קו 87

   אורית עייפה. כל הגוף כואב מעייפות.

   זום:

   שכבה עבה של עננים תלויה נמוך מעל הרחוב. אם הם ירדו עוד שני סנטימטר כבר יגעו בגגות האדומים ובצלחות הלוויין. סתיו. קריר. אורית מחבקת את נמרוד הקטן והולכת אתו על המדרכה הצרה בדרך לשער הכניסה ליישוב, לתחנת האוטובוס. היא מהדקת בחוזקה את שולי המעילון השחור הקצר שלה. ליד הדלת לפני שיצאו מהבית חישבה חישוב קצר ומפוכח, אם תלבש את מעיל החורף הארוך העבה מה יישאר לה לימים הקרים באמת.

   זה היה החישוב המפוכח היחיד של היום הזה.

   נמרוד לבוש בסווטשירט האדום הגדול שלו. כשיצאו מהבית הוא כיסה הראש בכובע האדום כמו שהוא עושה תמיד, אבל אחרי כמה צעדים ויתר עליו, ואורית לא אמרה על כך מלה. ידיו מתחבאות בכיס הבטן של הסווטשירט, וכל כולו ילדון מגודל אחוז בתוך החיבוק שלה, עם זיע מכין בכתפיים שאומר לה שתכף ינסה להשתחרר מהחיבוק. היא אוהבת את הצבע אדום החזק שהוא לובש, גם מפני שזה אחד הבגדים הבודדים שעדיין לא קטנים עליו. הוא גדל במהירות, צריך לקחת אותו לקנות בגדים, עוברת לה מחשבה בראש. אבל לא היום.

   בכניסה ליישוב שער צהוב מתגלגל, תחנת האוטובוס עשויה עץ והדרך מלאה עלי שלכת. נדמה כאילו רק בשבוע האחרון נשרו כולם. גם השנה זה קרה בפתאומיות, במשך כמה שבועות היה נדמה שהסתיו מוותר ולא יגיע לעולם, והנה בבת אחת גשם, רוח, שלכת, עננים כבדים יורדים על גגות הרעפים. נמרוד מתיישב על הספסל ומנדנד רגליים, המבט שלו אינו ממוקד, הוא שותק. גם אורית שותקת, קר לה. האוטובוס עובר כאן פעם בשעה.

   הם מסתכלים על אישה אחת, מצחיקה, שמנה ומתנדנדת, שחוצה את הכביש עכשיו. אורית מסמנת לנמרוד בעיניה "אתה מכיר אותה?" נמרוד מניע ראשו מצד לצד. מוזר, אורית חושבת, היא לא מכאן, ואולי כן, אני לא מכירה את כל מי שגר פה. סל ירוק תלוי על הכתף שלה, מהסלים החדשים שמוכרים עכשיו בכל פינה כדי לחסוך בשקיות ניילון, והיא חוצה את הכביש לאט, כמו מלכה, מחייכת לכל הכיוונים בליפסטיק ורוד חזק. יש לה משקפיים ענקיים עם מסגרת עבה, סגולה, וסוודר על סוודר על סוודר. והחצאית הרחבה שלה מתנפנפת כמו מניפה הפוכה מעל נעלי ההתעמלות. מכונית מאיטה לידה אבל היא לא שמה לב, היא מחייכת אל אורית, ואל נמרוד, ואל החתול האפור שצופה בה ממרחק ומחכה בדריכות וכל איבריו ארוזים בקפידה בישיבה חתולית. אורית עוקבת. כל כך ברור שהחתול מכיר את השמנה, היא בוחשת בשער הפרוע של נמרוד, "היי, נמרודי, תסתכל על זאתי, תראה איך החתול מחכה לה". האישה לא מורידה את הסל מהכתף, היא מוציאה מתוכו שקית מצוירת. החתול מיילל בקול רם ומתקרב במהירות, היא פותחת את השקית ומוציאה חופן פתיתים חומים. החתול מסתובב סביבה בזנב זקור, מיילל בהתרגשות. היא מפזרת את האוכל על המדרכה, מחייכת שוב, הפעם לשתי זקנות זועפות וכועסות שהולכות ליד התחנה. "תראה איך היא מצפצפת על הזקנות המיובשות האלה," אורית לוחשת לנמרוד, והוא צוחק בקול ומהנהן. "ששש," אורית מחבקת אותו, "לא יפה."

זום.

   מחוץ לתחנה עומדות שתי בנות. העתק מדויק זו של זו.

   מכנסיים צמודים. סוודרים דקים. מחשופים משולשים. שיער שחור כל כך חלק ומבריק, כמעט סגול מרוב בוהק. תיקי צד. אוזניות ה - MP שמוטות על הצוואר. טלפון בכיס המכנסיים האחורי. איך לא קר להן?

   אורית עייפה.

   לפנות בוקר התעוררה מכאבים כשעדיין חושך מוחלט בחוץ. השעון הדיגיטאלי זרח 04:13 בספרות אדומות. היא שכבה ערה והסתכלה עליו, מאוד רצתה לחזור לישון אבל היה הכאב העמום בשיפולי הבטן שנמשך כחגורה סביב הגב ועמוק פנימה, והיה לה קר, ופחד שנילווה לכאב טיפס ותפח וחנק אותה, דבשי וממלא ברווח שבין הצלעות. היא ניסתה להתעלם מההתכווצות הנשכנית בשיפולי הבטן. בחושך של טרום-הזריחה היא הקשיבה לנשימות שלצידה והייתה כל כך לבדה.

   והבינה מה קורה לה.

   שבועיים אחרי ההפלה, כך אמרו לה בבית החולים.

   שבועיים עד שהגוף יתחיל לתפקד כרגיל.

   זה יכול להיות קצת כואב בהתחלה.

   כן, אבל ככה?

   היא הלכה לשירותים, שתתה לגימת מים מהברז בכיור וחזרה למיטה מצומררת. שעה אחר כך האור בחלון כבר היה חיוור והציפורים צייצו בכול הכוח, ואף אחד ביישוב עוד לא התניע מכונית כדי לצאת העירה לעבודה, היא קמה, לבדה, בזהירות, שלא להעיר, לקחה בגדים נקיים מהארון ונכנסה למקלחת. הכאב חלף, ולרגע היה לה חבל, כאילו איבדה דבר מה שלא יחזור שוב.

   השמנה עם התיק הירוק גלגלה והידקה היטב את שולי השקית המצוירת ותחבה אותה עמוק לתיק. היא המשיכה ללכת, ונמרוד הרים מבט מבולבל אל אורית. גם היא התפלאה, הם היו בטוחים שהיא תחכה אתם לאוטובוס, אבל היא רק האכילה את החתול והמשיכה ללכת. "בטח מחכה לה עוד חתול ליד המינימרקט" אורית אמרה לנמרוד, והוא צחק בקול רם. בא לה דחף לחבק אותו שוב, אבל היא עצרה בעצמה. כבר כמה חודשים שהוא לא מרשה לה לחבק אותו ליד אנשים אחרים. הם מקשיבים לשתי הבנות שעומדות מחוץ לתחנה, הן מדברות בהתרגשות על סיגל אחת, ועל איך שהיא מאלה המעצבנות, לא נותנת להעתיק בבחינה. "כמה שלחשתי לה הכי חזק שיכולתי - תגידי מה התפקידים של המבקר המדינה, וזאתי לא עונה ולא עונה, ואם היא כבר עונה אז היא, כזה, לוחשת שלא שומעים כלום - תצעקי! אני רוצה להגיד לה, אבל ההיא חירשת!" והאחרת ממשיכה: "העיקר, בבגרות בהיסטוריה - אז את השאלה הראשונה יצא לי חצי דף בקושי, וכל השאר - איזה שלוש דפים לכל תשובה!" וחברתה צוחקת ומוסיפה: "העיקר, איך שיצאתי מהחדר כולם התנפלו עלי - מה כתבת על סטלין?"

זום:

   מתישהו במהלך הבוקר הוא הניח את המכתב על המדף ליד המיטה שלה. היא לא ראתה אותו, היא הייתה אצל עליזה'לה. הן ישבו במטבח שלה ושתו קפה ואכלו עוגיות שהרגע יצאו מהתנור, ועליזה'לה הסבירה לה מה הטריק של העוגיות האלה, שיש בהן טחינה אבל אף אחד לא מרגיש בטעם שלה ואפילו הילדים אוהבים אותן. ואחר כך היא חצתה את הדשא ועברה את הגדר חזרה לגינה שלהם, ונכנסה הביתה דרך המטבח עם צלחת עוגיות מכוסה מגבת מטבח משובצת, וכשהושיטה לו עוגייה הוא אמר לה פתאום: "שמתי לך משהו, על המדף שלך." והיא לא הבינה בהתחלה ושאלה, בקול טיפשי וגבוה: "מה שמתַ?" הוא הסתכל עליה במבט אלכסוני והייתה לו אשמה שקטה בין הגבות. "פתק. מכתב." הוא אמר. ועוד לפני שהבינה מה הוא אומר הרגישה אורית את דפיקות הלב החזקות ואת הגוש העצום, הדבשי, שתופח לה בבטן וחונק לה את הנשימה. ומאז ועד עכשיו, מאז העוגיות במטבח ועד תחנת האוטובוס והאישה עם שקית האוכל-חתולים, והבנות שמדברות על סיגל, והשרוולים המקופלים של נמרוד היא לא מצליחה לנשום מעבר לגוש הזה שיושב לה בחיבור שבין הצלעות ותוקע לה את הנשימה בכל פעם שהיא מנסה לבלוע אוויר. מפני שהיא ידעה שזה הדבר שחיכתה לו, אולי לא האמינה שיבוא, אבל ידעה שהוא בדרך. היא הלכה לחדר וישבה על המיטה, ופתחה את הנייר המקופל, וקראה אותו לאט לאט, והתעכבה על כל מלה, וכפתה על עצמה לא לרוץ עם העיניים על השורות ולא להגיע לסוף הדף מוקדם מדי.

   וכשישבה ככה, על הקצה של המיטה וקראה, הרגישה איך הדם מגיע. כבד וכהה וחם. המשך הגיוני וסביר כל כך לכאב העמום שהתחיל לפני הזריחה.

   המשך הגיוני וסביר כל כך למלים הכתובות שרצות בין האצבעות שלה.

   כשתסיים לקרוא תדע כבר הכול. עכשיו זה רגע חד-פעמי. כשתסיים לקרוא לא יישארו יותר "אולי" ו"אם" ו"כש..." תלויים באוויר של הבית הזה. רגע חד-פעמי כמו רגע של מוות. כמו רגע של לידה.

   כמה סמלי, היא חשבה, ברגע החד-פעמי הזה של ההתכווצות הסוחטת בבטן, הוא לא כתב את השם שלי בהתחלה. וגם לא את השם שלו בסוף.

   היא קמה לשירותים ובהתה בבד הספוג.

   כשחזרה לחדר שמעה את דלת הכניסה נסגרת מאחוריו, את צפצוף הפתיחה של המכונית, ואת המנוע, ואת שביל החצץ בירידה הביתה נגרס אחורנית בגלגלים. היא הורידה את התריסים וזחלה לתוך השמיכות והידקה את עצמה היטב בתוך הקיפול. ולא הסתכלה לבדוק כמה שעות עברו בספרות האדומות של השעון הדיגיטאלי. הילדים חזרו מבית הספר, היא שמעה את נמרוד פותח את המקרר, מוציא קופסת קוטג', מכניס תפוח אדמה למיקרוגל, מכין לעצמו את ארוחת הצהריים הקבועה לימים החשוכים של אימא, תפוח-אדמה חצוי עם חמאה נמסה וארבע כפות קוטג' מעל. אורית רצתה להשאיר את העולם עצום-עיניים, אטום-אוזניים, ולחוש רק בנטפי הדם החם, איטיים. חמים. כהים.

זום.

   נמרוד איבד קצת סבלנות וקם מהספסל בתחנה כדי לטפס על הגדר שמאחוריה. הוא הלך בשיווי משקל, סופר את הצעדים בקול רם. שתי הבנות הסתכלו עליו משועממות. הטלפון של אחת צלצל שיר באנגלית. היא שלפה אותו והסתכלה על הצג, "איזה קרצייה זה, הוא לא מבין שמדברים אליו יפה, את יודעת?" היא אמרה לחברתה וכיבתה את הצלצול.

   רבע שעה קודם לכן הקימה אורית את עצמה בכוח מהכירבול השבלולי במיטה. לא היה לה מושג מה השעה, האור בחדר היה קלוש, כך גם הקולות מהמטבח שבקושי חדרו לאוויר הדחוס שבחדר. היא התיישבה בתוך השמיכה וניסתה לסדר את השיער בעשר אצבעות. עוד ועוד קולות הבקיעו אליה מהמטבח.

   היא נעמדה ונשענה רגע על הקיר, מחכה שהסחרחורת תעבור.

   אחר כך הלכה לחדר של נמרוד.

   נמרוד ישב ברגלים מקופלות באמצע המיטה על הסדינים המקומטים ולא ניסה אפילו להוריד את הנעליים מהשמיכה כשראה אותה נכנסת. אורית התיישבה לידו. היא חיבקה אותו והוא הסתובב אליה והושיט ידיים. הוא לא היה מופתע, הוא חיכה לה והעיניים שלו היו גדולות מאוד. כששכבה במיטה והייתה כולה מרוכזת בנטפים הכבדים והחמים הגיע אליה ריח החמאה הנמסה על תפוח האדמה, ואחריו גם קולות הריב בין שני הילדים. היא הקשיבה בדריכות, ושמעה את נמרוד עונה בקול רם מלים מבולבלות, לוהטות, נעלבות, ושמעה את אחותו הגדולה דוקרת מלה פה ומלה שם, משתקת אותו בקור הרוח שלה, מנצחת בלי להתרגש אפילו. היא שמעה את נמרוד עוזב את השולחן, ואת תפוח האדמה שלו שנשאר על הצלחת, היא שמעה אותו אומר לעצמו בדרך לחדרו כל מיני מלמולים, היא שמעה את הדלת נטרקת אחריו. ובגלל טריקת הדלת הזאת היא קמה מהמיטה. והלכה אליו לחדר. ושאלה: "תגיד, אתה מכיר את המסלול של קו 87?" נמרוד הניע בראשו מצד לצד. "יש לו מסלול של לולאה בעיר ואז הוא חוזר ליישוב, נכון?" נמרוד הרים ראש אליה וניגב בשרוול את העיניים והאף. "אין לי מושג, אימא". אורית קיפלה את השרוול שלו, וגם את השני. "בא לך לבדוק?" נמרוד משך באף ושאל אם היא רצינית. "כן, אני לגמרי רצינית. כבר שנים שבא לי לדעת לאן הוא ממשיך אחרי שאנחנו יורדים בעיר. מה אתה אומר? בוא ניסע, נעשה את כל הסיבוב ונחזור הביתה. אפילו לא נצטרך לצאת מהאוטובוס. תשב ליד החלון. אתה רוצה?" נמרוד הסכים, אבל שאל בשביל מה.

   "בשביל כלום," ענתה אורית. "נשב בספסל הכי אחורי, איפה שלא צריך לקום לזקנים. כמה זמן שזה ייקח, אין לי שעון, נצטרך לנחש מה השעה. מה אתה אומר?"

  נמרוד קפץ מהגדר והבהיל את הבנות. הטלפון חזר לצלצל אותו שיר באנגלית. "זה הוא עוד פעם?" שאלה השנייה. "בטח, מה את חושבת. אני לא עונה לו. מצידי שיקפוץ מהגג," ענתה השנייה, והיה ביניהן צחקוק.  

   אורית חשבה לעצמה איך ברגעים הגדולים של הייאוש תמיד הייתה מדמיינת שהיא עולה על קו 87 ונוסעת אתו בלי לרדת אבל סומכת עליו שיחזיר אותה הביתה, יושבת בסוף האוטובוס ולא מדברת עם אף אחד, רואה מה שהחלון מסיע מול עיניה, ויודעת שבכל זאת אין סיכוי שתלך לאיבוד כי קו 87 יחזיר אותה הביתה. היום זה קורה. תכף יגיע האוטובוס, תכף ירדו העננים כל כך נמוך שאי אפשר יהיה יותר, תכף אולי ירד גשם. הכול קורה איכשהו. כמו שהתחיל לפנות בוקר, כשגילתה בפליאה את הכאבים העמומים, ואחר כך בא הפתק המקופל, והדם הכבד. והיא לא הבינה איך זה שהיא בוודאי נושמת היום, ובוודאי אינה מתפזרת לרסיסים, ובוודאי עדיין נמצאת במקום כלשהו.

   אני מעכלת. זה מה שאני עושה. אורית חשבה. אני מעכלת. והיא כמעט והתכופפה לנמרוד להגיד לו, נמרודי, חמוד, אימא מעכלת עכשיו.

זום:

   החתול גמר לאכול וחזר להסתובב זקור זנב ומיילל סביב התחנה. אורית דחפה יד עמוק בתוך המעילון השחור הקצר, מתחת לסוודר, והניחה על הבטן, איפה שכואב עכשיו.

   הנה האוטובוס, היא אמרה לנמרוד.

האיור: אחותי האחת והיחידה, תמי בצלאלי-שוחט

http://cafe.themarker.com/view.php?u=220583