תודה ז'אנדארק

תגובה זו שלך כמו תגובות אחרות שלך וגם של אחרות, מעודדות אותי לחשוב, חשיבה מקדמת אותי.

 

לגבי החפירה שלי בעצמי, את זה אני עושה עם עצמי וכאן בבלוג. בלוג זה הוא בלוג החפירות :-)

אני עושה את זה, כי זה קידם אותי.

הבלוג הזה קידם אותי מאד.

גם זה שהגעתי להיות עם חברה שרוצה אותי, זה די בזכות הבלוג. כן הבלוג שנכתב מראש על מנת שיהיו בו בעיקר תכנים שליליים.

אם הייתי אדם הפוך שהבדידות אינה הדבר העיקרי בחייו, הכל היה שונה..

 

אתה פשוט מחמיר עם עצמך. לכל האנשים יש פער בין החוץ לפנים, בכל מיני תחומים. אולי אצלך הפער גבוה מהממוצע או שאתה פשוט מחמיר עם עצמך. במקום לחפור ולהרגיש לא בסדר עם "חווית הפנים", תטפח ותשקיע, ואפילו באופן מלאכותי בשלב ראשון, את חווית "החוץ". עם הזמן, ה"מסכה" של החוץ תתמזג עם תחושת העצמי הפנימי ותעשה אינטגרציה יותר טבעית בין שני החלקים. אימון, למידה וחשיפה חוזרת, זה מה שקורה גם בתהליך טבעי מרגע הלידה ולפי תאוריך אתה כנראה פשוט נתקעת שם באיזשהו שלב, אז תעשה השלמות. ולגבי כל הדפיקות לב שיש לך כשהיא מתקשרת, יש שיטות לתרגול הרפיה, תבקש מהמטפלת שלך שתלמד אותך. זה רק התקף חרדה, אתה לא תחטוף התקף לב או תשתגע. כמובן שזה גורם לסבל אבל יש פתרונות (ולטעמי טיפול שמתמקד ב"חפירה" יקדם אותך מאד לאט ולא יפחית את המצוקה). כל השיטות האלה באות מחוכמה עתיקה של פרקטיקות בודהיסטיות והיום אימצו אותם בפסיכולגיה, בעיקר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שמשלב חשיפות מבוקרות והרפיה. נזירים טיבטים מצליחים לשלוט בדופק שלהם ולווסת אותו, כמובן שהם עוסקים בפרקטיקה הזו במשרה מלאה אבל בטיפול אפשר להשיג קצת מזה. בהצלחה.