ואגב, מורתי ורבתי דווקא חושבת שגם פחד יכול לכוון מצביעים למקום הנכון:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/847/406.html

חלילה אינני קובלת על כך שמצביעי שמאל מתנדנדים ירעדו למראה ליברמן מול הפרגוד וישלשלו פתק "מרצ", אבל ההסתכלות צריכה להיות לטווח הרחוק - מה באמת מבינים ומפנימים אזרחי ישראל על השמאל? התקווה הייתה שמרצ תשריש מושגים אחרים המתלווים למילה "שמאל" במובן הפוליטי.

הגדרות נכונות ומובנות יותר של המצע המדיני-חברתי-כלכלי האמיתי אותו מציעה האלטרנטיבה השמאלנית, להתחיל וליצוק תוכן אמיתי ואיתן לעמדות השמאל, כדי שהילדים שלנו לא יראו ב"מרצ" מילה נרדפת ל-הומו, שונא ישראל, חלש, וותרן, בוגד והליברמן יודע מה עוד.

התפיסה המעוותת של מחנה השלום בציבור הישראלי, אותה תפיסה שקברניטי הימין הערמומיים מטפחים ומלבים עוד מימי בגין, חייבת להשתנות ונראה לי שאינני היחידה שבאמת קיוותה שהשינוי יתחיל במערכת הבחירות הנוכחית.

אז מה בעצם עשו פה ג'ומס וחבריו? העדיפו לתת בראש בקמפיין הנוכחי, ללכת ישר למקומות הקלים, קרי הפחדה מליברמן במקום ליצור דיון אמיתי סביב השמאל הישראלי וסיבת היותו מוקצה מהספרה הפטריוטית.

כי בעצם הבעיה שלנו איננה אם לליברמן או ביבי ייבחרו ב-10 לפברואר. הבעיה איננה מי יישב בקואליציה עם ש"ס או עם לבני. הבעיה עמוקה מזה. הבעיה היא שיש גרעין (קטן ממה שאנחנו חושבים אגב) של אנשים במדינה הזו שפשוט לקחו בכוח בעלות על מושגים כמו אהבת הארץ (עלק אורי אורבך מדבר על הדתי שמתגייס לקרבי. למה, "ילדים שמאלנים מתל אביב" לא מתגייסים לקרבי? חוצפן!), פטריוטיות, נאמנות, אלוהים, מלח הארץ ועוד.

לפני שהפך ל"נשיא של כולם", היו ילדים שקראו לשמעון פרס "בוגד" מבלי לדעת ולו רבע דבר על פועלו של האיש למען המדינה. למה? כי הוא חושב שצריך לעשות שלום? ממתי שלום הפכה למילת הגנאי? ממתי טנקים הפכו להוכחה פטריוטית שאכפת לנו מהמדינה? למה, אי אפשר לאהוב את המדינה ולהיות נגד אלימות? אפשר ואפילו חייבים!

אבל כמו שגרנות אומרת - שנאה ואלימות הרבה יותר פשוט ללבות ולהסביר מאשר אהבה. אז אין ספק שהקמפיין של הימין הרבה יותר פשוט - תראו להם כמה ערבים וזהו זה. אבל זה שהעבודה של מרצ הייתה יותר קשה לא אומר שלא היה צריך לפחות להיעשות ניסיון לעשות אותה.