היום ניסיתי לשבת בבית הקפה של פרש, בחוץ, כלבתי לימיני, המחשב הזעיר על השולחן ולעשות "כלום" בעודי נועצת מבט בהתחלה באשה שצבע שערה כהה מעט מצבעו הכסוף של המחשב, אחר כך באחרת שנראתה כמו האמא של זה שישב מולה. כמובן, שלא ויתרתי על הקפה והקרואסון (הפעם הזמנתי ריק). מהר מאוד התברר שזו היתה שגיאה להביא את המחשב שלתוך הזכוכית שלו, שהצלחתי סוף כל סוף לגרום לה להאיר מספיק כדי שגם בשמש לא תשקף רק אותי, יכולתי לברוח. הסתכלתי על הדמות שבחרתי אבל ניסיתי להיראות כאילו מסתכלת מעבר לה, אל רחבת הדשא. פחדתי שמבטינו יפגשו. זה הזכיר לי את הרגעים שהייתי מנסה לרשום אנשים בלי שהם ירגישו ולכן לרוב רשמתי אותם מאחור ואחר כך נזכרתי גם בתרגיל שקיבלתי פעם בסדנת הכתיבה של דורית – לתאר אנשים בבית קפה. נפגשנו, אני, אלן ואסתר בבית הקפה של מזרחי בשוק ולצד הקפה ההפוך (נדמה לי שאני הזמנתי גם קרואסון שקדים) כתבנו במחברות. אם זכרוני אינו מטעה אותי אז גם אסתר, כמוני, תיארה את הקצב. אני תיארתי בנוסף גם את מוכר התבלינים, לקוח בבית הקפה ואת המלצר שצחוק חד ויבש הסתנן מהרווח שבין השניים הלבנות של החיוך שלו שמסגרה אותו מלמעלה שפה שצורתה כשני קשתות. השפתיים המעוצבות מאוד היו עטופות בזיפי זקן שלא גולחו, אך לא מתוך רשלנות, אלא בכוונת מכוון. מעל הפה בלט אף קצת גדול אך עדיין בפרופרציות נעימות למראה ששיוו לבחור מראה של גברבר מיופיף. עייניו היו שקועות בתוך גומות עמוקות ורחבות, מעליהן גבות מקושתות בקשת הדומה לקשתות השפה העליונה. את כל זה סיימה רעמת שיער חום בהיר, מטולטל. כשהבטתי בבחור הוא נעץ בי עיניים שהכריחו אותי להסיר את עיני. אז נכון, הפעם בחרתי באשה בת שבעים ולא בבחור מיופיף שעלול לחשוב שהדודה עם הכלב עושה לו עיניים ובכל זאת לא הצלחתי להתמיד מספיק בעשיית ה"כלום" תוך כדי התבוננות בה. שוב ושוב צללתי לתוך הקפה דה מרקר, שבמסך הזה התכווץ קצת, מחפשת פוסטים חדשים של חברים. |