האדרנלין מציף את הגוף. אני נושם נשימה עמוקה כדי להירגע. הכי חשוב זה לא לאבד את הביטחון. לא להראות להם שאתה מפחד. אני כבר יודע: קצת חולשה, קצת חוסר ביטחון עצמי, והם מייד יריחו את זה, ואני אשאר לי כאן שעות להתייבש. אין מה לעשות. במדינה בה יש אזרחים שווי זכויות ואזרחים חסרי זכויות, זה רק טבעי שבעלי הזכויות מקבלים עדיפות. האמת, אני גם מבין אותם: הם בסך הכל עוסקים בפעילויות הרות גורל, ואני סתם תקוע להם באמצע ומעכב אותם. אז נכון שאני מקפיד להגיע רק לאיזורים שהוכרזו וסומנו על ידי הרשויות הבינ"ל כאיזורים למגע בין שווי הזכויות לבין חסרי הזכויות, אבל עדיין: האם זה מצדיק את העיכוב שאני גורם להם? תאמינו לי שלא. אני אוחז בשתי ידי המזיעות את ידיות הכלי הארבעה-גלגלי שלי, נכון להאצה מוגברת ולשינויי כיוון מהירים במקרי הצורך. אני מניח יד אוהבת על החבילה הקטנה שבתוך הכלי, שכלל אינה מודעת לסכנות האופפות אותה. מי יודע – אולי לא אזכה לראות אותה שוב. אני ממתין בסבלנות כעשרים דקות עד שהשטח המפורז, המסומן בפסים לבנים על רקע שחור, יהיה ריק יחסית מבעלי הזכויות, ומתכונן להתחיל בחציית הכביש כדי להביא את בתי לגן. ואז – הפתעה! אחת משוות הזכויות עוצרת(!) כדי לאפשר לי לעבור במעבר החצייה. נדמה לי שהיא אפילו מחייכת לבתי הפעוטה שבעגלה. דמעות חונקות את גרוני. יש גם כאלה. חסידי אומות הכביש. אני מרפה את אחיזתי האיתנה מידיות העגלה וחוצה את הכביש בחיוך. חבל שלא ראיתי בזמן את שווה הזכויות העצבני שעקף את זו שהעזה לעצור סתם כך בשבילי. לא נורא. הולך רגל אחד יותר או פחות – מה זה משנה? העיקר שהנהגים ימשיכו להגיע בזמן. אני רק מצר על הטרחה שגרמתי לעצבני. עדות במשטרה, שלילת רישיון לשעתיים - באמת לא נעים לי. מצטער. כאלה אנחנו – לא שווים בין שווים. |