עכשיו דרך שדרות רוטשילד האפלוליות, דרך פיירברג ומלצ'ט. הבירות, ושני עניינים שסודרו כבר אגב הילוכנו, זוקפים קומתנו ואנחנו נכונים להגיח מן הרחובות השוקטים אל קינג ג'ורג' הגואה, השומר עדיין על יחודו העיירתי. מיני סדקית, עיתונים, דבש וטבק. מה לא נמצא כאן, מי לא נמצא כאן, מי ברכב ומי ברגל. בליל של ריחות צהריים אופף אותנו פתאום, בואכה אלנבי. העיר מטגנת משהו. קציצות? ריח שום, מרק שעועית או גריסים, ומעל כל זה - ריח תפוזים. כאילו כל העיר אינה אלא הפינה שליד חדר האוכל בחצר בית הספר העממי. (מתוך "פתאום צהריים", מאת עלי מוהר).
יש לעתים שאדם מוצא נפש-תאומה, מודל להזדהות בכתובים, ובמקומות הכי פחות צפויים. עברתי לגור בתל-אביב בגיל 22, והייתי זקוק למדריך לעיר. מדריך אמיתי, יודע ח"ן, מעודכן ואמין. כצפוי, התחלתי לקרוא את עיתון העיר, ולמרות חלקים מעניינים פה ושם, את יעודו הרצוי - מדריך - הוא לא מילא. העיר היה אז ברנז'אי מדי, בידורי מדי, ובאופן כללי משתדל מדי לכפות עצמו על קוראיו. "מקומות" שהיו אופנתיים בעמוד 30 כבר הפכו לדעת העיתון להיות מיושנים בזמן שלקח לי לדפדף לעמוד 80, ובכלל מאוסים ב"עכבר העיר" של אותו גליון. זה היה הלך-הרוח אז, ואני חושד שהעניין רק החמיר.
את המענה האמיתי לצורך שלי סיפק עלי מוהר. הטור שלו, מהנעשה בעירנו, היה בשבילי נחמה אמיתית, הוכחה לכך שתל-אביב היא יותר מסכום הבארים האופנתיים שלה (נדמה לי שאז עוד קראו להם "פאבים") או הטיפוסים שמאכלסים את מקומות הבילוי שלה. הכתיבה של מוהר היתה הדבר הצלול והמענג ביותר שקראתי באותן שנים, לא רק בהעיר, לא רק בעיתונות, אלא בכלל - כחומר קריאה. התמכרתי מיד לטון המינורי, האנדרסטייטמנט הנפלא הזה שאומר את הדברים המשמעותיים ביותר - באיפוק הרב ביותר. לפיכך, כל מילה אצל מוהר היתה חשובה. את הטורים שלו היה צורך לקרוא בעיון, בריכוז. אהבתי את ההתעקשות של מוהר להיות מודרני בעולם של פוסט-מודרניזם, הסירוב שלו לנהות אחרי אופנות אחרונות או "טרנדים" ריקניים, מבלי לאבד את יכולתו ליהנות מזוטות-כאילו, אותם ניואנסים קטנים שמאפיינים את חיי העיר. בעיר שאיבדה את יכולת ההתבוננות ושסף הגירוי היה אצלה בעליה מתמדת, מוהר היה אחד הבודדים שראו את העיר נכוחה, בעיניים פקוחות לרווחה ובמבט חודר.
וכך הפך מוהר למדריך האישי שלי לתל-אביב. בשיטוטי המתארכים בעיר, ובייחוד באיזור גורדון-ריינס-שדרות ח"ן, ראיתי את העיר מתוך עיניו: הבתים המרובעים, עצי הפיקוס, הנחליאלי בסתיו, האפרוריות השולטת בכל. מוהר ואני חולקים חיבה מיוחדת להתבוננות בחילופי עונות השנה: "בתחילת השבוע שבה התכלת לשמיים. בין הבתים, מעל לחצרות, הסתנן ועלה משב רוח דק אבל מוחש. אור השמיים היה אמנם חמים למראה, ובכל-זאת, גם בשעות הבוקר המאוחרות שמרה הרוח על קצה של קרירות, אם אפשר לומר כך, על מידה של צינה מרעננת (...) אוטובוס עבר והתרחק, מניח אחריו שקט רוחש. השבוע החל, כנהוג, ביום ראשון, ועמד - לפחות בשעת כתיבת דברים אלה - להסתיים כמתוכנן ביום ו'. שבוע ראשון בלי חג ובלי ערב-חג - ובלי סעודת חג ובלי תכניות לחג - שבוע חול ראשון לשנה זו. תמה תקופת החגים, ואחרי החגים הגיע."
איזה תיאור נפלא וצנוע של יום חול סתמי, לכאורה. "אחרי החגים הגיע" - היכולת הזאת למצוא את היופי ביום-יומי ולתמצת אותו לכדי משפט אחד.
היתה למוהר רגישות עצומה לשפה, לגווניה ולרבדיה. אוזנו של מוהר היתה כרויה לעברית החדשה, הוא היה מעודכן בה להפליא, ובתערובת של השתוממות מעושה, בוז קל וחיבה עמוקה (כן, זה אפשרי) הוא חיבר כמה מטוריו היפים ביותר. וכך כתב מוהר בהקדמה לספר "מהנעשה בעירנו" - אסופת טורים משנות השמונים והתשעים המוקדמות: ואולם, בצירוף "מהנעשה בעירנו" שמעתי בעיקר התרסה מסוימת נגד המקומון המשתרע מסביב למדור - נגד שפתו החדשה, נגד ביטוייו הנכונים-לעכשיו, נגד הטרנדיות המשתלטת עליו לעתים, ונגד עולם ה- In , שבו ביקש "מהנעשה בעירנו" להיות קצת Out , ושמו הארכאי כאילו הודיע: אני בכלל מ"דבר לילדים" .
ואולי יותר מכל, למוהר היתה יכולת לצייר פורטרטים של טיפוסים המסתובבים בעירו. הדרך הקלה היא כמובן לשגות בתיאורים צבעוניים וצעקניים, ובתל-אביב אין קל מזה, ומוהר כצפוי בחר בדרך הקשה היותר; תיאורים מינוריים של התופעות המצחיקות ביותר, עם יכולת אבחנה חדה כתער. אני קורא לזה "כתיבה צ'כית", כזו שמזכירה לי את קארל צ'אפק ואת בוהומיל הראבאל. כמו ביחס שלו לעברית, גם כאן: לעג קל מעורב בהיקסמות והשתאות, ומעל הכל - אהבת האדם. ושוב, ידענות גדולה במסווה של השתוממות, אפילו רתיעה קלה. מוהר ידע הכל, קרא הכל, דבר לא חמק מעיניו. "שגשוגה המשמח של העיתונות המקומית תרם בשנים האחרונות - ועודנו תורם! - לגילוי וחישוף פניה המרובים של עירנו האהובה, או, אם להשתמש בעגה העיתונאית - לכיסוָים. דומה כי אין לך פן שאיננו מכוסה, ואין פאן שלא צולם, אין דמות בעלת שיעור קומה שלא תוארה, רואיינה, או זכתה לכתבת דיוקן ופרופיל. מובן שאין גם מקום - והכוונה כאן למקום במובן מקום, ולא סתם "מקום" - שלא סוקַר ובוקַר; בתי-קפה ובתי-אופנה, פאבים, מספרות ומועדונים שורטטו לא אחת ביד אמן, על צביונם המובהק ואווירתם הייחודית; לעתים גם זכו לכך רחובות שלמים, וספק בעיני אם רחוב בזל כולו התאושש כבר מאותה ביקורת נמרצת שמתחה עליו לפני כמה שנים כתבת צעירה, ששמעה שקורה משהו בבזל, כביכול, אבל באה, ראתה והתאכזבה מאוד. סתם הגזימו!" איזה טקסט נהדר, אבחנה ביקורתית, אבל כזו שלא מוטחת בכוח בפרצופו של הקורא.
מוהר, כמו אלתרמן עליו כתבתי לפני זמן-מה, חי ונושם את תל-אביב אבל עורג על עיר אחרת. מוהר מחפש את הנורמליות שבניכר, את הקצב האיטי, מזג האוויר הקריר. מתוך הספר המוזכר לעיל, בטור "שירת הנוּ", התברר לי שמוהר ואנוכי גם חולקים טעם זהה בכל הנוגע לפריז: "היה נהדר", עונה התייר השב ממסעותיו לידידיו השואלים איך היה. "נו", הם מפצירים בסקרנות, "איך היה"? וכאן נותן מוהר תיאור עוצר-נשימה של מסעותיו בפריז: הגלידה על האי סן-לואי, הכיכר הקסומה פלאס דופין, בולבר רספאיי, כנסיית סן-ז'רמן , פארק מונסורי (עד אותו רגע הייתי סבור שרק אני מכיר אותו!) , הגשרים, הנהר ... וחוסר-התוחלת אל מול היופי המתפרץ של העיר, חוסר היכולת להכיל אותו במבט אחד או ברגע-ממצה אחד: "ביופי הזה אפשר להציץ רק במצודד, אלכסונית, מזווית העין. רק כבדרך-אגב, רק בדרך - למסעדה, לחנות או לקולנוע. כרקע. כי אם אתה בא לכאן, למענו, לכבודו, ומתיישב מולו חזיתית, להביט בו - הוא נסוג, נסגר, מקניט אותך דומם בהיותו הרחק מעבר למגעך, להשגתך. מתי פעם, באחד מעיקולי השביל, אתה יכול לנסות לבוא עליו במפתיע - להיעצר, להביט ארוכות ולומר לעצמך שהנה-הנהו, וזה המקום, ואולי גם זהו הרגע." מי לא מכיר את ההרגשה הזאת.
וממש על גדת הנהר בפריז, מול כנסיית נוטר-דאם, נמצאת חנות הספרים שכבר הפכה למוסד בעיר - Shakespeare and Co . על מדרגה בחנות חקוקה כתובת : Live for Humanity .
וזו עבורי תמצית כתיבתו של עלי מוהר: אחד הכותבים הצנועים, ההומאניים והרגישים ביותר בשפה העברית.
תוספת לפוסט: כמה מילים שכתב עלי מוהר לגליון מיוחד: עכבר עולם תל אביב, לרגל גליון ה-1000 של העיר.
יום יפה שלוש עונות, שלושה זמנים, שלושה מקומות
קשה לבחור מקום אהוב אחד ויחיד העיר שבה גדלת ובה חיית כל ימיך, אבל פעם, די מזמן, כתבתי עם יוני רכטר שיר שנקרא "יום יפה", ובו, בשלוש עונות שנה, בשלושה זמנים של היום, מתוארים שלושה מקומות, בעיר שלמרות ששמה אינה נזכר, אינה יכולה להיות אלא תל אביב. עצי האשל בבוקר החורף שבבית הראשון הם עצי שדרת קרן קיימת, היום בן גוריון, שלאורכה הלכתי במשך שמונה שנים בוקר-בוקר לבית הספר. הצהריים והקיץ שייכים לים, שתל אביב לא תתואר בלעדיו, ואילו הרחוב הגדול ובית הקפה שמופיעים בערב הסתיו שבבית האחרון הם רחוב דיזנגוף ובית הקפה ורד שבפינת קרן קיימת, שם נהג אבי לשבת מדי יום לאספרסו של אחר הצהריים, ושם עוד הספקתי לשבת איתו כמה פעמים בנערותי לפני שמת בדמי ימיו. יש בהחלט אפשרות שמקומות ושעות אלה שנכנסו לשיר הם הקרובים ביותר ללבי בתל אביב.
הנה השחר עולה/ לובן שחף מהיר/ גשמי הלילה פסקו/ ועכשיו האוויר צונן/ קריר. עצי האשל גבוהים/ אין ענן על העיר/ בבוקר חורף יפה/ בוקר חורף בהיר/ צונן/ מאיר. ואין אין רגע יפה כמו הרגע הזה/ ואין אין עוד מקום כמקומנו יפה. גם רוח קל/ לא יפיג/ חמתו של תמוז/ וים מול חוף מתעלף/ כיסא נוח תפוס/ וחם/ בחוץ. הצהריים יוקדים/ בהירים עד מצמוץ/ אור שמש קיץ איתן/ מרצד לו בכוס/ גזוז/ חמוץ. ואין אין רגע יפה כמו הרגע הזה/ ואין אין עוד מקום כמקומנו יפה. ומול שולחן בית קפה/ יהמו צמרותיו/ של הרחוב הגדול/ המדליק אורותיו/ מוקדם/ בסתיו. וכבר ריחו באוויר/ ושולחו רוחותיו/ להאפיר את העיר/ ובקצה מערב/ ענן/ זהב. ואין אין רגע יפה כמו הרגע הזה/ ואין אין עוד מקום כמקומנו יפה.
*
|
BenAlias
בתגובה על ניו יורק בעשר קלישאות
zsxmiki
בתגובה על שש סצינות סקס לא שגרתיות
תגובות (63)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
והנה שוב קרב ובא לו יום השנה. סוף נובמבר, עוד חודש ומשהו, ועלי מוהר כבר איננו איתנו שלוש שנים. כל כך מהר חולף הזמן.
אני מקווה שגם השנה ייערך איזה מצעד לזכרו וישירו שירים ויקראו קטעים שכתב. כי אנשים כמו עלי מוהר שעשו את העיר למה שהיא הולכים ונעלמים.
פוסטים כאלה ראוי להם שיצופו אחת לכמה זמן. עמיר, לאן נעלמת אתה?
תודה רבה lil ,
אני מרשה לעצמי לצטט מתוך הפוסט שאת כתבת, והנה משהו שאני מזדהה איתו מאוד:
ימי ששי אחה"צ...
עיתוני סופ"ש...
פאב שכונתי...
וכל שנה עם בוא הסתיו...
הוא עושה ממני פרנקופילית הגונה...
עמיר,
הפוסט הזה נכתב לפני שהצטרפתי לקפה.
שמחה שהוא צף למעלה היום, כי אחרת לא הייתי זוכה.
מרגש וגם, כדרכך, מחוה מושלמת למשהו אהוב.
יש כאן אחת שלי, שונה לחלוטין, שנכתבה ביום השנה למותו...אם תרצה.
תודה על זה ובכלל, בלי קשר לבחירה הממוסדת בך, שמחה שאתה כאן.
איכות צרופה.
תודה רבה על התגובה היפה והמרגשת הזאת .
חבל שלא ראיתי .
אני אהיה עירני לגבי שידור חוזר.
תוכנית שצולמה כמה שבועות לפני מותו.
הקול שלו, הכל כך צעיר ותם ומלא התלהבות וזו הנוכחות הכי חזקה של הסרט, כי הוא עצמו כמעט שקוף. בתוך בגדים גדולים על מידתו של מי שעד לא מזמן היה גבר מגודל.
ואיך הוא אומר שם משהו כמו "על מה אני כותב? על ענן ועל ריח ועל אהבה. שוב ושוב". "אחרי 58 אביבים עדיין להתרגש למראה הסיסים שמגיעים באפריל..."
זה הסתיו עם הענן ועם העצב קורע הלב שיודע שהוא לא ישוב.
פוסט תל-אביבי ותגובות של אנשים תל-אביבים.
קראתי, וזה נכנס לי ללב.
אני פחות הכרתי את האיש או את הכתיבה שלו ב"העיר" אבל את השירים שלו, מאד מאד אהבתי.
"שם נהג אבי לשבת מדי יום לאספרסו של אחר הצהריים, ושם עוד הספקתי לשבת איתו כמה פעמים בנערותי לפני שמת בדמי ימיו."
וזה מה שאני יכולה להגיד עליו. על עלי מוהר המתוק והאהוב ועל הימים בהם ישבתי שולחן לידו בצלע הבירה כמה פעמים בנערותי לפני שמת בדמי ימיו.
עדכון 8.8.07 :
הוספתי קטע מתוך עכבר עולם תל אביב. עלי מוהר כתב קטע קצר על העיר שלו, וצירף גם שיר מרגש ויפה שכתב עם יוני רכטר.
אין לי אלא לצטט את אסתי שכתבה בתגובה לפוסט האחרון שלי שאין לה מילים.
אני לא יודעת אם אלה אותן מילים שאין לה שאין גם לי, אבל באמת אין לי.
אין לי מוהר.
תודה,
עדנה, תל-אביבית מאז ומתמיד.
שלושה אתרים שהייתי מוציאה להם צו הריסה, ויפה שעה אחת קודם:
מגדל שלום
כיכר אתרים
המרקקה בכיכר דיזנגוף (לא, זו לא טעות)
על הדרך:
גן העיר (דמיינו שבמקום מרכז הקניות המיותם ועמוס השיש הזה, היה ניצב גן טרופי גדול במקום גן החיות שהיה שם?...)
הדבר המיותר הזה שבנו במקום "בית דבר"
מגדל המגורים האימתני שנמצא בתהליך בניה בדרך אילת פינת שלוש, זה שעושה צל ענק מעל נוה צדק ונראה כמו מצבה למה שהיתה יכולה להיות תל אביב לו רק היו כאן חוקים כמו בפריז.
ראיתי תמונות ב ynet. נראה עצוב.
משום מה, אגב, כיכר אתרים תעמוד לנצח על תילה, עם הסירחון של השתן והכל.
איך הולך המשפט על הצדיקים והרשעים ?
זהו.
עברתי שם הבוקר וראיתי את הטריבונות המפורקות :(
מהנעשה בעירנו...
אכן, בבלומפילד נפרק אותם (אשרי המאמין).
באוסישקין זה כבר לא יקרה.
תודה, fess ,
צודק - לא כתבתי על זה כלום, הנושא די רחוק ממני.
אבל זה קשור לחיים בעיר, לא פחות מדברים אחרים.
אתה מוזמן להוסיף עוד כמה מילים משלך בעניין.
התחזית לשבת: נפרק אותם !
כל מילה נכונה - לבטח של עלי, אבל גם שלך.
והכי חשוב לשוב ולהזכיר, שעלי אהד את הקבוצה מהצד הנכון של העיר.
ענק
וכל כך מתאים לאנדרסטייטמנט הנקי והמנומס והעדין של עלי.
וכל כך רואים במילים האלו את החיוך המבוייש והמקסים שלו...
רק געגועים. ותודה עמיר שהבאת לנו את הפוסט הזה שמאפשר לכל אוהביו להתרפק שוב על דמותו הצנועה והגמלונית, רק הושט היד וגע בה... וכבר אי אפשר
ואני נזכר עכשיו שהבטחתי ציטוט נוסף כדי לאזן עם הציטוט המדכדך של אתי, אז הנה מתוך "גיבורים ללא שם" , זה שלא מבין בזה:
זה שלא מבין בזה הוא בחור מצויין - צנוע, כן, ישיר. שתי תכונות עיקריות עושות אותו למה שהינו. האחת - שעל-פי עדותו שלו הוא איננו מבין שום דבר בעניין שעליו הוא מתכוון עוד מעט לדבר; השנייה - שדבר זה כלל אינו מרתיע אותו מלהתבטא בהרחבה בעניין הנדון.
להיפך : באופן פרדוקסלי במקצת, חושב זה שלא מבין בזה שדווקא העובדה שהוא לא מבין בזה שום דבר היא-היא הנותנת לו חירות מרובה, ומין הכשר לחוות את דעתו על אותם עניינים שבהם אין הוא מתמצא כלל. נראה כי הוא סובר שגילוי הלב המוחלט שלו, ובייחוד בורותו השלמה והמקיפה, נותנים לדבריו מיו תוקף אובייקטיבי חסר פניות ומשוא פנים, העושה רושם גדול על השומע.
שיחו-ושיגו של זה שלא מבין בזה - כפי שיודעים ודאי רבים מבני עירנו המכירים אותו היטב - מושתתים על טכניקת המשפט המחובר, על פי נוסחת ה"אמנם-אבל": אמנם אני לא מבין בזה - מבסס זה שלא מבין בזה את האוטוריטה שלו - אבל, לדעתי - וכאן בא זרם מפתיע ומנומק של עמדות ודעות אלגבישיות בבהירותן!
בהתפעלות אתה מאזין לנאומו המזהיר של זה שלא מבין בזה ומנסה לשער אילו אוצרות בינה ודעת היו נוספים עוד לעולם, אילו היה הדובר גם מבין בכל-זאת משהו בעניין שעליו הוא מדבר.
תודה חנה,
את ה"הרגשה האורבנית" שאת מתארת אני מכיר מנסיעות ליליות מהירות באיילון דרום הריק. הנוף העירוני הלילי משובב נפש, ורק כדאי לציין שטכנית זהו נוף רמת-גני ולא תל אביבי, אבל למה לעסוק בזוטות ...
אני הגעתי בקו 61 ברמת גן. לדיזינגוף. לחוף הילטון (שהיה פעם רחב ונדיב יותר). עוד לא היה אפילו דיזינגוף סנטר. מכרתי גלידה והגשתי קפה במונטנה ושטראוס בדיזינגוף. התרוממות הרוח זכורה לי דוקא מגיל 18, הנסיעה בלילה מרמת גן לתל אביב. מכיוון הבורסה לרכבת, בגשר הרכבת, הדרך מתרחבת והופכת להיות משהו שנראה לי אז קוסמופוליטי, אירופאי/אמריקאי, רחב, מפעים, אחר. צריך להיות זקנה כמוני כדי לזכור את זה
. מה ששלי מגיל 18 היא ההתרגשות הזו של הנהיגה (אז - אלפא רומיאו ברלינה) אל תוך הכרך הגדול....מן דגדוג מרוגש בתחתית חוט השדרה. תל אביב היתה מבחן הבגרות שלי.
אחר כך כבר התרגשתי מערים אחרות בעולם. לפעמים אני נוסעת בצומת הזו שנראית לי היום קטנה וטריוויאלית לעומת מה שהיתה לי פעם, ומנסה לנשום עמוק ולשחזר את ההתרגשות. שום דבר. גורנישט. אולי צער על אבדן הראשוניות הזו, שהפכה את הפיח המצחין שיוצא הרבה מדי ובדחיפות גבוהה מדי מהאגזוז של קו חמש, לסמל של רומנטיקה אורבאנית-תל אביבית.
תודה קרן ,
רחוב ז'בוטינסקי הוא באמת אחד מהדברים המכוערים ביותר עלי אדמות, וכדי להכביד - הוא גם ארוך מאוד.
ובהצלחה עם הג'וקים ... זאת בהחלט העונה.
כבר יומיים אני מנסה להגיע לכאן וללא הצלחה.
(עוברת דירה, הורגת ג'וקים, למי יש זמן למעט נחת?)
אני מקרית אונו. שגדלתי שם זו היתה פרובינציה לתפארת. והמרחק מת"א היה אורכה של הנסיעה בקו 55 או 68 שעבר את כל רחוב ז'בוטינסקי המכוער להפליא.
ת"א שלי מגיל 18 והיא שלי לגמרי.
ועלי מוהר הוא אחד מאלה שלימדו אותי איך ומה לאהוב בעיר הזו.
תודה עמיר.
(ואסתי, תתביישי לך, "הנה מוטלות גופתינו ליד הדרבי בר" על הבוקר? את מבינה שאני כולי דומעת ועוד לא התחיל היום. אוהבת אותך)
טוב שלא ראיתי את הדבר הזה.
במיוחד לאור ה"טור" של בן זילכה שגם התעקש לגנוב את השם וגם שתל בו ציטוט של עלי, ולא טרח לתת קרדיט.
הולך ופוחת.
ליאת,
תודה רבה על הציטוט המעולה.
יש לי סטיה קטנה, לאסוף גזרי עיתונים של דברים שקראתי ואהבתי. פעם בכמה שנים אני זורקת מתוך תחושה שזה מה ש"ינקה" אותי מתכונת האגירה. את אלו של עלי מוהר, אני לא מעיזה. לא מזמן כתבתי בתגובה לבלוג של ענת בוארון את הדבר הבא, רובו ציטוט של עלי מוהר:
אני כאן בכלל בגלל איזו תכונה אובססיבית (כי ג'יננת אותי מדה ז'אוו פריז) ומצאתי טור מ"העיר" שנת 1998 של עלי מוהר, התל אביבי הכי פרנקופילי שהיה כאן שנקרא על מדרכות פריז. אין לי שום זיכרון אבל כנראה ריעננו כאן אז ערכות מגן מטופשות. ציטוט קטן:
"...התורים האחרונים שראיתי, ושבהם אף שמחתי בהחלט להשתתף, היו התורים ללחם, ולא ברוסיה הסובייטית אלא במאפיות פריז וחנויותיה; שם ניצבו לפני הדלפק עקרות בית אלגנטיות ואדונים מאפירים במגבעות והמתינו ללחם הטרי כדרכם מימים ימימה, משוכנעים כי תהיה זו שואה אקולוגית נוראה אם ייאלצו לאכול בערב את הבאגט המיושן מן הבוקר...כך שאני באמת פטור הפעם, דומני, מן האירוע המקומי, חביב ואקזוטי ככל שיהיה...כפריזאי, ולו רק אורח, התבוננתי בו בריחוק משועמם. כל אותה קלחת ים תיכונית מהבילה נראית כה מייגעת, כה משמימה וחסרת חן כשצופים בה מעיר האורות!...ואולם כשלעצמי, ברי לי כי אני שואב עוצמה מסוימת מהשקפת העולם הפריזאית בנוגע לחיוניות טריותו של הבאגט, ומן הקלילות הנדרשת למטייל על מדרכות פריז. ואילו זכר אותו חרדל דיז'ון קטון מוסיף לחמם את ליבי גם בימי מבחן אלה."
יו...אני פסיכית ואובססיבית אם מצאתי כאן את הקטע הזה.
אני אהבתי גם את העברית הצחה והמתיפיפת שלא ישרה קו עם הבון טון של העברית האופנתית, כל שנה והאופנה שלה.
ואת תל אביב אני לא מתרצת לאף אחד. בתל אביב אני פשוט מאוהבת.
אוי אסתי, איזה עצוב.
ואיזה יופי. כרגיל, הכתיבה המדוייקת - "לא העיניים של המדינה, אלא הקו של העיר".
אין אצלו מילה חסרה ואין אצלו מילה מיותרת.
אני הולך לנבור אחר קטע קצת יותר אופטימי .
טוב, התלבטתי מאוד מה אביא לך ממבחר כתביו של עלי מוהר שאני אוספת בשקידה שנים והם מונחים מצהיבים מקופלים בתוך הספר "מהנעשה בעירנו"
ובסוף החלטתי כדרכי להשבית שמחות ולהביא את הקטע הבא שמעיד על תל אביב דווקא מהכיוון חותך הנשמה והמעיים:
הנה מוטלות גופותינו ליד דרבי בר*
מי שכיוון את המהלומה מכיר היטב את תל אביב, את הווי חייה. דומה שהוא יודע גם מה הם הסמלים שהיו מתנוססים בגאון על שלטי האבירות שלה, אילו אך היו לה שלטים שכאלה: רחוב דיזנגוף, קו 5. מה עוד תל אביבי כשני אלה? - אולי רק הים.
נכון, קו 5 - זה לא הכותל. רחוק מזה. קשה מאוד לכתוב עליו ברגש, גם כשהלב נקרע, כי מטבעו הוא מאוד פרוזאי. חוץ מזה, הרי עוד ניסע בו, ונזיע בו, ונידחק ונצטופף בו, והוא, מצידו, יטיח בפרצופנו, אחרי שנרד ממנו סוף סוף, מטח ענן שחור ומצחין לפרידה, ויתרחק כדרכו בנהמה צרודה.
לא, מקו 5 אי אפשר להתפעל יותר מדי, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, אבל מצד שני, קשה להכחיש שהוא אירוע תל אביבי ותיק, ומובהק. לא העיניים של המדינה, אבל בהחלט - הקו של העיר: העמוס והתכוף מכולם, זה שעובר בה לכל אורכה, ברחובה הראשי והארוך ביותר; זה שעימו, מן הצפון הישן או מן התחנה המרכזית, נוסעים תמיד - "העירה", עם כל הריגוש המקופל עדיין במילה הזאת.
זהו הקו שבו קיוו פעם "ילדי תל אביב" לנסוע גם עד לאפריקה, בעקבות בן העיר, נחום גוטמן, שלימד אותם כי אפילו דרך מסעירה זו מתחילה ב"אוטובוס האדום מספר 5". מי שנטש עם הזמן את החלום הזה, יכול היה סתם לשבת, בבוקר קיץ, באוטובוס מספר 5, ולשיר עם "משינה" ש"רק אני ואנוכי נורמלי מכולם, בתחבורה הציבורית נוסע אל הים..."
הפיצוץ בקו 5 מפוצץ גם את כל זה. את כל היומיומיות התל אביבית הזאת, שכה נעים לזלזל בה, להקל בה ראש, לבעוט בה אם מתחשק, כמו פרחח באיזו חבית ריקה, או לשרוק אותה יחד עם "משינה", ולזייף אם רוצים.
בארץ עמוסת כובד ראש זו, טוב היה לדעת שיש לפחות פינה אחת שאיש איננו חייב בכבודה, אבל השבוע נעלמה הפינה הזאת, נמחקה כחיוכו האחרון של איזה פתי, שהתעקש בחוסר תבונה להוסיף ולחייך בבית אבלים. השבוע הורידו לעיר את החיוך הזה מן הפרצוף, כי השבוע הביאו גוויות לא מן "ההרים", כבשירו של יהודה עמיחי, אלא מסתם אוטובוס מחורבן מספר 5, שקודם קפץ למוסך ועשה גם כמה נסיעות לבת-ים ולבית העלמין. השבוע הנה מוטלות גופותינו לא בבאב אל ואד אלא פה תיכף, ליד דרבי בר, בדיזנגוף.
* העיר 22.10.94
תודה, סופי.
ימי ראשון באמת קשים לאחרונה. במיוחד בחום הזה.
ואני שמח שנהנית.
לקח לי קצת זמן לקרוא. קראתי את זה בעבודה, בהמשכים, כל פעם פסקה.
הצלחת להפוך את היום הזה לקצת יותר נסבל. בהתחשב בזה שמדובר ביום ראשון - זו משימה כלל וכלל לא פשוטה :-)
ולווט, תודה.
ותודה על ההזמנה
...
אבל כל-עוד העיר שלכם היא יותר מסכום שדרותיה והריבוע הגדול שתחום בנורדאו-ירקון-דיזנגוף-אבן גבירול , וכל עוד לא מאווררים אותה קצת מכמויות האנשים וכלי הרכב שבאים לפתחה כל יום, אני אמשיך לאהוב את העיר מרחוק עם גיחות מזדמנות.
ליליטיילור, תודה על התגובה היפה. מוהר אכן היה קוטר, אם-כי בצורה מלבבת, ולא היתה בו טיפת טרחנות. וכמי שרמזתי בפוסט - העיר של ימינו לא דומה כבר לזה של שנות התשעים.
בראיון האחרון שלו ליואב קוטנר עלי מוהר הודה בכך שכעת הוא הוא "הזקן הנרגן". אריק אינשטיין ועלי מוהר קנו את הזכות לשבת ולקטר בנחת על מה שהם כל כך אוהבים בעיר הזו.
אשריה של העיר שזכתה שמשורריה יאהבו אותה כך, יאיירו וישוררו אותה בכזה יופי, מאלתרמן עד מוהר.
יפה תיארת את הרגישות של מוהר והעושר הלשוני ורב-הרבדים,
"העיר היה אז ברנז'אי מדי, בידורי מדי"', כמי שכתבה בעיתון העיר בשנות התשעים, אני תוהה מה היה אומר מוהר על הזוועה שבאה ומתרגשת על היקומון היקר כעת, מרגע שהזוג הבלתי נסבל אולה ואיתמר בן כנען השתלטו עליו והם עושים בו כבתוך שלהם, ואיפה העורך למען השם, שישים לכל זה קץ.
תודה, בועז.
סיקרנת אותי עם ערב שירי מוהר.
לגבי RHCP - אני לא מאמין שגם פרושיאנטה היה גרוע ..... (לגבי שלושת חבריו אני בהחלט מאמין) .
דויד אבידן: "הרחובות ממריאים לאט". היה ערב נפלא
http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/611/050.html
בנובמבר יהיה ערב משירי עלי מוהר.
וחוץ מזה, רד הוט צ'ילי פפרז נתנו הופעה מחורבנת ברוסקילדה.
מפוזרת, מזוייפת, עייפה, מזלזלת, בלי שירים שהקהל היה כמה לשמוע
וצרח את שמם.
סתם. סתם הופעה מבאסת.
http://www.notes.co.il/boaz/34312.asp
ענת, תודה על התמונה.
אני מבין שאפילו לתוך תחומי הבריכה הגיעה ידו הארוכה של רמי מאירי ...
רינה,
תודה, תודה רבה.
.
זה לאסתי
וזה לעמיר
ללא ספק אחד מהמקומות הקסומים בעיר.
טוב נו. שניים.
:)
איך, איך אתה עושה את זה?הפוסטים שלך הם קסם.
לתת תמצית של יוצר, של יצירה, להעביר אוירה בצורה כל כך מושלמת.
תודה.
תודה, ענת.
מכיר את הבריכה רק מבחוץ, אבל מטוריו הרבים של מוהר אני מבין שהיא המשך - גיאוגרפי ומנטלי - של ילדותו; סנדלים, חול, ים, פשטות כזאת.
שוב פיספסתי את התכנית הזאת.
לא הולך לי בענייני טלוויזיה - מחמיצן סדרתי.
לעומת זאת גם אוסישקין ז"ל.
פוסט מקסים על איש מקסים.
היכרותי עם האיש היתה סביב בריכת גורדון. לשם היינו עולים לרגל ומכנים אותה "בית הכנסת", יושבים בשבתות על שפת הבריכה ומדברים על החיים.
ועלְי, עם הארשת הנינוחה.
וריח מי הים באוויר, הריח המלוח וריח שמן המכונות שעלה מהמרינה, הריחות שהיו משרים עלינו את האווירה הזו של שום-דבר-לא-יכול-עלינו-עכשיו.
וגורדון תיפַּתח שוב (עפ"י החלטת המועצה משבוע שעבר) באפריל.
וכולנו נהיה שם.
ועלי לא.
:(
היום היה שידור חוזר בערוץ 1 על התוכנית על אבידן במלאת 10 שנים למותו.
זוכרת שהתלהבתי מאוד מהתכנית בשידור הראשון שלה.
היום הרבה פחות
ואתה יודע פתאום חשבתי שאולי את הברזים ערופי שפתיים שלו הוא הביא כהתכתבות עם פנסים אדומי זקן של אלתרמן.
סתם מחשבה שהיתה לי...
תודה, ריקי.
ואני מקנא בך על שעבדת בהעיר, במחיצתו של האיש הדגול הזה.
עלי מוהר היה שמח לקרוא ממקום יושבו. עברית כל כך יפה וכבוד פיוטי לאיש הנהדר הזה.
מאוד אהבתי את הציטוט
הוא היה מעודכן בה להפליא, ובתערובת של השתוממות מעושה, בוז קל וחיבה עמוקה
כך זה היה בדיוק, עבדתי בהעיר בשנים ההן.
OK
בשמחה.
מתחיל לאגור חומרים ....
התכוונתי שאם אתה לא מתכוון לאבידן, אני מזמינה פוסט על אבידן...
כמובן שאבידן. ויש לו הרבה מה להגיד על החיים בעיר.
אבל חוץ מזה - אני סקרן לדעת מה את מזמינה.
אני מהמרת על דוד אבידן :-) ואם לא - אני מזמינה!
טל ו - Taya , תודה רבה .
טל, עלי מוהר היה אדום וגם כתב באדום -
העיר
לפני שהפך לירוק :
העיר
על מישהו שגם את כתבת עליו לא מזמן.
תודה, ברק.
אתה יודע - יש טענה שאומרת שישנם מעט מאוד תל אביביים אותנטיים. זאת עיר-מהגרים כזאת, עם חיפאיים (אני), ירושלמים, פתח-תקוואים, מושבניקים מהשרון ועוד ועוד . כל אחד אימץ לעצמו את תל אביב והפך אותה לשלו.
חוץ מעלי מוהר ועוד כמה, שהם תל אביבים אמיתיים (לא שיש לי מושג מה זה אומר). גם ויזלטיר שציינת.
קנית את העיר בירושלים? נחמד. אני קניתי תקופת-מה את כל העיר באבן-גבירול. כנראה שנפגשנו איפשהו באמצע.
תודה, אסתי.
מחכה בקוצרוח לציטוטיך - גם אצלי יש עוד כמה בצד, שלא נכנסו לפוסט.
פוסט כ"כ חשוב ויפה. יוצר חשוב, ראוי וצנוע. ת"א היתה רקע היצירה שלו. הצליל והאמירה שלו היו ייחודיים וחד פעמיים ומגוון היצירה שעסק בה מעיתונות ועד בכלל היה מדהים. וגם אי אפשר לשכוח אדום.
יהי זכרו ברוך.
אלתרמן
עלי מוהר
אני סקרנית לראות על מי הפוסט הבא.
אהבתי.
החזירו את תלאביב לתלאביבים!
לפעמים, כשיש לי קצת פנאי בין פגישה לפגישה או כשאני "מחבר" בין פגישה להופע, אני משוטט לי להנאתי הגדולה באחת מהשדרות התל אביביות. השדרות הללו, עם העצים והכלבים והקיוסקים דמויי הגליל משרות עלי לשנייה ורבע תחושה נהדרת של רוגע. אח"כ באה צביטת הקנאה של "למה אין דברים כאלה בירושלים" ולבסוף ההכרה ש"לא מגיע לתלאביבים החולין הפשוט והמקסים הזה."
כי באמת, לתלאביבים של היום, עם הסלנג העילג והרדוד ("הזוי" מישהו?) והבועתיות המובנית ממש לא מגיעה עיר מקסימה כתל אביב.
מצד שני, תראו לי תלאביבי אחד, כזה אסלי. הרי כל רמתגני קורא לעצמו היום "תלאביבי". וכל תלאביבי הוא למעשה מהגר (לרוב מירושלים...) שמיהר להתבולל במטרופולין התלאביבי ולאמץ לעצמו זהות לא-לו.
עלי מוהר דיבר על התלאביב של התלאביבים וכבש את ליבי עוד מהתקופה שהייתי קונה במדרחוב בירושלים את "העיר" (מודה באשמה, הייתי צעיר ואדיוט)
ההבדל בין ירושלים לתלביב
ים מילים נכתב על ההבדלים בין ירושלים לתלאביב, אז הנה עוד נקודת מבט
ירושלים: עמיחי ואצ"ג
תלאביב: ויזלטיר ומוהר
זאת המתנה היפה ביותר שיכולתי לקבל בשבת לחה וחמימה זו.
פוסט מהנעשה בעירנו על עלי מוהר אהובנו.
אז סימנתי לעצמי את הפוסט הזה ואחזור מאוחר יותר ובטח אביא עימדי כמה ציטטות ממנו ומכתביו השמורים אצלי בחרדת קודש.
תודה עמיר.
תודה רבה על ההפנייה!
שיר נחמד מאוד, וגם כיף לנגן אותו.
אכן איש כלבבי
מפנה אותך לשיר שתרגם עלי מוהר
http://cafe.themarker.com/view.php?t=84211