כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    זו לא אני זו היא

    כל הכתוב בבלוג זה הינו פרי מוחה הדמיוני של הכותבת ואין ליחס לו כל משמעות. כל קשר בין הכתוב למציאות הינו מקרי בהחלט. הכל מומצא, גם הסיפורים האמיתיים.

    0

    האב (דו-עט עם כפיר דן-ארי)

    78 תגובות   יום שני, 2/2/09, 10:52

    אורות ירוקים צבעו את הרמזורים ביציאה מהעיר. המכוניות שניצבו דוממות על קו הזינוק שעטו קדימה אל החושך. הגשם לא פסק. היא שכבה לצידי, נרדמה רגעים ספורים אחרי היציאה מהעיר, הכסא שלה שעון לאחור, עיניה עצומות בשלווה. פרי אהבתנו מעורסל בכסא במושב האחורי. יש משהו מאד חזק בתחושה של נהיגה כשהאהובים עליך ישנים. הנחתי את ידי על הירך הארוכה שלה וראיתי איך היא מחייכת מעט מתוך שינה.

    לא הספקתי להחזיר את מבטי אל הכביש. הרגשתי שאני מאבד שליטה על הרכב. ניסיתי לבלום אך לשווא. נזרקנו לשולי הכביש היישר אל התעלה.

    היא נהרגה במקום.

    *

     

     

    אף פעם לא דיברנו על זה. אף פעם לא אמרתי לו איך היא מתה, איך הרגתי אותה. יש לו את העיניים שלה. גדולות, נוצצות, בדיוק העיניים שלה כשהייתה מסתכלת עלי באהבה. הוא אף פעם לא ביקש לדעת את הפרטים ואני לא הייתי מסוגל לספר לו. אין בזה טעם, לא אוכל לחיות עם הידיעה שהוא יודע.

     

    געגועיי אליה לא פסקו עם השנים. שערי הלבין מרוב צער. לא יכולתי שלא לחשוב עליה בכל פעם שראיתי אותו, בכל פעם שנכנסתי למיטה הריקה. אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר, יותר ממני. היא השלימה אותי, הייתה בשר מבשרי, נשמה תאומה. בכל פעם שהיא צחקה את הצחוק המתגלגל שלה ועיניה נצצו ראיתי אותה ואותי זקנים ובאים בימים, ישובים בבית מלא נכדים מתרוצצים. אף לא לרגע חשבתי שהאושר שרק התחיל בדמות ילד אהבתנו יקטע וישאיר אותי לחיות  ולמות בלעדיה.

     

    אלמן + ילד. נשארנו יתומים, מיותמים, מאותו הרגע וכנראה שעד יום מותנו. בכל יום נאבקתי ברצון שלי למות, ללכת אחריה, להמשיך ולהיות איתה היכן שרק אפשר. לחיות בידיעה שאני אשם במותה ולגדל את הילד שהיא הייתה צריכה לגדל היה העונש הגדול ביותר שרק ניתן לחלום עליו. כבר לא היינו משפחה, היינו הוא ואני והאשמה.

    בתקופה הראשונה בלעדיה הייתי שוכב במיטה הריקה ופורץ בבכי. עם הזמן והשנים השתדלתי לבכות פחות ובמיוחד לא לידו. הרצון להיות חזק עבורו גבר על הרצון להיכנע וליפול באפיסת כוחות. לגונן עליו בכל צעד, לבדוק שהוא לא רעב ושהכל בסדר. שלא קר לו בלילה ושטוב לו בגן. שלא חסר לו כלום ובעיקר לדעת שאני מספיק טוב עבורו, עבורה. מספיק טוב כדי להשתיק את מצפוני מלחשוב בכל שניה מה אם לא הייתי מסיר מבטי מהכביש, מה אם היא היתה כאן ואני הייתי שם במקומה.

    בכל יום שעבר הוא דמה לה יותר. הוא היה העוגן של חיי, הוא והבדידות. יחד נאבקנו בקשיי היום יום, בנטל החיים ובצער. מדי לילה הייתי מלטף את ראשו ושר לו את השירים שהיא שרה לו עוד כשהיה פרי בטנה. בכל ערב הייתי מדבר אל עיניו ומספר לו עליה שלא ישכח מה שאף פעם לא זכה לזכור. החיוך הקטן שלה, השפתיים שמתרוממות בצד אחד יותר מאשר בצד השני. וראשו האפרוחי ללטף.

     

    מאז שגדל נותרו רק זכרונות דהויים של עבר.

     

     

     

    *

     

    אבא למה אתה בוכה?
    אני בוכה כי עצוב לי... ואתה? אתה לא עצוב?
    אני עצוב, אבא, אבל כבר התרגלתי.

     

     


    אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא את סיפורו של הבן אצל כפיר דן-ארי


     

    צילום: Yael Shelach

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (78)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/2/09 13:12:


      המילים שאת מביאה הורגות אותי כל פעם מחדש ...אבל התרגלתי ...

      כוכב מצומרר

      ועצוב

      *

      תודה

        6/2/09 20:15:

      חזק,חודר

       

        6/2/09 20:09:


      יופי של שילוש קדוש יצרתם פה :))

       

      אגב... העניין הזה של להרוג את האהבה, זה רגיל אצלך או משהו חד פעמי?

        5/2/09 15:54:

      הכתיבה משובחת, את מציירת ברגישות את המציאות של האב והבן בצורה מאוד מוחשית.

      בעזרת הפרטים הקטנים והדקויות , נכנסים ממש לסיפור.

      ואהבתי את הרעיון של הדו-עט. אולי בסוף יצא מזה ספר...חיוך

        5/2/09 10:55:


      מזעזע,

       

      כתוב נפלא, אבל מזעזע .

       

      הקלות הבלתי נסבלת מביאה את מד האסונות כאן לרמות שלא ניתן להשתחרר מהן ומהתחושה כמה אסונות אלה מיותרים.

       

      כתוב יפה אבל עצוב עצוב עצוב.

        5/2/09 07:03:

      שבריר של שניה על הכביש הופך חיים שלמים לכאב וצער.......לכולנו שנלמד ונפנים ולך המון חוזק להמשיך
        4/2/09 07:41:

      כתיבה מעולה

      מצמרר ונוגע

      כל הכבוד על הפרויקטחיוך

        4/2/09 03:29:
      מהמם ומצמרר
        3/2/09 18:32:

      מאד מציאותי  וכואב...נוגע בכולנו.
        3/2/09 18:09:

      תמים

      ***

      ממני

        3/2/09 17:12:
      שניכם מוכשרים והסיפור נוגע..
        3/2/09 15:21:
      פשוט מעולה, תודה. נהניתי
        3/2/09 12:06:

      אכן, מעניין..
        3/2/09 11:56:

      מזל שלרוב אנחנו לא מודעים להשפעה המטורפת שיכולה להיות לכל שניה מהחיים שלנו,עלינו ועל אנשים אחרים.

      אחרת בטח היינו משתגעים ...

       

      כרגיל , כתוב מעולה !

        3/2/09 09:57:

      נוגע ללב,

      מצמרר,

      פרידה אינסופית,

      עצב.

        3/2/09 04:08:

      מעולה

      ואני מאוד אוהב את הביטוי : דו-עט

      עכשיו עוד יותר...

      מאוד עצוב :)

      אלו הם החיים מהולים בשמחה ועצב  וחוזר חלילה -

       והעצב הזה הוא נורא*

        2/2/09 22:32:
      אאוצ'.....לא קל לקרוא את זה
        2/2/09 21:54:

      סיפור יפה ועצוב.

      הפעם הראשונה שאפשר לתת שני כוכבים לסיפור.

        2/2/09 21:00:

      מלא כאב ונורא עצוב.
        2/2/09 21:00:
      סיפור קשה ועצוב.
      גדול עליי.
        2/2/09 20:55:


      גם מרגש,גם עצוב וגם כואב

       

        2/2/09 20:51:

      עצוב ומצמרר ,

       

       והכתיבה ממחישה .

        2/2/09 20:31:
      הכתיבה שלך נוגעת...
        2/2/09 20:16:

      זו סטיה...תרתי משמע.
        2/2/09 18:55:
      האיש האלקטרוני ביקש ממני לתקן את המעוות. תיקנתי? חיוך
        2/2/09 18:42:
      מלא בפוטנציאל!
        2/2/09 18:25:

      מצמרר עד כאב

      ללא מילים

      ובבקשה סעו בזהירות כו.............ל.....................ם

      קבלו אור ירוק לחיים בלבד חיוך

        2/2/09 18:07:


      צמרמורת

       

      מעולה.....

        2/2/09 17:53:


      עשית לי נקיפות מצפון

      באיזה זכות אני מרגיש עצוב ?

      זה עצוב זה?

      האבא שנשאר בלי אהבתו,שגרם במו ידיו לאובדנו,זה עצוב.

      הילד שלא ראה את אימו,שנחסכה ממנו אהבתה,שלא זכה בחיבוק שלה,זה עצוב.

      ואני עוד העזתי להתעצב.

        2/2/09 17:49:

      משהו אישי ...

      אחד הדברים שהכי מתסכלים אותי - כפראמדיק (מתנדב) זה להגיע לתאונת דרכים שיש בה הרוגים. או מתים "חיים".

      מגיעים לאירוע - עושים סבב מהיר והערכת מצב.

      המראה לפעמים מתעתע

      בדיקה מהירה - וקולטים את הזועה.

      אני מפנים שאין מה לעשות יותר.

      אני מפנים שהחיים עבור אלו שאני שאני רואה אותם כרגע הסתיימו.

      שבעוד זמן קצר יודיעו למשפחה שלהם ושגם לאלו שנשארו יהרסו החיים.

      וכל זה בשביל מה ... ???

      שבריר שניה של הסחת הדעת...
      שבריר שניה של חוסר זהירות.

      מוות מטופש ומיותר

      אין דבר יותר מתסכל מזה !!!

      תודה לך שכתבת על הנושא והארת אותו.

       

        2/2/09 17:38:

      עצוב*בוכה


       

        2/2/09 16:55:
      כתוב יפה,והאוירון יפה לא פחות
        2/2/09 16:11:

      עוד לא עברתי לפוסט של בן ארי.

      סיפור מרגש במיוחד כשאני עוסק בהסברה בנושא תאונות דרכים,גורמיהן ותוצאותיהן!

      תודה על פוסט חשוב!

      הייתי שמח ,אפילו ,אם יוכנס לקהילת הבטיחות בדרכים שבניהולי

      בנצי רז (רזניק)

        2/2/09 15:52:

      וואווווו
        2/2/09 15:45:


      פוסט מרגש ומקסים!!!

      ומאד עצוב....

        2/2/09 15:30:

      צמרמורתצעקה
        2/2/09 15:06:
      עצוב ומהמם- כתבת יפה.כוכב ממני
        2/2/09 15:04:
      עצוב יפה ומרגיש
        2/2/09 14:56:

      משובח, אחזור לככב... אי אפשר אותך פעמיים ב-24... :-)
        2/2/09 14:42:
      נוגע עמוק כמה שרק אפשר
        2/2/09 14:39:

      ממש מקסים!

      מאוד נוגע ללב...

       

        2/2/09 14:38:


      איזה סיפור ואיזו כתיבה רגישה

      עוברת לחלק ב' חיוך

        2/2/09 14:19:


      כתוב נהדר.

      השיר הנפלא של טניטה טיקארם צובע אותו באפור כבד.

      ואין צורך בדו שיח לבסוף.

      המלים שמתחברות, הרגשות המאכלים, המבט מהצד, הופכים את זה לכואב ומייסר מספיק.

        2/2/09 14:07:


      יפה ונוגע

      כתבתם מדהים, אמיתי, מצמרר

       

      המילים מביעות את כל הרגשות..

      המשיכי כך..

        2/2/09 14:07:


      כתוב בצורה שכל כך מאפשרת

      לחוש את העובר על המספר

       

      מרגש, עצוב עם עוצמת אהבה בלתי

      נגמרת

       

      תודה

      עמי*

        2/2/09 13:54:

      אאוץ'...

      כהרגלך - ישר לקישקע

       

      כתיבה מעולה יקירתי נשיקה

       

      *

        2/2/09 13:24:


      שרוני,

       

      נכון "שכל הכתוב בבלוג זה הינו פרי מוחה הדמיוני של הכותבת ..."

       

      אין קשה יותר ממוות ושכול - קשה לקריאה!

       

      *

       

       

        2/2/09 13:21:


      כתוב ברגישות כל כך מצמררת

      אין יותר קשה מרגשי אשמה.... *

        2/2/09 13:14:

      צטט: כפיר דן-ארי 2009-02-02 12:52:36

      שרון,

      היה טוב ומפרה לשתף איתך פעולה, מאד נהניתי, ואני מקווה שגם את :)

      כפיר,

      תודה שבחרת בי :) היה לי לעונג.

      תודה גדולה למי שקרא.

        2/2/09 13:10:


      כתיבה מטריפה

      אבל כבר התרגלתי!

      :-)

        2/2/09 13:07:

      כמו חץ שנתקע בלב

      פוגע ,עצוב


      ממש עצוב

       

      קורע את הלב

        2/2/09 13:00:
      כתבת מקסים, מרגש, והטחת לנו בפרצוף שוב וחזק את העובדה שהחיים כל כך הפכפכים...לילי
        2/2/09 12:52:

      שרון,

      היה טוב ומפרה לשתף איתך פעולה, מאד נהניתי, ואני מקווה שגם את :)

        2/2/09 12:45:


      עצוב, מצמרר, כואב...

      מה לעשות זאת המציאות.

        2/2/09 12:41:

      אני בטוחה שהיא רואה את כל הצער שבכם ושומרת עליכם מלמעלה

      מילים מצמררות סיפור כואב שלא נדע עוד דברים כאלה ושילדים

      יגדלו בצורה נורמלית עם אמא ואבא בלי משקעים כבדים שכאלה

      אמן

      הסיפור עצוב ויפה

      והרעיון לדו עט 

      מדהים אהבתי מאוד 

        2/2/09 12:30:


      מצמרר  וכתוב מעולה !!!

      יצאנו בנס מתאונה דומה

      לפניי כמה שנים אני ומישפחתי

      כולל תינוק בסלקל .

      הרכב נסע על גחונו על מעקה

      הבטיחות  אך נחת בסופו של המעקה

      על הגלגלים  ולא עף לתהום .


      מקסים. פשוט מקסים. גם שלך וגם שלו
        2/2/09 12:01:


      עשית לי עצוב,

      חיכיתי שבסוף יהיה כתוב שהכל מצוץ מהאצבע.

       

      הסבל לא פוסח, הוא מבקר ומבקר ולא מוותר.

      המשמעות של חיינו היא למצוא את עצמנו נוכח הסבל.

        2/2/09 11:59:

      מצמרר...ממש עור ברווז

      חיבוקנשיקה

        2/2/09 11:58:


      עצוב, מאוד עצוב ונוגע.

       

        2/2/09 11:57:

      כשהיא ברכב הנהיגה שלי זהירה פי כמה

      ואני לא יודע להסביר למה

      היא לפעמים אומרת "אבא אתה נוסע בזהירות נכון :)"

        2/2/09 11:56:

      פשוט מצויין.

       

        2/2/09 11:55:


      אוף

      כתיבתך כל כך חזקה וכואבת

      שזה חודר

      אבל למה לבחור תמיד בכאב ?

        2/2/09 11:55:

      וואו...

      ישר לבטן.

      בוכה 

        2/2/09 11:52:


      פור מדהים

      ותודה שאפשרת לי לקרוא אותו

        2/2/09 11:51:
      ראבק אישה היית צריכה להזהיר אותי צעקה
        2/2/09 11:48:

      סיפור מצמרר

      "אבא למה אתה בוכה"

      האמת גם אני דומע כרגע

      אוףףף

      בבקשה סעו בזהירות

        2/2/09 11:48:
      כותבת יפה וההוכחה - זה עשה לי צמרמורת
        2/2/09 11:45:
      עצוב להתרגל לעצוב...
        2/2/09 11:38:


      עשית לי עצוב.....מוחה דמעה....

      כשילדים בסיפור הוא מועצם משום מה.

        2/2/09 11:36:

      מדהים.
        2/2/09 11:35:

      מצמרררררר ועצוב....

       

        2/2/09 11:34:

      כתוב לעילא ולעילא!

      חוסך בתאורים ומעצים את התחושה.

      צמרמורת אחזה בגופימופתע

       

      זה סימן טוב  אצלי ,שרון!

       

        2/2/09 11:12:

      כמו שכתבתי גם לכפיר, פרויקט מקסים.

      תודה.

      פרופיל

      שרשירית
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין