כולנו כבר פגשנו אותם, וכולנו נמשיך לפגוש אותם. הטיפוסים שתמיד נפגוש בחתונה. וכן: בטוח שגם אתם נכללים בהם. המכר הלא מוכר: הוא מזהה אותך מרחוק, פניו אורות, והוא מנפנף לך בלבביות ביד. בהתחלה אתה מעיף מבט לאחור כדי לוודא שאתה הוא אכן מושא הנפנוף ולא מישהו מאחור. בינתיים הוא מפלס את דרכו לכיוונך, ואתה מנצל את הזמן לתפעול מהיר של מאגר הזיכרון שלך כדי לנסות להתאים את הפנים הזרות לשם. בשניות אלה כל חייך רבי התהפוכות עוברים לנגד עיניך כסרט. תוצאות החיפוש זהות לתוצאת החיפוש בגוגל כשחיפשת את מפת ההגעה לחור הזה. בינתיים הוא מגיע אליך ולוחץ את ידך בחמימות. הוא מתעניין בשלום משפחתך, ולרוב מדייק בשמות. תקוותך האחרונה נגוזה – לא מדובר בטעות מביכה. לפחות לא מהצד שלו. עד סוף החתונה הוא ימשיך להנהן לעברך בכל פעם שתיפגשו ליד הבופה. עד הרגע בו נקראות שורות אלה – עדיין אין לך ולו שמץ של מושג מי האיש. הזה שחושב שהגיע למסעדה: הוא לא באמת הגיע לשמוח בשמחת החתונה. הוא הגיע למסעדה. המעטפה שהביא לא כללה מבחינתו מתנת חתונה, אלא תשלום לחשבון וירטואלי שיוגש לו בסוף הערב על ידי האולם. והוא בבעיה: הוא שילם מראש חשבון מנופח של 500 שקל על ארוחה זוגית, והוא רוצה תמורה. כבר בתחילת הערב עיניו סוקרות בערנות את המגשונים העגולים שנושאות המלצריות המרקדות בין המוזמנים. המשפט הראשון שהוא יוציא מפיו יהיה: "אח, הבאנו יותר מדי, מה זה החארטה הזאת של קרקרים עם מוס סלמון ודובדבן למעלה? היינו צריכים לשים 360 גג". גם בהמשך הערב הוא לא ייהנה: הוא יחשב כמה עולה כל מנה, יספור למלצר כל שנייה של איחור, ייאנח כשהפרגית שתוגש לו תהיה עשויה מדי, ויתאכזב מטעמם הסינטטי של כל אחד ואחד מקינוחי הפרווה שהוא יטרח לטעום. לא – הוא לא ישאיר טיפ. מה – הוא פראייר? הנדחף לשולחן: הכרטיסים הקטנים שחילקו בכניסה לאולם היו מאוד ברורים. מספרי השולחנות סומנו בשלטי חוצות בפונט שגודלו לא היה מבייש אף מסך פלאזמה. על הכסא שהיה אמור להיות של אשתך תלית את התיק שלה. את הכסא עצמו הטית ליתר ביטחון כמקובל ב 45 מעלות והשענת על השולחן. אז למה? למה כשחזרת מהשירותים, מאייש את הכסא הטיפוס הזה שמצחקק עם אחד מחברי השולחן? למה זה צריך לעניין אותי שהציבו אותו בטעות בשולחן 18 עם הדודות מחיפה במקום בשולחן שלנו עם החבר'ה מהמילואים? מה הפלא שבכל חתונה רואים תמיד בעל עצבני מגן בחירוף נפש על הכסאות שסביבו, מוכן ומזומן לנשוך כל יד שתעז לגעת באחד הכסאות המוטים לעבר השולחן ומיועדים למשפחתו? המתלונן הסדרתי: למה גררו אותנו לחור הזה באמצע היער? אם כבר תקעו אולם בכזה חור – לא יכלו לעשות יותר חניות? למה החופה בחוץ ביום קר כל כך? למה שוב שמו אותי בשולחן שליד הרמקולים? ולמה התזמורת כל כך רועשת? ולמה בופה – התקמצנו על מלצרים? חתונה חלבית??? למה עוד לא הגישו את המנה העיקרית? ראית איזה תור יש לשירותים? אי אפשר לדבר ברעש הזה! החייל במדים: נסו להיזכר בכל אלבומי החתונה שראיתם עד כה. תמיד, אבל תמיד, רואים שם חייל במדים. נכון? הוא בולט בצילומים המשפחתיים המשותפים במדיו הגסים המנוגדים באופן בולט לחיוט המתבקש מבני המשפחה. הוא בולט במדיו הירוקים בריקודי המעגל יחד עם לבני החולצה. נשקו הארוך בולט על רקע ידיו הריקות של המאבטח בכניסה. זה יפה. הוא מזכיר לך שאנחנו חיים בישראל. ויש לנו חיילים אמיצים. חיילים שיכוונו את הכל כך שיוכלו להגיע ישר לחתונה, בלי לעצור קודם בבית ולהחליף בגדים. אחרת – איך ישוויצו לדודים שהם בגולני? הרחוק הקרוב: נכון, הוא משפחה. אבל רק במובן המינימלי של המילה. אם תעיין היטב בעץ המשפחתי, תפשפש בדרכונים המתבלים של סבתא וסבא, ותחקור את דודה שולה חקירה צולבת, תגלה שבעצם הוא רק בן-דוד שלישי מאומץ של החתן מצד האם החורגת שהתגרשה לפני שהוא נולד. אז למה? למה פרצופו תמיד נמרח על כל אחת ואחת מתמונות החתונה, כשהוא חבוק עם החתן והכלה? למה הוא נדחף לריקודים הכי קרוב שאפשר לבעלי השמחה? למה הוא טופח טפיחות עזות על גבו של החתן על אף שפניו החתומות מעידות כי אין לו מושג מי הוא זה שכל כך שמח בשמחתו? למה הוא תמיד נועץ בך מבט של קוזק נגזל כשאתה מעז להידחק וללחוץ את ידו של החתן במקומו? הנטע הזר: בחתונה של דתיים הוא יבלוט בזרותו עם מכנסי הגי'נס המשופשפות, חולצת הטריקו השחורה, והדבר המקומט הזה שרובץ על פדחתו כתחליף כיפה. בחתונה של חילונים הוא יבהק כמגדלור בחולצתו הלבנה המכופתרת ועיניו המזועזעות משמלת הכלה. בחתונה מזרחית היא תבלוט למרחוק באכילת סיגר מרוקאי עם סכין ומזלג. בחתונה ייקית היא תבלוט במיני האדום שקטן עליה בשני מספרים, ובתהייתה אם ברפרטואר של הדי.ג'יי יש שרית חדד. כן, אנחנו עם אחד. חוץ משבתות, אירועים וימי חול. הנודניק הבלתי מתמצא: אה, סליחה. אולי אתה יודע איפה הפתקים של השולחנות? ו... יש לך מושג איפה העגלה של המתנות? אם הבאתי שיק אבל שכחתי מעטפה – מאיפה אני לוקח אחת? ראית אולי איפה השירותים? החופה זה לכאן או לכאן? איפה נכנסים לאולם אחרי החופה? מאיפה לקחת את הסלט הזה? אתה יודע איפה פינת נטילת הידיים? התור לבופה מתחיל כאן או מהצד השני? זה בשרי מה שלקחת או שזה דג? אתה במקרה חוזר אחרי החתונה לירושלים? אני יכול להצטרף אליך? המשפחה מאמריקה: הם רעשנים. הם לבושים בגרנדיוזיות צעקנית. הם מרגישים שהם מורמים מעם. ותמיד יש ביניהן מישהי שקוראים לה רייצ'ל. כל יישותם זועקת: אנחנו כאן רק בביקור ממלכתי. מחר, כשאתם תשלשלו את מה שאתם אוכלים כאן הערב, אנחנו נאכל בוטנים במטוס בדרך חזרה ונשאיר אתכם כאן לעוד אירועים חסרי טעם דוגמת זה שאנו נמצאים בו עתה. הבדחנים: זה מתחיל בדרך כלל בקבלת הפנים כשדודך הטרחן פונה אליך בחיוך מלא פטרוזיליה: "חחחחח, ראית? מגישים כאן חתיכות אבטיח עם צימוקים – מה זה – מנה ראשונה או קינוח?". בסוף תפילת מנחה שלפני החופה, שליח הציבור תמיד יאמר: "והוא רחואום...". ענק!!! זה ממשיך בחופה, כשהרב תוהה: "הטבעת באמת שווה פרוטה?" הא הא הא. אחר כך הדודה שואלת: "נו, הוא יצליח לשבור את הכוס, או ששמו לו כוס פיירקס?" הי הי הי הי הי. בשולחן האוכל תמיד מישהו יגיד: "נו, כבר נצטרך לעצור בשווארמייה בדרך הביתה, הא?". קורע. תגיד, שמעת את הבדיחה על הכומר התימני שנקלע לחתונה של זוג רפורמים? לא?? אז ככה:... מזל טוב! מזל טוב! שנתראה רק בשמחות! |