוא ביותר בארץ הקביעה הזו היא חד-משמעית.

אני עומד להיות האיש שראש החץ העיתונאי יסמן כמטרה הבאה להינעץ בה. לא שאני אמור ליהנות מזה, אבל אני מכיר את העובדות. ככה זה עובד כאן.  אני גבר, אני לא "מאותגר פיננסית" (ככה קוראים לעני בימינו), אני אקדמאי, שפוי בדרך כלל, אדם שעשה שלוש שנים של שירות חובה, משלם מסים ומשכנתא, בקיצור אדם סביר לכל הדעות. הבעיה האחת והיחידה היא שאני טוען שהפמיניזם יצא מדעתו. שחוקי ההטרדה המינית – הכתובים והבלתי-כתובים - הפכו את היחסים בין המינים לבלתי אפשריים.

לא שעיתונאית כלשהי (וגם חלק גדול מהזכרים שבמקצוע) תקנה את התיזה הזו, אבל  נמאס לי. הגבר, אחרי הכול, תמיד אשם הוא אשם מפני שהוא גבר. לפחות בעיני הנשים המנהלות את השיח הפמיניסטי בתקשורת הפופולארית. הוא גבר, כלומר חזק, ולכן הוא בהכרח כופה עצמו על אישה, שהיא החלשה במשוואה הלא-מאוזנת הזו. היצרים שלו הם בלתי-מרוסנים, ללא שום השוואה בכלל עם שלוותה ואיפוקה שלה. הוא הכופה, היא הנכפית, הוא החודר, היא הנחדרת.

זה פשוט בילט-אין בגבריותו, בפיסיולוגיה שלו, בטסטוסטרון המבעבע בו, בכל ישותו הזכרית. עובדתית, זה מה שקורה.  בואו ניקח תרחיש אפשרי. חיילת צעירה מגישה תלונה נגד מפקדה, קצין בקבע. היא טוענת ש"הטריד אותה מינית". בואו נזכור שאנו דנים כאן במקרי הטרדה, לא באונס.

כלומר במקרים שברובם הם מילוליים, המובהקות שלהם פחותה והם אפופים ערפל של פרשנויות שנויות במחלוקת ושל פעולות שניתן להבינן באופנים סותרים, ספק בדיחה, ספק פלרטוט. נחזור, אם כן, לחיילת. היא מתלוננת בפני סמכות גבוהה יותר מזו של הקצין. 

אותו בעל סמכות, שאינו מעוניין להיצרב ולהיכוות מתפוח האדמה הלוהט שהונח בכפות ידיו, מעביר אותו לדרג גבוה יותר. ההוא מחליט על בירור ואלי גם על משפט. תוצאת ההליך השיפוטי או המעין-שיפוטי אינה מספקת את החיילת ומקורביה. הם חשים שנעשה לה כאן עוול משווע, אי-צדק שאין לו כפרה אלא ראשו של המטריד. 

בשלב מסוים מדליף מישהו מקורבי החיילת? אויביו של הקצין? את הנושא לתקשורת. הידיעה מובאת בהבלטה ביומן הבוקר של קול ישראל. בטוק שואו הרדיופוניים יראיינו עיתונאיות נחשבות את הורי המתלוננת, שיסבירו כי ביתם התמימה לא הייתה מעלה על דעתה להמציא סיפור שכזה. נציג מטעם דובר צה"ל יישאל בטון מאשים מדוע, כפי שמאשימים מקורבי החיילת, מטייח הצבא את הפרשה ואינו מעניש את המטריד.

הנציג, קרוע בין הצורך לצאת מהראיון הזה נאור וצודק לבין מחויבותו לתמוך בעמדת הצבא כפי שבאה לידי ביטוי בהליכי הבירור והשיפוט, ממלמל משהו ומתפלל שכל זה ייגמר כבר ושירדו לו מהזנב. ב"ערב חדש" או בחמש עם... תעשה מגישה רהוטה ושוצפת פולו-אפ על האייטם, תזכיר את פרשת יצחק מרדכי וניר גלילי ואולי גם אחרים כדוגמה קלאסית לניצול לרעה של סמכויות פיקוד כלפי חיילת צעירה ומפוחדת.

בטון מאשים וקובלני היא תטיח בנציג צה"ל האומלל משהו שהוא יותר נאום סנגוריה מאשר שאלה עיתונאית, המצביע על ההכרח שהחיילת היא אומרת האמת בפרשה תסביר לי בבקשה, מדוע שחיילת בת תשע עשרה תיכנס סתם כך למאבק חסר סיכוי נגד הממסד הצבאי כולו, שיכול לאסור עליה לספר בעצמה את גרסתה באמצעי התקשורת? הרי ברור שהיא לא הייתה נכנסת לקרב אבוד מראש שכזה אם לא הייתה משוכנעת בצדקתה... מה יש לה להרוויח מזה בכלל? ששמה יוכפש?? שיקראו לה זונה?!. 

עיתוני המחר, צהובים ודביקים, יעסקו בכך בכותרות שמנות בעמודים ארבע וחמש, מייד אחרי המו"מ המדיני והאינתיפאדה. כתבת צבע תימרח על דאבל-ספרד כפולה בשפת המדיה במוסף. פרצופו אטום ההבעה של החשוד יתנוסס לתפארה, כדי שידעו כולם מיהו הקצין המגעיל שהעז לבצע את זממו בנערה התמימה. 

מנהלת מעון לנפגעות תקיפה מינית תביא נתונים מזעזעים על התגברות הנהירה של נשים מותקפות אל המוסד שבו היא עובדת. פסיכולוג יסביר בנימה מלומדת ש"ההשלכות הפוסט-טראומטיות של אירוע קשה כל כך ילוו את הנערה במשך שנים ארוכות" וימליץ למשפחתה ולחבריה לתת לה כתף חמה ואוהדת ולא לשאול אותהנון-סטופ על מה שקרה שם. 

מאמר המערכת של העיתון הנפוץ יקרא לשנות את  חוקי המשחק ... בצה"ל ולקבוע נורמות ענישה מחמירות לקצינים מסוגו של המטריד  הלו, רגע אחד! מישהו זוכר שיכול להיות – רק יכול להיות - שהקצין אינו אשם? שהחיילת היא הטועה? מישהו... בכלל מביא את זה בחשבון?! לנשים יש זכות כמעט טבעית לטעון שהן מופלות לרעה על ידי גברים. אינני סבור שמישהו יכול להתווכח עם נכונותה הכללית של האמירה הזו.

סביר גם להניח כי רוב מקרי האונס (שהרי זוהי הדוגמה הקלאסית שמביאות נשים כשהן מתלוננות על הטרדות וקיפוח על ידי המין החזק) מבוצעים על ידי גברים ובנשים. ככה זה בנוי. לא שאין לזה יוצאים מן הכלל. יש, ואפילו לא מעט אבל לא זה העניין.

אני גם לא מתווכח על העובדה שמי שהוכח שפגע מינית באישה חייב לחטוף. חייב, ועוד איך. אני תומך בהחרפה דרמטית של הענישה על פשעי מין. שיתנו להם עונשי מאסר כבדים, מצדי שידפקו להם גם עבודת פרך, שיעכבו להם את השיקום ושיסרסו אותם אם צריך גם זה בסדר. 

אבל חייבים לסמן את הגבול שתוחם את נושא ההטרדה המינית. שוב,  לא הפשע הפיסי אלא ההטרדה המילולית. יש גבול. הנכונות לתת  אמון אוטומטי בכל חבילה אינפורמטיבית שעליה  "תווית "האישה שנפלה קורבן לגבר היא יותר מאשר בעייתית. אני יודע שזה נשמע לא טוב לאוזניים המורכבות על גוף נשי, אבל אני מצטער מאוד. גברים, כמו נשים, כמו לבנים או שחורים, כמו הולנדים ואמריקאים, הם לפעמים טובים ולפעמים רעים. לפעמים יפים ולפעמים מכוערים, לפעמים נדיבי לב ולפעמים קמוצי יד. לפעמים מטרידים. 

ולפעמים – הפתעה, הפתעה – ממש לא! בשנים האחרונות מתמודדת בקביעות לבחירות בכנסת רשימה הקוראת לעצמה בפשטות מפלגת נשים אני מניח שמדובר בחלק מאותן נשים שזועקות חמס נגד מפלגות מסוימות אחרות שמגבילות את הזכות לחברות בהן ולייצוגן לגברים בלבד,

אבל נניח לנקודה הזו. 

במערכת הבחירות האחרונה לכנסת הוקרן מטעמה סרטון בחירות מזעזע. הראתה בו אישה צעירה, נאה למדי, המנסה בסך הכול לצאת למשימה הבלתי נמנעת של הליכה ברחוב. חוויות האימים שהיא עוברת בדרך כוללות שריקות התפעלות, הצעות מגונות, שליחות ידיים, קללות ופעולות נוספות המעידות על המידות התרומיות שמנהיגות המפלגה הזו מייחסות למין הגברי. 

כל הסרטון מובא בסלואו מושן, כדי שלא נפספס בשום צורה את הבעתה המתכרכמת של המוטרדת/מותקפת הצעירה ונבין בדיוק מה קורה כאן. בדקתי את העניין עם מדגם לא-מייצג של נשים שאני מכיר. התברר לי שנשים, הגם שהן קורבנות של אלימות גברית לעתים מזומנות, לא ממש מבינות על מה מדובר כאן. להפך. הן דווקא הולכות ברחוב בביטחון יחסי.

נכון, לעתים שורקים אליהן וזה מעצבן אותן. לעתים, אגב, לא. זה אפילו יכול להחמיא להן. מפלגת הנשים בחרה להציג את ניסיונה היומיומי של אישה טיפוסית כאן כחוויה מעוררת רחמים. לא שאיפה להשגת שוויון לנשים הייתה כאן אלא רצון לעורר בנשים מצביעות פוטנציאליות של הרשימה הזו, אני מניח סלידה – אם לא שנאה תהומית – כלפי גברים לא כלפי ערסים, פרחים או סקס-מניאקים. כלפי גברים בכלל. נקודה! מקורו של השיח הבלתי-אפשרי הזה הוא, כמו הרבה דברים אחרים לפעמים טובים ולפעמים לא בארצות הברית. הוא תולדה ישירה של המגמות התוקפניות מאסכולת הפוליטיקלי קורקט. 

תורה זו, שהשתלטה כמעט לחלוטין על האינטליגנציה האמריקנית ומחלחלת בהדרגה כלפי מטה, גורסת כי מקור הרעה החולה שבהבדלי המעמדות בכל תרבות הוא בשפה. לשפה יש חלק מרכזי מאוד בעיצוב  תודעה. שפה מדוברת, מטבעה שהיא כוללת גם ביטויים המביעים שיפוט ערכי מסוים. הפוליטיקלי קורקט מבקש לנטרל את השפה מסוג כזה של שיפוט ערכי.

 אין "מכוער", למשל, אלא רק "מאותגר ויזואלית". אין אישה שהרי המילה הזו כוללת את המילה איש ומכאן שהיא מתייחסת אל האישה כאל מוטציה גברית כלשהי, ובמשתמע אף מאמצת את התיאוריה התנ"כית השוביניסטית שלפיה מוצא האישה מצלעו של אדם הראשון ועל כן המציאו את המילה וומון שינוי קטן, אולי, אבל משמעותי מאוד בעיני ממציאיו. 

הבעיה בתיאוריה הזו שהיא מרחיקה את סף הרגישויות של המיעוטים (כולל נשים) עד למחוזות בלתי אפשריים ממש.  ביולי 1994, לפני שבע שנים כעת חיה, הרצה פרופ' אלן דרשוביץ, כנראה מגדולי המשפטנים האמריקנים בהיסטוריה, בפני קהל תלמידיו בבית הספר למשפטים שבאוניברסיטת הארווארד. 

על חוויותיו מההרצאה הזו סיפר לאחר מכן במאמר קצר שכתב תחת הכותרת הקולעת צדק. קבוצת פמיניסטיות בקורס שנתתי על החוק הפלילי איימה לתבוע אותי על יצירת סביבה עוינת בשל הדרך בה לימדתי את החוק המתייחס לסוגיית האונס, סיפר, הן סברו כי האווירה בכיתה הייתה עוינת משום שבמשך יומיים תמימים דנתי בדיווחים שקריים לגבי מקרי אונס  ומשום שטענתי בזכות חשיפת שמות המתלוננות בתיקי אונס. 

אני מניח שפמיניסטיות רבות הקוראות את השורות הללו נדות בראשיהן וממלמלות משהו על עוד איזה שוביניסט ממין זכר, ואולי גם מסננות גידוף עסיסי. אבל דרשוביץ, אילן שמן הראוי להיתלות בו, לא נחשד בעולם בשוביניזם. הוא הצביע על בעיה ההולכת ומתפשטת בחברה האמריקני. ומכיוון שישראל נוטה לאמץ (אם כי באיחור מה, ולעתים גם בעיוות מסוים) לא מעט מדפוסי ההתנהגות החברתית, והחשיבה האינטלקטואלית של הדוד הגדול סם.

אולי הגיעה השעה לדון בכך גם כאן. ההתפתחויות של השנים האחרונות גורמות לכך שגברים נמנעים כיום יותר ויותר מלפנות לעמיתותיהן לעבודה. כבר קרה שאישה, שקיבלה מעמית לעבודה מחמאה בסגנון "את נראית טוב הבוקר", התלוננה על כך שהמעיר יצר את הרושם שבבקרים אחרים היא אינה נראית כה טוב וממילא שהאיש גרם לסביבה לפתח ממנה ציפיות הקשורות למראה החיצוני שלה.  

גברים חוששים להסתבך ביחסים אינטימיים עם חברה לעבודה. באונה השמאלית של כל גבר מסתתר החשש שיום אחד יואשם בהטרדה מינית. במקרה כזה, סביר להניח, יאמינו לאישה – גם אם לא היו יחסים כאלה. היא האנדרדוג לא לשכוח. מאידך, אם אכן היו יחסים כאלה והגבר יטען שבמהותם נוצרו היחסים מרצונם החופשי של שני הצדדים – ובכן האם אין זה בדיוק הטיעון שמעלה כמעט כל נאשם באונס. 

פרופסור טרי מורהד דבורקין, מרצה לדיני עסקים באוניברסיטת אינדיאנה, יצאה נגד המגמה הרואה במינימום תקשורת מילולית בין גבר לאישה מעין פוליסת ביטוח נגד הטרדה מינית מילולית. זה בסדר גמור ונורמאלי מאוד מצד מורה לומר לגבר בוא נשתה משהו, או נשחק גולף ונדבר על העלתך בדרגה. קשה הרבה יותר למורה לעשות זאת עם אישה, לאחר שעות העבודה, בלא שייקח על עצמו את הסיכון שהוא עובר בכך על החוק, אמרה בטווח הרחוק הנזק אף חמור יותר, שכן הוא מעכב עוד יותר את החתירה לשוויון הזדמנויות בין המינים. 

גברים שחוששים מנשק התלונה של נשים הכפופות להן ותראו לי תלונה שבה לא מאמינים לאישה מעדיפים לעבוד עם גברים דווקא. הגיע המצב לכך שדפני פאטאי, ממנהיגות התנועה הפמיניסטית האמריקנית,  הזהירה באחד מספריה ממה  שכינתה הטרופוביה אנטגוניזם נשי המופנה נגד גברים והטרוסקסואליות. 

האמת היא שהתנגדות עזה למשטר הזה, שיש כבר מי שמכנה אותו פמיניסטיראני פרו-נשי – רודני התעוררה בקרב שיכבה מסוימת, בלתי מבוטלת כשלעצמה, של נשים בעמדות השפעה. הטענה שעומדת בבסיס הטיעונים שלהן היא שהמשטר הזה מניח מראש שנשים אינן מסוגלות להתמודד בעצמן תופעות של הטרדה מינית במקום עבודתן. 

כלומר, שהעובדה שמלמדים אותן להיסמך אך ורק על החוק הנוקשה מציירת אותן כדמויות חלשות  הסובלות מרגישות יתר, שיש להתייחס אליהן בכפפות של משי.  קאמיל פאגליה, למשל. מבקרת חריפה זו של הפמיניזם המודרני גורסת כי על נשים לבלום בעצמן תופעות של הטרדה מינית, במקום שתסמוכנה על אחרים שיעשו זאת במקומן.

"נשים מתירות לעצמן להתנהג כקורבנות כאשר הן אינן נוטלות את האחריות לידיהן", אמרה. הלן גרלי-בראון, עורכת ה"קוסמופוליטן", סבורה כי על הנשים פשוט להתקשח. בימים בהם הייתי נערה עובדת הערות ורמזים מיניים היו דבר שבשגרה, אמרה, מה הביג דיל? הרי זה חלק מהחוויה שבלהיות אישה מושכת. 

פיליס שלאפלי, שמרנית מובהקת, הצביעה על הצביעות שבתביעות הפמיניסטיות הקיצוניות. למעלה מעשרים שנה הן מטיפות שאין כל הבדל בין גברים ונשים, ועתה הן רוצות לפנות לאחור ולטעון להטרדה מינית בכל פעם  שמישהו אומר משהו שאינו מוצא חן בעיניהן, לגלגה. 

עוד דוגמה שיש בה מן האבסורד. ג'ונתן פרווט, תלמיד בית ספר מלקסינגטון, צפון קרוליינה, נזרק מבית ספרו. הסיבה: הוא נשק לבת כיתתו על לחיה בלא שביקש קודם את רשותה, מה שהיווה, מבחינת מנהלת בית הספר, הטרדה מינית לכל דבר.

לא עזרו המחאות של אימו או העובדה שהמנהלת הפכה למשל ולשנינה בעיני האמריקנים. העיקר שג'ונתן הקטן ילמד את הלקח, חשבו שם ג'ונתן פרווט היה אז בן שש? בן שש! – וכבר מטריד מינית. מזעזע, לא? 

ג'רולד מקנזי פוטר ממשרתו בחברת הבירה "מילר" משום שהעז לצטט באוזני קולגה ממין נקבה כמה בדיחות שנונות מסדרת הטלוויזיה הפופולארית "סיינפלד". באותו פרק שממנו ציטט מקנזי, יוצא ג'רי סיינפלד עם בחורה שפגש בנסיבות חברתיות כלשהן. למרבה המבוכה, הוא אינו זוכר את שמה והרמז היחיד העומד לרשותו הוא שהשם מתחרז עם איבר נשי.

בסופו של דבר מתברר כי שמה של הגברת הצעירה הוא דולוריס, שם המתחרז, כיאות, עם המילה קליטוריס (דגדגן בלעז). מקנזי, כאמור, געה בצחוק (בדומה לעוד שלושים או ארבעים מיליון אמריקנים שצפו בפרק הזה). למחרת בבוקר, ציטט בהרחבה את הפרק דנן באוזני עמיתתו לעבודה, פטרישיה בסט. בסט לא הכירה את המילה קליטוריס וסירבה להאמין שמדובר באיבר נשי.

מקנזי נטל לידיו מילון, איתר את הערך המתאים והראה לה במה מדובר. בסט, שחוש ההומור שלה כנראה לא ממש מפותח, התלוננה בפני מנהלי החברה על הטרדה מינית. המנהלים לא לקחו סיכון: מקנזי פוטר ללא שהיות ובבושת פנים. הוא לא ויתר החליט להגן על שמו הטוב, הלך לבית המשפט, תבע פיצויים וזכה בגדול: "מילר" ומנהליה, וגם בסט, חויבו לפצות אותו בסכום כולל של 26.6 מיליון דולר. 

אני מביא את כל הסיפורים האלה מפני שבארץ מתהווה מצב דומה. מדי פעם מתפרסמות באמצעי התקשורת ,ידיעות המספרות על תלונות שווא שהוגשו נגד גבר זה או אחר, בטענה שביצע אונס. חיי הגבר, בדרך כלל נהרסים; האישה אינה משלמת כל מחיר. 

לגבר אין מאמינים. האישה, המוכה והנחדרת, מצויה תמיד בעמדת חולשה. היא תמיד האנדרדוג ולכן תמיד מאמינים לה. כך קרה, למשל, כשטענה משפטנית צעירה ששופט מסוים שלח אליה פתקים ובהן הערות בעלות גוון מיני בוטה. הרשת הצפופה והאקטיביסטית של פמיניסטיות התקשורת צלבה אותו במשך שעות, בפריים טיים, ללא רחמים. גם נימוק "מתאים" נמצא לכך:

עברו הצבאי של השופט הנ"ל שהרי ידוע לכל בר-דעת כי הצבא הוא הזירה הנוחה מכולם לקצינים בשנות השלושים והארבעים לחייהם לחלל את כבודן של נערות שזה עתה סיימו תיכון. דיון ענייני לא ממש היה כאן. אחר כך התברר שלא היו דברים מעולם.

שמישהו עשה כאן תרגיל מלוכלך לשופט. נו, אז מה? מישהו טרח לבוא חשבון עם המתלוננת? להזכיר את ההאשמות השקריות? התשובה במילה אחת, היא שלא! למה מי מת? אם מישהו רוצה לבדוק את המקבילה הישראלית של הנושא, אפשר להפנות אותו אל עו"ד דוב וייסגלס.

האיש, פרקליט יקר ואיכותי, נשכר לייצג את סא"ל מיל יהודה שפר. שפר מואשם על ידי סגן דנה מועד כי הטריד אותה מינית במהלך תרגיל צבאי בו נטלו שניהם חלק. הוא טוען שלא היו דברים מעולם. היא טוענת שהיו גם היו, ולא זו בלבד אלא שהצבא נקט בהליך שמטרתו הייתה למוסס את האירוע ולהוציא ממנו את שפר כשהוא צח כשלג. וייסגלס, מכל מקום, אומר כי הדברים שאמר מרשו מעבר לכך שהם שונים מהטקסט שמייחסת לו סגן מועד אינם אלא בגדר שיחה מקובלת בין גברים לנשים.

את המסקנות שלו הוא מביא מהעולם בו הוא משוטט בחיי היומיום. יותר ויותר שופטים היום לא מוכנים לקבל בגלל זה מתמחות, צוטט בכתבה שפרסמה אביבה לורי במוסף הארץ השבוע. ושוב אני רואה פמיניסטיות מקצועיות, מרות-נפש, מגחכות בקול רם. "נו", לועגת ודאי מישהי, "מה ציפית? שהסנגור של המטריד יאמר אחרת? שהוא יבין אותנו הרי הוא גבר. 

הפמיניזם דהיום גורס כי מה שלנשים מותר לומר או לעשות – לגברים אסור.

לפני שנתיים בערך, התלוננה ויקי שירן, פמיניסטית ופנתרה שחורה בנשמתה, על שגברים אינם מכירים חוויות נשיות, כמו מחזור חודשי ולידה סליחה, באמת. לאחר מכן היא הוסיפה קביעה, אישית למדי אני מניח, שגברים הם בסך הכול חיה שזזה יפה. שירן אינה אלמונית לקהל. היא פועלת בתנועות ציבוריות וכתובת, מעת לעת, בעיתונים היומיים.

היא משתדלת לעצב דעת קהל. עכשיו אני יכול רק לתאר לעצמי מה היה קורה אם הייתי אני שלא לדבר על גברים שפרסומם גדול משלי אומר על נשים שהן חיות שזזות יפה. נשים, פליטות אלפי שנים של עוולות היסטוריים, פטורות מהתחשבות בגברים. גברים, נצלנים עמוסי כרומוזום ווי חייבים להתחשב בנשים.