"מזרח תיכון חדש". הבה נבחן את הביטוי שהנחיל לנו האיש הכי פחות חדש במזרח התיכון.

בתרבות הצריכה התזזיתית שלנו, הכל חייב להיות "חדש". הרי הטלפון הנייד, הרכב, והלפטופ חייבים להיות "מדגם חדש", אחרת למה שנקנה אותם? המים המינרליים שהזריקו אליהם שאריות פטל הם ב"טעם חדש ומעודן", ואפילו הקוטג' הישן והמוכר הוא "חדש" וב"מרקם משופר".

לא רק המוצר מתחפש ל"חדש", גם המותג המתנוסס עליו עבר "רענון", "מתיחת פנים" או "מיתוג מחודש".

ובינינו, אנחנו יודעים היטב שמדובר באשליה. הרי את הקוטג' אהבנו גם לפני המרקם ה"משופר", והחומוס הדוחה יישאר דוחה גם אם הלוגו שלו צבעוני יותר. אנחנו פשוט אוהבים "ישן" שמתחפש ל"חדש". אפילו את המדינה שלנו מיתגנו כבר כ "אלטנוילנד", ארץ הישן-חדש.

והמזרח התיכון – אינו שונה בהרבה מקוטג'. כולנו יודעים: המזרח הוא אותו מזרח, המציאות אותה מציאות, האויב אותו אויב, וכוונותיו לבחון את יכולת תנועתנו במים מלוחים נותרו כשהיו. ובכל זאת, כולנו מזדרזים לרכוש את האשליה של "מזרח תיכון חדש" בכל פעם מחדש, תוך תקווה שהמזרח התיכון יהיה - אולי רק הפעם – במרקם משופר.

כולנו? לא בדיוק. במזרח התיכון יש רק מדינה אחת, קצת נאיבית, שחיה באשליה הזו. שאר המדינות מבינות היטב שמזרח תיכון "חדש" אינו אלא תעלול מילולי ריק מתוכן. די להציץ בכותרות העיתונים בארץ ובסוריה מאז פרוץ גל השמועות האחרון אודות משא ומתן כזה או אחר עם סוריה, כדי להבחין בהבדל: בעוד שבישראל מלאים העיתונים בכותרות אופטימיות אודות השלום הקרב ובא, השקט שיהיה לכולנו, והמסכים הירוקים באחד העם, הרי שכותרות העיתונים בסוריה מדברות רק על עניין אחד: החזרת מלוא הגולן כתנאי מקדמי להידברות. רק הגולן. והכינרת. אף לא מילה אחת על שלום. אף לא מילה אחת על יחסים בין המדינות. העם הסורי – עם הגולן.

מזרח תיכון חדש? לא תודה. כבר תרמנו במשרד. דם. הרבה דם.