מאת: צבי ינאי הוגה דעות אוטודידקט ישראלי.

אני רוצה לפתוח בשלוש שאלות מסופקני אם יש להן מענה:

א. למה בני אדם, באשר הם - ללא הבדל גזע, תרבות, מקום וזמן

- מושפעים באופן עמוק ביותר מהיופי?

ב. האם היופי הוא המצאה בלעדית של בני אדם,

ולפיכך הוא אינו ממלא שום תפקיד בטבע?

ג. מהו יופי?

על פי "המשתה", אחת השיחות היותר יפות על יופי ואהבה
אצל אפלטון, "אהבה ליופי, כמו אהבה לטוב, לא צריכה הסבר",
היא נתון ראשוני, כמו התודעה העצמית. דיוטימה, שדבריה
מובאים בהרחבה בדיאלוג, מסבירה כי האהבה
היא התשוקה להולדה ביפה, היא הגעגועים ליפה העליון,
המושלם, הנצחי, שאינו מתהווה ולא כלה,
לא גדל ולא פוחת, שאינו יפה ביחסלמשהו או למישהו אחר, אלא לעצמו ועם עצמו. ובכל זאת,

מהו יופי? על כך משיב סוקרטס בדיאלוג הנושא את שמו של "פיידון", במשפט סתום ומעגלי להפליא:

"הדברים היפים - יפים הם מכוח היפה".

אם כן, ככל שדבריהם של סוקרטס ובני שיחו ערבים לאוזן, איננו יוצאים
מהם חכמים יותר בעניין היופי. כל שאנו למדים משיחות אלו, מתיאוריו
של הומרוס ומהמיתולוגיה היוונית בכלל, שהיופי הוא דבר מופלא,
שמיימי, ובעל השפעה עזה על בני אדם, עזה עד כדי קטילה -

הן ביחסים הבינאישיים והן בקשרים בין עמים,

כפי שהיה למשל במלחמת טרויה.

עוד אנו למדים מספרי פרוזה, שירה ומדע, שבכל התרבויות קיימת נהייה ליופי, אם כי כל תרבות מחזיקה בתפיסת יופי משלה, העשויה להיות שונה מתפיסת היופי של תרבות אחרת, כמו למשל השוני בין שפתי הצלחת של בנות השבט סרה באפריקה לשפתיים של בובת ברבי המערבית. למה היופי הוא בעל אופי מקומי, אתני ולא אוניברסלי, בהמשך. אבל עצם העובדה שהוא קיים בכל מקום ובכל זמן יש בה כדי להעיד לכאורה על קיום רקע אבולוציוני ליופי. כלומר, שהוא חלק מאיזושהי מורשה שירשנו מהטבע, כפי שלמשיכה המינית, ואפילו לאהבה, ניתן למצוא שורשים בהתנהגותם של בעלי החיים.

בוב הולמס (ניו-סיינטיסט18 , באוקטובר 1997 ( נתן לתפיסה זו דימוי נאה: "האורגניזמים בהווה הם קצות הענפים בעץ האבולוציה". משמע, ניתן ללמוד מהם לא רק על העלים ועל זרועות הענפים, אלא גם על גזע העץ - ובמידה לא מעטה

גם על השורשים. השאלה היא היכן לחפש את השורשים האלה. במלים אחרות, מהי אותה תכונה בבעלי החיים שעברה

אצל בני האדם טרנספורמציה ליופי. האם אלה סימנים חיצוניים של פריון? של חוסן גנטי? של בריאות גופנית? או מקבץ מסוים של סימנים ספציפיים המעוררים משיכה מינית?

את התשובה צריך לחפש כמובן בטבע. אחד מראשי המתמודדים על תואר אפולו של ממלכת החי הוא בלי ספק הטווס. הצגת הראווה המרשימה של זנבו - כאשר הוא פרוס ורוטט בשלל צבעיו - הביאה חוקרים מסוימים לטעון כי תפקיד הדיסקיות דמויות עין המקשטות את מניפת הנוצות שלו היא להפנט את הנקבות. קשה להכריע בשאלת ה"היפנוט", אבל אין ספק שהתצוגה גובה מחיר כבד מאוד מהטווס, שכן זנב מפואר המורכב מנוצות, שעשויות להגיע עד 150 ס"מ, תובע מאסת שרירים גדולה, הצורכת לבנייתה כמות גדולה של אנרגיה. יתר על כן, צבעוניותו, גודלו וכובדו של הזנב מעמידים את הטווס בסכנה מתמדת, שכן לא זו בלבד שהצבעוניות העזה מסגירה אותו לטורפים, אורכו ומשקלו של הזנב מקשים עליו לברוח מפניהם.

שני גורמים אלה - בזבוז אנרגיה והסתכנות קיצונית - היו צריכים להביא את הברירה הטבעית להכחדת הטווסים בעלי הזנב האקסטרוואגנטי, ובמקומם היו אמורים להתפתח זכרים בעלי זנב נורמלי פחות או יותר. העובדה שהברירה הטבעית לא אימצה היגיון זה מעידה על המשקל האבולוציוני המיוחד של היופי, ואולי גם על החשיבות שיש ליופי בעיני הטווסות. אלא שהסבר זה מניח הנחה, שהיא עצמה טעונה הוכחה, קרי: שיש לבעלי חיים תפיסת יופי דומה לשלנו. דארווין אמנם גרס שנקבת הטווס מעריצה את יופיו של בן זוגה, אבל פרט לאמונתו בעניין הזה, אין בידינו בדל הוכחה לכך שהטווסה מצוידת בחוש אסתטי. גם אצל השימפנזים, הקרובים לנו מבחינה גנטית כדי % , 98לא הצלחנו לגלות התייחסות ליופי.

הוא הדין אצל הבבונים. עד כמה שניתן ללמוד מהתנהגותם - לא קסם הנעורים מצודד את לבם,

אלא הפטמות הארוכות והישבן האדום והנפוח של הנקבות המבוגרות.

בטבע, בעלי חיים רבים משתמשים בצבעים ובקישוטים כדי להעביר מידע לסביבה. למשל, דגים, צפרדעים ופרפרים משתמשים בצבעים עזים כדי להזהיר את הטורפים מפני ארסיותם פרחים משתמשים בצבעים ובתצורות סימטריות

כדי למשוך אליהם חרקים, אבל אין הוכחה לקיום קשר בין הצבעוניות העזה והתצורות האסתטיות לבין

מה שנתפס על ידינו, ומכונה בפינו, יופי.

אבל, אם לא היופי - מה יש בזנב הארוך והצבעוני של הזכר הכובש את לב הטווסות? מהו אותו משהו שאנחנו רואים בו יופי, ואילו הטווסות רואות בו משהו בעל ערך מוסף אבולוציוני כה רב, עד כי הוא מביא את הברירה הטבעית לתמוך בעקביות ובהתמדה, במשך מאות אלפי שנים,  בפיתוח הדרגתי ועקבי של זנב ארוך וצבעוני?

אני רוצה להמחיש את החמקמקות של המשהו הזה בדוגמא: זכר המנקין, ציפור בעל זנב ארוך וצבעוני להפליא החי בדרום אמריקה, הוא אחד העופות היפים ביותר בטבע. אבל בניגוד לבני אדם, הוא לא יכול להרשות לעצמו להסתפק ביופי. כדי לרצות את בחירת לבו עליו לבצע לעיניה במשך חודשיים, מדי יום ביומו, תצוגה של אלפי ניתורים ומעופים קצרים, מלווים בשירה, בשיתוף זכר המתפקד לידו כשוליה. אם הנקבה מתרשמת לחיוב מההופעה האור-קולית ומשיתוף הפעולה שלו עם השוליה, היא מזדווגת אתו, ורק אתו, ובלבד שמלאו לו 10 שנים לפחות.

מן הדין לחזור ולומר: איננו יודעים אם יופיו של המנקין ממלא תפקיד כלשהו בכיבוש לבה של הנקבה. לעומת זאת, אנחנו מניחים שהתצוגה המפרכת שהוא עורך לעיניה מעידה בעליל על כושר ההתמדה שלו, על יכולתו לשתף פעולה עם בן זוג, וכמובן על כושרו הגופני המעולה. אבל אם המנקין מצויד בכל התכונות האלו, לשם מה לו גם זנב ארוך וצבעוני? מה אמור הזנב האקסצנטרי שלו ושל הטווס, הפסיון וציפור גן עדן להוכיח?

הסבר אחד תולה את התופעות הגופניות המוגזמות האלו בתחרות מינית שאיבדה את בלמיה. הטיעון הוא בערך זה: נניח שבשלב מסוים באבולוציה של הטווסים, בעקבות קרבות שליטה בין זכרים על זירות התצוגה המשמשות להם אחר

כך כמרבצי כלולות, נוצר אצל הנקבות מסיבה כלשהי מיתאם בין חוסנם ואיכויותיהם הגנטיות של הזכרים המנצחים

לבין גודל זנבם וקישוטיהם. מאותו הרגע ואילך הפכו הזכרים בעלי הזנב הארוך והמקושט יותר אובייקט מיני מועדף בעיני הנקבות, שהרי על ידי הזדווגות איתם הן מורישות איכויות אלו לצאצאיהן.

העדפה זו התבטאה כמובן בלחץ מוגבר של הברירה הטבעית להארכת הזנב ולשכלול הקישוטים הצבעוניים. למעשה,

התפתח תהליך המזין את עצמו, שהרי בכל דור יעדיפו הנקבות את בעלי הזנב הארוך והצבעוני יותר. ההיגיון מחייב

שתהליך זה ייעצר בנקודה כלשהי, ואמנם זה מה שקורה בדרך כלל, אבל במקרים מסוימים גוברת התחרות המינית

על ההיגיון האבולוציוני, והתוצאה: זנב הגדל לממדים שלא רק מכבידים עליו, אלא גם מסכנים את חייו. סטיות

מעין אלו אינן בלתי מוכרות בטבע. ידוע למשל על נגיפים המתפתחים לאלימים במיוחד, ועקב כך

הם ממיתים שלא בטובתם את הפונדקאים שלהם.

מקרה מפורסם של תחרות מינית שלוחת רסן אירע כנראה לאיל האירי, שנכחד לפני 11,000 שנה.

 חוקרים מעריכים כי צווארו קרס תחת משקל הקרניים שהגיעו לממדים מפלצתיים של ארבעה מטרים.

לא מני ולא מקצתי, טוען הסבר אחר המתבסס על עיקרון ההכבדה של אמוץ זהבי מאוניברסיטת תל-אביב.

הזנב הארוך של הטווס הוא לא תוצאה שגויה של תחרות מינית שאיבדה בלמים, אלא ביטוי מובהק של פרסום אמת.

כלומר, הזנב הארוך, הכבד והצבעוני אומר לנקבה את הדבר הבא: העובדה שאני מוסיף לחיות, גבירתי,

למרות הזנב הזה שעושה אותי טרף קל לאויבי, היא ההוכחה העליונה לחוסני ולאיכותי,

כי אם לא הייתי סופר-טווס הייתי נטרף מזמן. במלים אחרות: הזנב הוא המסר.

ההסבר השלישי מתייחס לזנב הארוך, הצבעוני והמקושט של הטווס כאל תעודה רפואית מטעם הרופא המחוזי,

המאשרת את בריאותו התקינה של בעל הזנב ועל היותו נקי מטפילים (עניין חשוב במיוחד לנקבות - כפי שנראה בהמשך). תעודה רפואית זו לא ניתנת לזיוף, כי זכר נגוע בטפילים ניכר בצבעיו הדהויים ובקישוטיו הפגומים. על פי הסבר זה,

 הברירה הטבעית תמכה בהגדלת הזנב של הזכר ובשכלול התצורות המקשטות אותו משום שההגדלה מאפשרת לנקבות לעמוד לאלתר על מצב בריאותו ועל עמידותו הגנטית מפני טפילים. במלים אחרות, מניפת הנוצות הגדולה מאפשרת לנקבות לבחון כאלו מבעד לזכוכית מגדלת את קווי המיתאר של העיניים המקשטות את הזנב המדומה, ועל ידי כך לעמוד

בקלות על כל פגם קטן בהם שיש בו כדי להסגיר נוכחות פעלתנית של טפילים או פגם גנטי. העובדה

שהזנב של הטווס אינו זנבו האמיתי, אלא שובל נוצות המסתיר אותו, נותנת משנה תוקפת לתזה זו.

מופע הנוצות הססגוני של הטווסים, הפסיונים, ציפורי גן עדן והמנקינים מעביר אפוא מידע אמין על מצב בריאותם.

אבל מה עושים כל מי שמסיבותכאלו ואחרות לא טרח לגדל זנב אזוטרי כשלהם? לשם כך הם משתמשים

לדעתי בתכונה הקיימת ממילא בטבע לביצוע תפקידים מבניים: הסימטריה. למה דווקא סימטריה?

כי פגמים גנטיים ופעילות טפילית מעוותים את הסימטריה של איברי הגוף ושל כסותם, ועל כן קל להבחין בהם.

ניתן לראות אפוא בסימטריה מעין דקדוק אוניברסלי של שפת טבע, המייצגת תקינות גנטית וניקיון מטפילים. דקדוק זה,

אם הוא אמנם אוניברסלי, חייב להיות מובן לכל, ואמנם יודעים אותו החרקים, הדגים, הזוחלים, העופות והיונקים.

על חשיבותו של דקדוק אוניברסלי זה יכולים להעיד מחקרים שנערכו בשנים האחרונות. מחקרים אלה הראו, כי הטפילות ממלאה תפקיד הרבה יותר מרכזי באבולוציה מכפי ששיערו. למשל: תרנגולות בר נגועות בטפילים מטילות פחות ביצים ויש להן לפיכך פחות צאצאים. יתר על כן: תרנגולת נגועה בטפילים מפיצה ריח חריף המושך אליו טורפים, ועל כן תמותן גדולה יותר מתרנגולות בריאות. בדיקות דם שנעשו ב-109 מינים של ציפורים גילו ממצא שהיה ידוע לנקבות בטבע עידן עידנים, והוא שקיימת זיקה בין סימטריית המבנים והקישוטים של הזכרים לבין כמות הטפילים בדמם. לא בכדי זוכים הזכרים הסימטריים לעדיפות ברורה אצל הנקבות. הנה צרור דוגמאות:

בניסוי שנעשה במין של סנוניות, בעלי זנב מתפצל, האריכו למספר זכרים את זנבם באופן מלאכותי. מעולם לא היו זכרים מאושרים מהם, שכן תוספת קוסמטית זו הביאה להם הצלחה מסחררת אצל הנקבות. מה שעשה אותם פופולריים לא נבע כנראה מאיזשהו יופי שנוסף להם מהארכת הזנב, אלא מהאפשרות שניתנה לנקבות לעמוד בדיוק נמרץ על מידת הסימטריה של שתי אונות הזנב. שכן, ככל שהזנב ארוך יותר כן קל יותר להבחין בקיומה של אסימטריה כנפיים סימטריות אצל חרקים משמיעות זמזום שונה מכנפיים לא סימטריות, דבר המאפשר לנקבות לזהות זכר סימטרי על פי זמזומו, זכרים סימטריים מין מסוים של שפירית יפנית זוכים ב- %80 מהקרבות נגד זכרים לא סימטריים - גם אם הם קטנים מהם. הניצחון מעניק להם זיכיון להפרות את רוב הנקבות.

חרקים בעלי גוף סימטרי מדיפים ריח אטרקטיבי יותר, עובדה המאפשרת לנקבות לזהות אותם גם בלילה ולהתחבר

אליהם עכברים נגועים בטפילים מדיפים ריח המנטרל את האטרקטיביות המינית שלהם אצל הנקבות.

מעבר לתפקיד האבולוציוני החשוב שממלאה הסימטריה בתהליך ההשבחה הגנטית של הצאצאים, אפשר לראות

בסימטריה גם את חוליית הקישור בין הטבע לתרבות, בין המושג הפיסיולוגי הכללי של בריאות לבין המושג המופשט

של יופי, הייחודי לבני אדם, ושגם בו ממלאה הסימטריה תפקיד מרכזי. תימוכין לתזה זו, לפיה הטוב הביולוגי עבר טרנספורמציה ליפה התרבותי באמצעות הסימטריה, אפשר למצוא במחקר של רנדי תורנהיל מאוניברסיטת ניו מכסיקו.

רנדי ביקש לבדוק מהו הדבר שעושה בני אדם ושכים בעיני המין השני. הממצא המרכזי שקיבל: סימטריה. לפי תורנהיל,

די באסימטריה של 2-1 מ"מ בפניו של אדם כדי לעורר תגובה שלילית אצל בן או בת המין השני.

עדות ישירה יותר לקשר בין סימטריה ליופי ניתנה להערכתי בניסוי שערכו שתי פסיכולוגיות אמריקניות, ג'ודית לנגלוי

ולורי רוגמן מאוניברסיטת טקסס, אוסטין. הניסוי הראה כי מה שמושך אותנו בפניהם של בני המין השני הוא

לא הדברים המייחדים אותם, אלא דווקא קירבתם לממוצע כללי.

המחקר התבסס על 96 צילומי דיוקנאות של גברים ונשים. בעזרת מחשב מיזגו מספר שונה של דיוקנאות לתמונה אחת.

אחר כך הציגו לפני סטודנטים תמונות המורכבות מ-4, 8, 16 ו- 32 דיוקנאות, לצד צילומי פנים אותנטיים של גברים

ונשים, וביקשו מהם לבחור בדיוקנאות המושכים ביותר בעיניהם. התוצאה: הדיוקנאות

שהיו מורכבים מ-16 ו-32 תמונות כו במקום הראשון. מ-96 דיוקנאות אותנטיים של נשים -

רק 4 דורגו כמושכים יותר מהדיוקנאות המרוכבים.

מה משמעותם של ממצאים אלה? מה עלינו להבין מהעדפה ברורה כל כך של הכללי על פני האינדיווידואלי? המסקנה המתבקשת היא שדיוקן המייצג ממוצע של 32 דיוקנאות גורם להשטחה - אם לא להעלמה - של תווי פנים ייחודיים

בדיוקנאות האינדיווידואליים. למשל: אם אחד הדיוקנאות לקה באסימטריה של 2 מ"מ, קרוב לוודאי שאסימטריה

זו תיעלם כאשר היא תתמצע עם 32 דיוקנאות בתמונה המרוכבת הסופית. מסקנה: מה שעושה את הדיוקן ה

ממוצע אטרקטיבי הוא הסימטריה שלו.

מכאן צצה כמובן שאלה: למה סימטריה המתקבלת ממחיקת הבדלים אינדיווידואליים, בתהליך המיצוע

של הדיוקנאות, מושכת אותנו? כדי להשיב על כך עלינו לחזור אל מה שעושה את הסימטריה פופולרית בטבע.

אמרנו שהסימטריה נהנית מתמיכת הברירה הטבעית משום שהיא משקפת תכונות המקנות לזכרים סימטריים יתרון על פני זכרים לא סימטריים - הן בקרבות ביניהם והן במאבק על לב הנקבות. יתרון זה מתורגם לצאצאים רבים יותר, שהם לא רק סימטריים יותר מהוריהם, אלא גם נתונים יותר מהם להשפעת הסימטריה. תהליך אבולוציוני זה, החוזר על עצמו בכל דור, גורם להתפשטות הסימטריה בקרב האוכלוסייה כולה. הומו סאפיינס ירש מאבותיו בטבע את תפיסת הסימטריה, כמו תכונות גנטיות רבות אחרות, כסמן לתקינות גנטית והיגיינה פיסית. אבל עם התגבשות התרבות כגורם שקול (לפחות) בחשיבותו לגנטיקה,

עברה הסימטריה טרנספורמציה מסמן של איכות גנטית וכושר הולדה לסמן של יופי, סמן שהוא בעל משמעות אך ורק במסגרת התרבותית של החברה האנושית. תפקיד כפול זה מיוצג בין השאר ביחס המפורסם בין היקף המותניים להיקף הירכיים, המשקף הן כושר פריון והן יופי נשי.

השבועון "ניוזוויק", שייחד כתבה מרכזית לביולוגיה של היופי באחד מגיליונות יוני ,1996 ציין כי לילדים ולילדות לפני גיל ההתבגרות קווי מותן דומים, אבל במהלך ההתבגרות צוברים הנערים מאסה של עצמות ושרירים, ואילו הנערות מוסיפות 16 ק"ג שומן סביב המותניים והירכיים כהכנה להריון. מחקרים הראו, כי היחס בין היקף המותניים לירכיים אצל נשים פוריות מאוד נע בין 0.6 ל- 0.8, וכי הפוריות יורדת בשליש עם כל עליה של %10 ביחס שבין המותניים לירכיים.

והנה ממצא מעניין:

המידות האידיאליות ליופי נשי בתחרויות יופי עומדות על יחס מותניים/ירכיים של 0.7 בקירוב. על פי משוואה זו:

יופי הוא פוריות. אגב, מסתבר, כי היחס 0.7 פופולרי בכל הגילים, מגיל 8 ועד 80.

כאן מבצבצת ועולה שאלה אפיקורסית: איך יחס מכליל וכוללני כזה מתיישב הן עם היופי הנשי הדשן של רובנס ורנואר והן עם הגזרה הדקיקה של הדוגמניות בימינו? התשובה עשויה להפתיע: המשקל ומידות הגוף האידיאליות משתנים על פי צווי אופנה, אבל היחס בין המותניים לירכיים נותר כמעט קבוע במהלך הדורות - אולי מפני שיחס זה מושרש עמוק במבנים אבולוציוניים עמוקים. מסקנה: היופי, ככלות הכל, אינו לגמרי בעיני המסתכל.

בנקודה אני רוצה להתייחס לדברים שכתבתי על היופי ("מחשבות" 59( לפני שבע שנים, חודשים אחדים לפני שהתפרסם המאמר של לנגלוי ורוגמן על ממוצע הדיוקנאות כמייצג היופי. העליתי אז השערה דומה, לפיה היופי הוא איזשהו ממוצע גופני של כלל האנשים המשתייכים לתרבות או לגזע מסוים (הגבלה זו מסבירה למה אין אידיאל יופי אוניברסלי, שכן לכל גזע ותת-גזע יש מבנה פנים ותואר גוף ייחודים לו, ולפיכך גם ממוצעי היופי שלהם יהיו שונים). אבל, בניגוד ללנגלוי ורוגמן, טענתי שהיופי האידיאלי הוא סטייה קלה מהממוצע הזה. במלים אחרות, עידון מסוים של תווי הפנים והגוף יקנה ליופי ממד רוחני, ואילו עיבוי מסוים יוסיף לו ממד חושני. ככל שנגדיל את הסטיות בשני הכיוונים נקבל בכיוון אחד גפנות או חולניות, ובכיוון שני מיניות וולגרית.

והנה, בכתבת השער של "ניוזוויק" משנה שעברה, מובאות תוצאות ניסוי של ויקטור ג'ונסטון מאוניברסיטת ניו מכסיקו, מהם הוא הסיק שהממוצע הדיוקנאי משקף את האטרקטיביות של בעל הדיוקן, אבל לא בהכרח את יופיו. כדי לעמוד על ההעדפות שלנו בתחום היופי הפעיל ג'ונסטון תוכנת מחשב המייצרת סדרות של 30 דיוקנאות של גברים או נשים. ג'ונסטון ביקש מהמשתתפים בניסוי לדרג את הדיוקנאות מאחד עד תשע בסולם היופי.

בכל סיבוב מיזגה התוכנה את הדיוקנאות שדורגו במקום הראשון והפיקה מהם שני דיוקנאות מרוכבים תמונות מרוכבות אלו החליפו את שני הדיוקנאות שקיבלו את הדירוג הנמוך ביותר. מלאכת הדירוג נמשכת עד שדיוקן מסוים מקבל את הציון .10 ג'ונסטון ריכז את כל הדיוקנאות שקיבלו ציון 10 והשווה אותם לדיוקנאות המייצגים את הממוצעים. הסתבר לו שאין זהות בין המושך ליפה. לאשה בעלת יופי אידיאלי יש שפתיים של נערה בת , 14 לסת של ילדה בת 11 ותווי פנים המבליטים את עיניה.

האידאל הגברי לעומת זאת מציג לסת גדולה, סנטר חזק וגבות בולטות. פסיכולוגים סבורים שהפרמטרים העושים גברים ונשים יפים בעינינו מאפיינים נערים ונערות בפתח גיל ההתבגרות - תחת ההשפעה הראשונית של שטף הורמונים. הסיבה שבמהלך האבולוציה התפתחה בגברים ובנשים משיכה כלפי מאפיינים אלה, נובעת מכך שהם מציינים את תחילת המסע לבגרות מינית - זה לעבר חוסן גברי וזו לעבר פוריות.

להערכתי, את שיוך היופי לסטייה מסוימת מהממוצע צריך לחפש לא בציווים גנטיים, אלא בתרבות. ההבדל הזה בין האטרקטיביות - המתבטא בתווי פנים ממוצעים - לבין היופי, המתבטא בסטייה קלה מהממוצע, הוא בעיני בעל משמעות.

שכן האטרקטיביות קרובה יותר למיניות, ולפיכך לאבולוציה בטבע, ואילו היופי הוא עניין תרבותי צרוף המנותק לפעמים

מכל היבט אבולוציוני. כמו בהתנהגויות אנושיות מורכבות אחרות, ששורשיהן נטועים בדפוסי התנהגות של בעלי חיים,

גם תפיסת היופי עברה תהליך מורכב של זיכוך - באמצעות מסננים תרבותיים, כמו למשל הטרנספורמציה

שעבר היצר המיני ממשיכה גופנית לתחושה ענוגה של אהבה רומנטית ואפילו אפלטונית.

תהליך דומה עבר על המוסיקה. הפסיכולוג ניקולס המפרי, שכתב מאמר מעניין על שירת הלווייתנים, שאל את עצמו

"למה המוסיקה היא כזה תענוג?". התשובה, נדמה לי, קרובה לשאלת היופי. שכן גם המוסיקה עברה טרנספורמציה

ממסר טריטוריאלי ומיני (אצל ציפורים), להנאה אסתטית צרופה המנותקת מכל תועלת אבולוציונית.

ההבדל בין התוצר הגנטי לבין התוצר התרבותי הוא כמו ההבדל בין מסע אלפי הקילומטרים שעושים דגי הסלמון במעלה

הנהר - נגד מפלי מים ובין טורפים האורבים להם בדרך - כדי להטיל את ביציהם ולהפרותם, לבין מסע רומנטי של אבירי השולחן העגול. האבירים של המלך ארתור היו ששים ליטול על עצמם מסע מפרך ומבעית כמו של דגי הסלמון,

ולא במטרה תכליתית וחיונית של מציאת בנות זוג להולדת צאצאים, אלא כדי לשחרר

רק כדי לנשק את כף ידה של גבירת לבם.

המסננים התרבותיים, שניתקו בהדרגה את הסימטריה של היופי הגברי מסימני זהוי של חוסן גופני ותווי פנים חזקים, ואת הסימטריה של היופי הנשי מסימני מיניות ופוריות, אחראים לכך שאנו יכולים היום לזהות יופי עם פנים מעודנים - כמעט שחפניים - של משורר, ועם גוף נזירי של נערה. ביטוי קיצוני לניתוק היופי מהמיניות ומהגשמיות בכלל על ידה התרבות

מוצג על ידי הגיישה היפנית, שכן שכבת האיפור העבה על פניה ויריעת הקימונו הנוקשה על גופה מעלימים כמעט

לחלוטין את הטקסטורה הטבעית של העור ואת חימוקי הגוף האותנטיים.

יופי מזוכך זה, הנוצר מסובלימציה של המיניות והחושניות הקשורות בהזדווגות ובפריון, קרוב כנראה ליפה העליון של אפלטון, שאת ביטויו אנחנו מוצאים אצל סוקרטס, המתאר באוזני פידרוס מה קורה לאדם כשהוא נפגש עם היופי העליון: נוצות נשמתו מתחילות לצמוח.