ההכרעה שעם ישראל עומד לקבל ב- 10 בפברואר, מחייבת כל אדם הגון לעשות משהו. לאחר לא מעט לבטים החלטתי לפתוח בלוג. לחפש במה ולהגיד משהו. אני יודע שרוב הבלוגרים רוצים להגיד משהו על עצמם. אני רוצה להגיד דברים על המציאות בה אנו חיים. זה יהיה בלוג פוליטי מאוד, ועניינים הנוגעים לי אישית יהיו פה נדירים. *המפה של מערכת הבחירות המפה שמציגה התקשורת על הבחירות האלה שגויה. בנושא המרכזי, המדיני-בטחוני, היא מורכבת משני גושים - ימין ושמאל. יש המדייקים, וכותבים מרכז-שמאל, וממהרים לאזן עם מרכז-ימין. בראש המחנה הראשון עומדת לבני בראש המחנה השני נתניהו. ברק מנסה לכבוש את ראשות המחנה השמאלי. כל היתר הם לווינים בתוך אחד משני הגושים. אולם המפה האמיתית כוללת שלושה גושים: ימני, שמאלי ומרכזי. הגוש הימני כולל מפלגות שהעולם לא מעניין אותן, הן עוסקות באופן בלבדי במימוש זכויות העם היהודי, בד"כ בסיוע אלוהי. בגוש הזה כלולים ליברמן, המפד"ל בלבושה החדש, האיחוד הלאומי, ש"ס ויהדות התורה. לפי הסקר האחרון של עיתון הארץ ייכללו בגוש הזה 37 ח"כים. בכנסת המכהנת היו להם 33, בקיצור למעלה מ-25% מהעם. הגוש השמאלי כולל מפלגות המבקשות להגיע לשלום עם הפלסטינים על בסיס תוכנית ידועה ומוכרת, זו שבאה לידי ביטוי במתווה קלינטון, בתוכנית הסעודית ובהסכמות ג'נבה. הוא כולל את מרצ וחלק מהמפלגות שרוב מצביעיהן הם ערבים. אני כולל בגוש הזה גם מפלגות וח"כים ערבים שחולמים אולי על פתרונות אחרים (כמו תושב אחד – קול אחד) כיוון שאני מניח שגם הם יתמכו בסופו של דבר בפתרון שיהיה מקובל על הפלסטינים ועל העולם הערבי. (לניתוח של הזרמים באוכלוסייה הפלסטינית בישראל אגיע בפוסט אחר). לפי הסקר של הארץ הגוש הזה יגיע לכנסת הבאה עם 14 ח"כים ירידה של מנדט לעומת הכנסת היוצאת. בגוש המרכזי יש לכלול שלוש מפלגות, הליכוד, קדימה והעבודה. כיוון שרוב הפרשנים רואים אותן כיריבות הראשיות בזירה, יש כאן מקום להרחבה: הן עוסקות בשלל סכסוכים טקטיים ואישיים, אבל אין ביניהן הבדלים של ממש ברמה האסטרטגית. הן לא מוכנות לתנאי המינימום הנדרשים כדי להגיע להסכם שלום עם פלסטיני כלשהו. מאז שקדימה חזרה בה מתוכניות ההתכנסות וההתנתקות למיניהן כולן דוגלות בהמשך השליטה בשטחים. כדי לא להתנתק מהעולם הן מוכנות לקיים מו"מ, פול גז בניוטרל, עם פלסטינים, אבל מתוך ידיעה ברורה שדבר לא ייצא מכך. מבחינת הליכוד זה יכול להיות מו"מ על "שלום כלכלי" מבחינת קדימה על הסדר קבע, ובלבד שלא יועלו נושאים פעוטים כמו ירושלים והפליטים. העבודה מוכנה גם היא לאיזשהו תהליך, אבל ראשיה לא מוכנים לפרט עכשיו, וכנראה גם לא יידרשו לכך. בהעדר פרטנר לאין-תוכנית שהן מציעות עושות המפלגות האלה, בהגיען לשלטון מפעם לפעם (במין משחק כיסאות מוזיקליים) כל מה שהן יכולות, כדי לגמד את הדוגלים בפתרון שתי המדינות בצד הפלסטיני. ההצלחות הגדולות של המדיניות הזו התרחשה בימי ברק ושרון. ברק סחב את ערפאת לקמפ קייוויד למו"מ עליו ידע מראש שייכשל. שרון גימד את ערפאת ואח"כ את אבו-מאזן עד שהביא לניצחון החמאס בבחירות 2006. "הצלחות" אלה אפשרו לישראל לנהל את המלחמה האכזרית האחרונה בעזה. כמו שהדברים נראים ראש הממשלה הבא ייבחר מבין המנהיגים של מפלגות המרכז. לפי הסקר בהארץ הן ישיגו ביחד 67 ח"כים, אולי 69, (אם הגימלאים יעברו את אחוז החסימה). גם בכנסת הקיימת כולל הגוש הזה 67 ח"כים. משיקולים טקטיים אלה או אחרים יתכן שמפלגות מהימין יחליפו בממשלה מפלגות מהמרכז, או שמרצ תהיה בממשלה, למרות שהיא לא שייכת למחנה המרכז (כשלבני ניסתה להקים ממשלה היא נפגשה עם חיים אורון, אבל כמובן לא ספרה את המפלגות האחרות בגוש השמאל). . בשביל פוסט ראשון אני חושב שזה מספיק. ובכל זאת עוד הערה אחת: אילו הניתוח הזה היה מנחה את מרצ בשנים האחרונות היא הייתה מצליחה יותר. לדוגמא, היא לא הייתה תומכת בהתלהבות בהינתקות – תמיכה עליה היא משלמת היום בריבית גבוהה. טשטוש הגבולות בינה לבין ברק ולבני גורם לשוחרי שלום אמיתיים להצביע הצבעות "טקטיות" למיניהן, המחזקות את מפלגת העבודה. הישרת מבט מול המציאות הקשה, בה אנו מהווים רק כ- 5% מהציבור היהודי בארץ, ולא חלק מגוש מרכז-שמאל גדול, היא מייאשת, אבל היא גם הבסיס היחיד עליו ניתן להקים פה שמאל אפקטיבי. |