כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    משחקי כוח - נקבות האלפא

    19 תגובות   יום שני, 2/2/09, 16:22

     משחקי כוח - בובה (ואמא שלה) הופכות לנקבות אלפא

    זה זמן מה חשדתי כי כאשר איני בבית, בובה נחה לה במיטתי. בכל פעם כשנשמע צליל המפתח שלי סובב בחור המנעול, טפפו רגליה במדרגות וכשפתחתי את הדלת, היא קידמה את פני מכשכשת בזנבה, כאילו כלום, למעט העובדה שמבטה חמק ממבטי. מצאתי לכך גם ראיות שעירות בין מצעי, והיות ובאותה עת לא החזקתי במאהב ששיערו לבן וקצר, האפשרות היחידה שנותרה הייתה – הכלבה.

    יום אחד, לא טרחה אפילו להסתיר את הפשע, ונשארה מולי, במיטתי שלי, שרועה בנון שלנטיות אלגנטית. באותו רגע, כשתפסתי אותה "על חם," צרחתי עליה ושקשקתי בקופסת הפח הריקה, אותה הכינותי מראש,  בתוכה כרכש צרור מפתחות ישן.  בובתי, הענקית עדינת הנפש, נמלטה כל עוד רוחה בה, ומאז, אגב, לא שבה לבקרני בחדר השינה המאיים.

    אבל הבנתי שאם ברצוני להמשיך לחיות איתה – עלי לאלף אותה.

     

    לא מזמן סיפר לי חברי מיורצי'ק, שהחליט לאלף את כלבו שלופי. המאלף העביר לשניהם שעור, וחזר לאחר שבוע, לבדוק כיצד התקדם הצמד.  הוא לא היה מרוצה, ונזף במיורצ'יק במבטאו הרוסי הכבד: "אני רואה כלב למד הרבה, אתה לא למדת כלום."   מיורצ'יק המשיך   לנסות לאלף את שלופי, ללא הצלחה. לבסוף עלתה על דעתו סיבה אפשרית לכך שכאשר המאלף פוקד על שלופי "שב"  - שלופי יושב, וכאשר הוא, מיורצ'יק, מצווה עליו, שלופי מזנק לשני סיבובים באוויר ונוחת בכירכורים חסרי פשר. 

    מיורצ'יק כחכח בגרונו, ובמבטא רוסי כבד נבח על שלופי – "שלופי שב."

    ושלופי ישב.

    נו, ואני ממש לא התחשק לי כל מאבק הכוחות הזה. היו לי מספיק מלחמות בחיים גם בלי קרבות כלבות.

    אבל לא הייתה לי ברירה.

    סמוך לבית מצאתי את ג'ף וענת שהקימו את "האוליווד". גן עדן לכלבים.

    כשבובה משכה אותי בהתלהבות לתוך המתחם, הביטו בשתינו ושאלו – "מי כאן בעל הבית?"

    ומיד החלו לאלף – אותי.

    מערכת יחסי עם בובה הייתה דומה במידה רבה למערכת יחסי עם ילדי כשהיו קטנים. משחק עדין של תמיכה והמרצה, חופש וגבולות. כאן הסתבר לי שכלב זה לא ילד (הפתעה, הפתעה). כלב הוא חיית להקה, שזקוקה למנהיג. בכל רגע ורגע עלי להפגין מול בובה מנהיגות ולהראות לה מי החזק, מי משתינו היא נקבת האלפא.

    ככלל בחיי, המעטתי ככל האפשר להפעיל כוח. בעודי מספרת לעצמי  שאני שומרת אמצעי זה למקרים קיצוניים בלבד, קרה מה שקורה עם כל שריר שאינו עובד. הוא יצא מכלל שימוש.

    אבל חיי החליטו אחרת בשבילי.

    הרגע הנורא ההוא, בו הבנתי שבעלי אינו ישן, כפי שמוחי, שהשהה את האמת עוד שברירי חסד ספורים, דיווח לי, אלא הוא מת.

    שניות לאחר מכן היתמרו שני בני מאחורי. אני זוכרת היטב את ידי פרושות לצדדים באלכסון מנסות להגן עליהם. את תחושת המשולש בו הרגשתי שאני הבסיס והקודקוד גם. ולפני שבקעו הצרחות, הספקתי לחשוב בצלילות מפוכחת שעכשיו זה המשחק שלי. אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילי. והילדים צריכים לראות שיש מי שמוציא את העגלה הזאת מן הבוץ בו שקעה. והמישהו הזה הייתה אני.

    שם המשחק אליו נקלעתי היה משחק הכוח. בעיקרו ספורט של גברים, אבל לא רק. למרבית ההפתעה והמזל התברר שאני שחקנית לא רעה.

    אבל עדיין, זו לא הייתה ההתנהלות הטבעית שלי, ובעיקר בביתי, העדפתי לנוח. הדבר האחרון שהיה חסר לי כעת היו מאבקי שליטה בחדר השינה. זו הייתה עיסקה גרועה. גם להיות אלמנה, וגם לריב על המיטה.

    בהאוליווד, בחסותם של ג'ף וענת, פקדתי על בובה בקול משכנע "בובה שבי." היא לא זזה ורק הביטה לכל הצדדים, כאילו סתם. חזרתי על הפקודה. "אל תחזרי" אמרה ענת. "אולי היא לא זוכרת כבר" הצדקתי אותה (השלב הבא יהיה אבחון לקויות למידה). "היא זוכרת מצוין" אמרה ענת, תביטי בה. אוזניה היו מקופלות, וזנבה השמוט נע לאיטו מצד לצד. "עכשיו זה מבחן סבלנות." חיכינו. בובה לא זזה. נתתי לה מכה קלה בצד הגוף, שסימנה שהתכוונתי למה שאמרתי.

    בובה התיישבה מיד.

    את הפקודה "ארצה" לא עלה בדעתה למלא. דרכתי על הרצועה, כך שהיא הוכרחה לכרוע, אבל עדיין לא לרבוץ. היא המתינה בתנוחה הלא נוחה הזאת, ואז, כדי להציל את כבודה התחילה לרחרח כאילו מלכתחילה זה היה רעיון שלה והיא בדיוק התכוונה לרחרח שם. זה לא שהיא נכנעה לי, חס ושלום.

    ואז ירדה ל"ארצה".

    כך זה נמשך. אני פקדתי, היא התעלמה, הפעלתי כוח, היא צייתה.

    התאלפנו.

    השכמת הבוקר קשה לי. אני מנסה לקחת את הזמן הזה בערפיליות רכה,  פינוק קטן שלפני האור האכזר. טיול השחרית עם בובה מכריח אותי לפתוח כל יום באימון כוח ממוקד, להפוך לנקבת האלפא המובילה את הלהקה. זאת, אם אני לא רוצה למצוא את עצמי נגררת ברחובות העיר אחרי חור התחת של כלבת אלפא ענקית שמחליטה בעצמה איפה לחרבן ואיפה לנוח. 

    לפעילויות הקשוחות, מרביתן מתבצעות באורו המלא של היום, אני מגיעה בשרירים מחוממים, חזקים וגמישים.

    יתכן, שאם הייתי נוהגת כך בזמנו עם כמה הולכי על שתיים, הכל היה נראה אחרת.

    ויתכן גם שלא.

    © נעמי ר. עזר
    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/9/09 09:03:

      *

      בחיים אנחנו לומדים כל הזמן מסתבר,

      אני למשל מבעלי החיים בלית ברירה למדתי הרבה לגבי החיים עצמם....:-)

      כואב בשל הנסיבות המצערות .

      בובה שלך מקסימה, אני כידוע לך אוהבת במיוחד כלבי ענק, וככאלה האילוף לפחות המינימלי, לתפקוד יומי,לא לסתם הצגות - הכרחי.


       

        10/2/09 10:28:
      את מביאה את עצמך ברוב חן וכישרון אלינו. קראתי בעניין רב ובהקסמות, למרות שאיני נוהג לקרוא פוסטים ארוכים. ממש אהבתי.
        8/2/09 17:56:

      הייתי מככבת אם היה לי במה. את מצחיקה  צוחק
        7/2/09 11:40:


      אני חוששת שזה ענין של אופי, אצל בובה, ולא גיל. הרוח החופשית הזאת, יחד עם נעימות הבדרך כלל שלה. ומה לעשות שאני גם צוחקת כשאני רואה את שמחת החופש שלה כשאזניה מתבדרות ברוח, זנבה מתנופף ימינה ושמאלה ולשונה מלחיתה בהתלהבות. אני יודעת גם להעריך את זה., וחלק ממני דוהר איתה.

      ותודה לכל המודים. מקרב לב. אני יודעת גם להעריך  ולשמוח בזה.

      באמת, אני רואה שאני יודעת המון דברים.

        6/2/09 19:49:

       

      אולי בובה בגיל ההתבגרות ובגלל זה היא מתמרדת? ...

      את אחת הכותבות האהובות עלי.

      תודה נשיקה

       

        6/2/09 14:04:

      חושבת שפבלוב טעה. אלא שאצלנו זה סמוי ולא בוטה וגלוי כמו אצל הכלבים. בדוק מהחיים, לא מדעית.
        6/2/09 12:31:

       

      פבלוב וחבריו אמרו שחיזוקים והתניות עובדים על כלבים יותר טוב מאשר על בני אנוש...האומנם?

       

        6/2/09 10:06:


      היי. חבל לחפש את ד"ר דוליטל ולא לדבוק במדע...

       

      אני מצרפת לינק לגבי הסיפור של שרה בלה, כלבת פיטבול עם פגיעה מוחית. כלבה תוקפנית עם קשיי למידה מוכחים, והתוצאות המדהימות שהמאלפת הגיעה אתה אליהן. תוצאות שניתן להגיע אליהן אך ורק אם עובדים באופן חיובי.

       

      http://www.clickertraining.com/node/835

       

      כבוגרת האקדמיה של קארן פריור, גם אני חתומה על (מרצוני החופשי) על ההצהרה שאני מחוייבת להשתמש בשיטות שאינן מערבות כח או ענישה (force free training)

      זה לא גימיק שיווקי, זו תפיסת חיים ותפיסה מקצועית, מגובה גם בהוכחות מדעיות ותוצאות בשטח.

       

        4/2/09 18:36:


      אני באמת מחפשת את השפה המתאימה לבובה שהגיעה אלי בגיל שנתיים אחרי נטישה, והיא באמת מקסימה, אבל ענקית בצורה יוצאת דופן ווחזקה מאד פיזית. בהמשך לדיון המתפתח כאן אמר המאמן שלכלבים בגודל כזה, שלא חונכו מיד עם לידתם, לא מספיק חיזוקים חיוביים, והם זקוקים גם לסמכות ברורה.

      ומה כל זה אומר עלינו? בני האדם.

      אני הולכת לחפש את ד"ר דוליטל בבית הורי. אני זוכרת משם את גע גע הברווז. וזו הפעם הראשונה שאני שמחה שאבי לא זורק שום כלום.

        4/2/09 13:53:


      פעם סיפרו לנו על אחד, דר' דוליטל, שידע לדבר

      עם חיות...

      אבל הוא היה יחיד ומיוחד...

      מאז, יש לו חקיינים רבים...

      הם לא באמת מדברים עם חיות...

      את כבר מבינה למה אני מתכוון, לא?תמים

        4/2/09 13:45:


      זה נכון שלכלבים יש נטיה לקבל יותר סמכות מגברים. השאלה היא אם נדרשת סמכות על מנת ללמד התנהגות. התשובה שלי היא שלא חייבים. כשאני מלמדת התנהגות חדשה אני בכוונה משתמשת בcue ("פקודה" - בשיטת האילוף ה"קלאסית" אך מכיוון שהשיטות שונות מאוד, לא מדובר ב"פקודה" אלא בסימן האומר לכלב "עכשיו תבצע את מה שלמדת") שאינו כרוך בשום תקיפות, עמידה סמכותית וכד'.

       

      לדוגמה: כשאני מלמדת "לא" - שמשמעותו - "תתרחק מהגירוי ותסתכל עליי במקום", איני מרימה את הטון.

      מכיוון ששיטת העבודה היא קודם לימוד של ההתנהגות באמצעות מתן חיזוק חיובי ורק אח"כ לימוד כיצד מכנים את ההתנהגות הזאת (cue) אין שום צורך בשפת גוף מאיימת, טון סמכותי וכד'.

       

      מותר להיות סמכותי, חבל להתחיל מהמקום הסמכותי. בד"כ כלב מתנהג באופן שגוי מכיוון שאין לו מושג איזו אלטרנטיבה התנהגותית תביא לו תועלת.

       

       

        3/2/09 18:00:

      אויה אויה, מה עלי לעשות? פיתחתי קול מיוחד "לפקודות בובה" , אנרגטי, נמוך וחזק, אני מאד מתרשמת מעצמי, זאת אומרת אני הייתי יושבת אם הייתי אומרת לעצמי ""שבי" - בובה פחות, ביחוד אם יש באיזור חתול או כלב אחר.
        3/2/09 17:38:


      את כותבת כל כך יפה ומשכנע, איך זה יכול להיות שבובה לא שומעת בקולך?

      ולעניין - המאלף שלי לימד אותי שכלבים הם שובינסטיים. נשמעים ביתר קלות לגברים.

      לכן הוא אילף אותי ליתר חיוניות בקול, וליותר אנרגיה במתן הפקודות. הכלבה השובינסטית שלי למדה לחייך ולעשות בשמחה דברים שביקשתי ממנה בשמחה.

      העיקר- להיות עקביים.

      *

      נעמה

        3/2/09 01:23:


      אכן, קיבלתי כמה תגובות כואבות על אילוף כוחני. היות, וכידוע, אין לי עקרונות, אבדוק שיטות חיוביות עם בובה, ואדווח ביצוע. עלי לציין, כי לפני שעברתי לשימוש בכוח, התרוצצתי ברחובות מספר חודשים עם פאוצ' מלא נקניקיות חיוביות שהיו חביבות על בובה ביותר, אבל לא הניבו תוצאות.

      לגבי בני אדם, אני סבורה שרצוי שיהיה רפרטואר עשיר במגוון התנהגויות.

        2/2/09 21:08:


      וואו, התעורר פה דיון מאלף...

      נהניתי לקרוא ואני נשארת ניטרלית (אין לי כלב...)

        2/2/09 20:58:

      צטט: הדקדוק הפנימי 2009-02-02 20:50:56

      הזכרת לי תכנית בטלויזיה שמאוד אהבתי, הלוחש לכלבים. מכירה?

      הוא מלמד שם תוך שתי שניות ורבע בערך איך לפתור בעיות של כלבים 

      מכל סוג שהוא, בדרך כלל עם גבולות מהולות באהבה, בדיוק כמו שאנחנו

      בני האדם צריכים :-) ואת, תלמידה מצויינת :-) וכותבת נפלא. 

       

       


      לדעתי צריך להוריד את התכנית הזאת מהמסך. בדיוק בגלל האפקט שהיא יוצרת.

      שיטות העבודה של סיזר מילאן מושתתות כולן על הכנעה, ענישה והכאבה. הן משוללות יסוד מדעי. מסוכנות ולא הומאניות. אנשי מקצוע משכילים מתנגדים לה בעל העולם המערבי.

       

      מצ"ב קישור לדיון שפתחתי בעניין:

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=841563

       

       

        2/2/09 20:54:


      מה אומר ומה אגיד... כאב לי לקרוא את הפוסט הזה. כאב, מפני שברור שגם את לא נהנית מעניין ההכאבה, התקיפות (שלא לומר תוקפנות) וההתנהלות הכוחנית. והסביבה הכביכול מקצועית גרמה לך לשנות את דרכייך בטיעונים מופרכים ולא הכרחיים.

       כאב כי כלבתך בטוח נהנתה עוד פחות.

       

      יקירתי, אין שום צורך להפעיל על כלב כוח על מנת ללמדו כיצד להתנהג. מנהיגות היא פועל יוצא של עיצוב ההתנהגות. כל ה"חינטרושים" לגבי היותך נקבת אלפא הם היו ונותרו "חינטרושים".

       

      בבקשה ממך, בהנחה שהפוסט הזה מבוסס על תיאור מציאות ולא מהווה סיפור מומצא - פני לאיש מקצוע שמצהיר על עצמו כדבק בשיטות חיוביות. תגלי כמה נעים ואפקטיבי יכול להיות תהליך אילוף. ללא שום שימוש בכח, השפלה או הכאבה לכלבתך.

       

      אגב - גם ההסברים שניתנו לגבי התנהגות הכלבה הם מופרכים וחסרי אמפתיה. הרחרוח נועד להרגיע אותך ולשחרר מתח. במקום ליצור מסגרת של הבנה הדדית הוליכו אותך למסגרת מנוכרת ומנכרת. כואב, כואב...

       

        2/2/09 20:50:

      הזכרת לי תכנית בטלויזיה שמאוד אהבתי, הלוחש לכלבים. מכירה?

      הוא מלמד שם תוך שתי שניות ורבע בערך איך לפתור בעיות של כלבים 

      מכל סוג שהוא, בדרך כלל עם גבולות מהולות באהבה, בדיוק כמו שאנחנו

      בני האדם צריכים :-) ואת, תלמידה מצויינת :-) וכותבת נפלא. 

       

        2/2/09 20:41:

      קודם כל, אני שמחה לראות בפעם הראשונה את בובה, אמנם רק מהתחת (דמיינתי לי אותה רחבה יותר).

      שנית, יש איפשהו בקפה כתבה של אחת ממאלפות הכלבים על כך שכל עניין האלפא וכו' היא אולי תיאוריה יפה אך ייתכן שגם מצוצה מהתחת.

      שלישית, מה אכפת לך שערות לבנות במיטה? אין תענוג יותר גדול מאשר להתגפף בבוקר, כשעוד מנומנמים, עם הכלבה (ואצלי השערות שחורות, מה שמכריח אותי להשתמש בסדין כהה).

      רביעית, ניסית להגיד לבובה "ארצה" במבטא הונגרי? מי יודע, אולי זה היה עובד.