נכנסתי היום לסופרמרקט, האמת תכננתי לקנות באגט טרי אבל כהרגלם של סופרמרקטים גדולים השפע מסנוור עיני חכמים, ויצאתי עם צרור גזר מתוק בצל וכבדים. הלכתי לקופה המהירה, אבל במקום קופה מהירה עמד שלט מאיר עיניים. תור לנכים, בקופה זאת יקבלו נכים לפני התור. חשבתי שזה נהדר, כולם בריצת אמוק מטורפת של החיים, לקנות מהר מהר, שלא נעמוד לרגע. הנה לו סופר שהחליט לשים אג'נדה אחרת, תור לחלשים. נעמדתי בקופה אחרת, לפני עמד איש זקן וכפוף, ניסיתי להביט בו ולא ממש הצלחתי. רק ראיתי את עור הקרקפת עם כתמי זיקנה, גב כפוף ומקל הליכה שהיה תקוע בעגלה. בעגלה היה מארז שתיה, הקופאית אמרה שתבוא לעזור לו, אבל הוא אמר שאין צורך. בגניחת קושי לא פשוטה הוא שלף את המארז בידים קמוטות. לרגע בקצב איטי הסתכלתי באנשי הסופר, מאחורי עמדה צעירה מטופחת עם עגלת קניות מלאה. נראה כי מעולם לא עבדה וכל עיסוקה היה שיחת טלפון. שאר האנשים היו זקנים, בקופה ליד עמדה זקנה שמנמנה עם מטפלת הודית, היא נזפה בה באנגלית רצוצה והתעקשה לעשות את הדברים לבד. הקופאית בתור שלי קמה ממקומה וארזה לזקן את הדברים, הוא ניסה לומר שהוא יכול לבד. יש בזיקנה חוסר אונים מדכא, שהרי כל ימי חיינו היינו דואגים לזולת, עצמאיים ולפתע בגידת הגוף והצורך הבלתי רצוני להעזר בטוב ליבם של אחרים. הוא קנה לעצמו שלל ירקות, כמו דואג לאכול בריא ונכון, מנסה לרמות את המוות לעוד יום. משום מה כל הזקנים הם קטני גוף, נראה כמו מצטמקים להם בעודם בחיים. תשמע שמעתי את קולו מדבר אליו, מה דעתך שאסיע אותך הבייתה ואסחוב לך את הקניות. הוא מילמל לא תודה. באמת לא בעיה עבורי. אין צורך ואין לי כסף לזה הוא ענה. אני לא מבקש כסף אמרתי, אבל אשמח אם תתן לי סיפור מחייך בתמורה. חשבתי שאולי החולשה גורמת לכל דבר להראות מאיים. שהרי בקצב החיים המהיר, אין אנשים רואים יותר את הזקנים והנכים. העמסתי את המצרכים שלו ועזרתי לו להכנס לרכב. חייכתי והוא התחיל לספר. |