Life in Paquistan
ליווי המעבר שלי מארץ הקודש לארץ השוקולד והגבינות ולאו\"ם,
בליווי חפירתי הטרחנית על מוסיקה, כמו תמיד :)
פוסטים פופולאריים
-
ג'ון לנון, 2011 והמהפכה שלא קרתה
11/11/11 | 1052 צפיות
-
הרהורים בעקבות Stereophonics - Innocent
29/10/09 | 621 צפיות
-
The Wackness
4/2/09 | 800 צפיות
-
עשרה דברים שלא ידעתם על הדירה החדשה של ראסטי
3/12/09 | 860 צפיות
-
סינגל ונון-סינגלס
6/10/09 | 611 צפיות
-
נחיתה
15/11/09 | 731 צפיות
פוסטים אחרונים
- סיכום השנה המוסיקלית 2013 19/12/13
- סיכום השנה המוסיקלית 2011 14/12/11
- המקרה המוזר של האח אח 22/11/11
- ג'ון לנון, 2011 והמהפכה שלא קרתה 11/11/11
- ביונסה - שולטות בעולם (בנות) 10/6/11
- נצחון האדם הפשוט (שמרוויח מיליוני דולרים כדי לשחק עם כדור) 28/4/11
The Wackness
הבמאי פחות או יותר בן גילי, והוא מתאר את ניו יורק בשנת 1994 דרך עיניו של צעיר בן 18 שכל העולם נפתח בפניו, לפחות בתיאוריה. יכולתי להזדהות עם זה, לפחות חלקית, כי ב 1994 הייתי בן 19 והרגשתי אותו דבר, רק שההבדל היה שכמנהג בני ארצנו הייתי אז בצבא העולם היה פתוח בפני עוד פחות ממה שהוא היה עבור גיבור הסרט. עם זאת, עם החיבור הזה של אמצע הנינטיז עם התבגרות וגילוי של העולם הגדול ואהבת המוסיקה יכולתי להזדהות בנקל.
אני לא אוהב לקרוא יותר מדי על סרטים לפני שאני רואה אותם, אז לא אפרט יותר מדי בקשר לעלילה, רק אציין שהסרט לא מושלם, ויש דברים שהוא מחמיץ, אבל יש בו קסם כלשהו ואותי, לפחות, הוא הצליח לענין לכל אורכו. בן קינגסלי בתפקיד פסיכיאטר מזדקן אך צעיר (ילדותי?) בנפשו מצוין ומפגין יכולות של זוכה אוסקר לשעבר, אם כי המבטא הבריטי שהוא מנסה להדחיק פורץ לפעמים לתוך שטף הדיבור של הד"ר האמריקאי ויוצר מבטא חוצני מבולבל ומשעשע שקצת מסיח את הדעת... אוליביה ת'ירלבי מצויינת בתפקיד סטפאני, מארי-קייט אולסן ממשיכה בטייפ-קאסט של ילדת הפרחים המסוממת, ופמקה ג'נסן, בתפקיד קטן, היא לחלוטין מילף. מי שקצת מקלקל הוא ג'וש פק בתפקיד הראשי. הוא קצת אהבל. לפעמים נראה שאפילו יותר ממה שהתפקיד דורש.
הסיבה שאני כותב על הסרט הזה היא לא רק שלא רבים שמעו עליו, והוא די מוצלח, ואף הצליח לא רע בפסטיבל "סאנדנס" האחרון, אז כדאי להפיץ את השמועה- יש עוד סיבה.
שם הסרט תורגם לעברית כ"השגעון" וזה תרגום לא מדויק (אם כי יש להודות לאלוהי המפיצים שלא בחרו לקרוא לו "הדילר החרמן שתקע אותי ומת מצחוק"). בשלב מסוים סטפאני אומרת לגיבור, שפירו, שההבדל ביניהם הוא שהיא רואה בכל דבר את ה dopeness והוא רואה בכל דבר את ה wackness. היינו, "מגניבות" לעומת "בעסה", או חצי הכוס המלאה מול חצי הכוס הריקה.
אני אדם די מציאותי (מה שהאופטימיים, המוארים, הרוחניקים ו"הזורמים" קוראים "פסימי"), ורוב החיים ראיתי את חצי הכוס הריקה, אבל בזמן האחרון עברתי איזשהו שינוי והתחלתי להאמין בהתפתחויות טובות ולדעת שעם מספיק שכנוע ואמונה הדברים הטובים שאני מקווה להם יגיעו.
עם זאת, קשה לברוח מהמחשבה שאתה יכול בקלות לברוח מדברים טובים והרגשה טובה - תמצמץ לרגע וזה יעלם. אבל בלתי אפשרי לברוח מכאב ועצב - אם הם שם, כמה שלא תנסה להדחיק ולהתעלם ולעבור הלאה - הם יתפסו אותך בסוף, ולא תשלם אגורה פחות מכמות העצב שאתה אמור לחוות. אז לא תמיד פסימיזם זו בחירה- פשוט, לפעמים קל לפספס את ה dopeness ואילו ל wackness יש דרכים ערמומיות לקפוץ עליך ולהכריח אותך להתפלש בו למרות כל נסיונות הבריחה.
|
תגובות אחרונות
-
איה שדה
בתגובה על אני עם חניבעל לקטר לא מתווכח
-
איה שדה
בתגובה על באני2!
-
איה שדה
בתגובה על סיכום השנה המוסיקלית 2011
-
איה שדה
בתגובה על המקרה המוזר של האח אח
-
איה שדה
בתגובה על ג'ון לנון, 2011 והמהפכה שלא קרתה
-
אסצ'ילי ממליצה
בתגובה על חלקנו ננסי בוטווין, רובנו וולט ווייט, כולנו דון דרייפר
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
במקרה הנושא די מוכר לי כי עברתי מבחן סיום של הקורס שלי
על השואה ביום חמישי, כך שאין לי שום בעיה להתמודד עם השאלה,
ואני חושבת שהשואה יכולה להיות קנה מידה לכל דבר כאשר אנחנו
שואלים את עצמינו שאלות על ההתנהגות האנושית. מה שאמרתי, זה לא
שהכל תלוי בנו, הרי המוות או המחלה לא תלויים, אבל מה שאנחנו נרגיש עם זה כן תלוי בנו.
הפרשנות הרגשית שאנו נותנים למה שקורה לנו הוא שרירותי, והרגש מוסיף לו
כאבים שהוא מביא מן העבר.גם במהלך השואה וגם אחריה, יש אנשים ששרדו
כי הם רצו לחיות, לא רצו להיכנע. יש ניצולים ששקעו בדיכאון עמוק וכאלו שנאבקו,
יש כאלה ששתקו וייצרו עוד דור עם צלקות וכאב, ויש כאלו שהחליטו שמה שהם רוצים
לזכור זה העובדה שיצאו מזה חיים. לכן כן, אני משוכנעת שהרצון האנושי יכול
לקופף את הרגש, ועל זה יש לנו שליטה. עניתי או שלא הבנתי את השאלה שלך?
תודה לך, שרלוט
ואני לא מצליח להתאפק
אני אקח בכוונה את מה שאת אומרת לדוגמא הקיצונית ביותר-
האם השואה היא אירוע נייטרלי שתלוי בנו אם הגישה שלנו כלפיו תהיה חיובית או שלילית?
בד"כ הסרטים שזוכים לתשומת לב בפסטיבל סאנדנס
הם טובים, רשמתי לפניי. לגי אופטימיות, פסימיות ומציאות,
למרות שלפעמים קוראים דברים בלי שיהיה לנו עליהם שליטה,
יש לנו כן שליטה על הזווית בה אנו מסתכלים עליהם.
האירועים בחיינו הם ניטרלים, הם הופכים לכועבים או
שמחים בגלל הפרוש שאנחנו נותנים להם. זה כן בשליטתינו.
תודה על הביקורת וההמלצה הקולנועית
היי בורגנית,
תודה רבה - זו היתה תגובה שכיף לקרוא
וגם אני מתקרב בצעדי ענק לגיל 34... אבל היות והסרט מתרחש ב 1994 והגיבור בן 18 הרי שאני די קרוב לגיל הכרונולוגי שלו כיום, שאני חושד שהוא מבוסס על גילו של הבמאי...
אמנם הגיבור בן 18 ודי dufus, אבל מרגישים בכל זאת שמדובר במישהו שחולק משהו מהשקפת העולם של הדור שלנו, אם יש אפשרות להגדיר השקפת עולם אוניברסלית כזו לפי שנת לידה.
היי, קודם כל נעים מאוד.
גם אני נתקלתי בסרט הזה במקרה והוא דיבר אליי...למרות שאני יותר קרובה ל-34 מלגיל של הגיבור או הגיל של ד"ר סווארז המזדקן.
אני רוצה להודות לך על הביקורת, כי התייחסתי לדברים שבדיוק תפסו אותי:
גם שם הסרט שמגיע בקטע שבו הם מדברים על ההשקפות השונות שלהם
(אם כבר מדברים אז מהי "מגניבות", על כל הציניות והשעמום המשתמעים מכך ומהי "שיגעונות" על כל הרגישות המשתמעת מכך ובכלל, כיצד כדאי להסתכל על החיים)
וגם העניין שבאמת לפעמים חייבים לחוות את הכאב, כמו בקטע המצוין בסוף הסרט (זהירות ספויילר!) שבו הם נפגשים והוא אומר לה, "אל תגידי כלום, זאת הפעם הראשונה שזה קורה לי..."
והיא שואלת "מה קורה לך?" והוא עונה "ששברו לי את הלב..."
ואז חשבתי שכן, לפעמים צריך לחוות את הכאב ולא לברוח ישר לסמים, סקס, אלכוהול או תרופות פסיכיאטריות,
מה שקשה לנו לעשות בעידן שבו קל נורא להשיג לסמים, סקס, אלכוהול או תרופות פסיכיאטריות...
בקיצור, ככה אני אוהבת את הביקורות שלי, לא לספר על מה הסרט, לא לתת לא ציון של כוכבים,
אלא לדבר על מה שדיבר אליך, איך אתה התחברת אליו וכאן, רק כאן תוכל לעורר הזדהות...
כמה זמן לא נתקלתי במישהו שאוהב את המוסיקה שאני אוהב והוא מבוגר ממני :)
תודה- גרמת לי למשב נעורים קל :)
אני מודה שלא חוויתי את הפיקסיז בזמן אמת, אבל בערך באותה תקופה גיליתי את הלהקות של הגל של Madchester
וכשהגראנג' הגיע כבר הייתי עמוק בפנים...סתם דרך אגב אני קצת יותר מבוגר מכם, למרות שמרגיש בכללי בדיוק בגילכם, אבל אני ילד של סוף אייטיז. זאת אומר שלא סבלתי את דוראן דוראן ואני מת על הפיקסז. למעשה קניתי את האלבומים שלהם יום אחרי שהם יצאו ועוד כשלא היו מוכרים בכלל. ויש עוד הרבה דברים משנות השמונים שאני מת עליהם כתבתי על זה לא מעט בבלוג שלי. היתה סדרת חינוך מלאה.
תודה לשניכם
אייל - אני לא אומר שאין מוסיקה חדשה שמעיפה לי את המח - אחרת הייתי מזמן מפסיק להתעקש להישאר מעודכן...
אבל דיימון אלברן או ברט אנדרסון היו גיבורים שלי כמו שסטלוס או איך שקוראים לו מFolas בחיים לא יוכל להיות,
ולא בגלל שהוא עושה מוסיקה פחות טובה...
אפילו על אלה שפיט דוקרטי שינה להם את החיים אני מסתכל בתמיהה, וזה קרה רק כמה שנים אחרי שפול דרייפר ומנסאן הפכו לגורואים שלי. ואלה שסוגדים לדוקרטי בוודאי מסתכלים בתמיהה מהולה בבוז בילדים שרואים היום בקייל מ The View את האורים והתומים שלהם...
החבילה הזו של מוסיקה כפילוסופיה שלמה לחיים שמעצבת את איך שאתה רואה את העולם ונותנת לך גיבורים...
אני לא בטוח שאפשר כבר להרגיש את זה אחרי גיל מסוים, ואולי טוב שכך... וזה גם אם יש מוסיקה חדשה שהאיכות שלה מעיפה אותך לשמים...
גלי- המון תודה על התגובות שלך
בעיקר היום, כשקיבלתי בשורה מבאסת לאללה, זה מאד מנחם שיש מי שתופס אותי ככה, כמישהו במגמת שיפור...
עמוק בפנים אני גם מרגיש שאני בכיוון הנכון.
וכאמור - גם אני מתעדכן כל הזמן וצמא לעוד ועוד מוסיקה חדשה, בעיקר אם היא מיוצרת באי כלשהו מצפון לצרפת (לפעמים גם באי השכן), אבל כשאראה את MGMT עוד עשר שנים, אחשוב "איזה אחלה שיר זה היה" וכשאני רואה היום את ההופעה הראשונה של אואזיס הצעירים אצל ג'ולס הולנד, לא פחות מנשבר לי הלב. קשה להסביר את זה למי שלא היה שם.
מזל שאתם הייתם :)
ולגבי המוזיקה והאהבה לה. שנים חשבתי שלא אוכל לאהוב שוב מוזיקה כמו שאהבתי בניינטיז (לא בהכרח בגלל הניינטיז אלא בשל גילי אז) . על רקע הקידמה הטכנולוגית והזמינות של המוזיקה, הירגשתי שהכל ניהיה פשוט מדי ,שהכל נעשה, שאיבדתי את היכלת להתרגש.
ובשנה האחרונה- נפתח לי התאבון ברמות שחשבתי שלא אוכל לחוות עוד; לישן ,לחדש, להשלמת פערים, לחנך אחרים מוזיקלית. פשוט לבלוע כמה שאפשר.
אתה יודע- אני לא מסכימה לגמרי שקשה לברוח מהכאב והעצב. אני חושבת שהם חמקמקים ונזילים בדיוק כמו האושר. אני נוכחת לאחרונה שקצב ההשתנות שלי הוא מטורף. מרגע לרגע- אני לא מסוגלת להישאר באותו סטייט אוף מיינד יותר מחמש דקות.
אני חושבת שאפשר להימנע מלשקוע בכאב ובעצב . אני חושבת שההתפתחות התפיסתית אצלך לאחרונה כפי שתיארת היא כיוון חיובי מאד. אני גם חושבת גם שיכול להגיע לתובנה שלך רק מי שחווה עצב וכאב של ממש.
תודה על הפוסט היפה
לי זה דווקא קורה. למשל ה-Foals שנה שעברה העיפו לי את המוח וגם MGMT, ויש עוד הרבה. דווקא מוסיקה ואומנות עוד משנים לי הרבה בחיים.
וכן אני מזדהה עם המיקסטייפים, רק שזה שינה צורה בגלל שאני מפציץ כל-כך הרבה מוזיקה בבלוג שלי אין לי צורך להכין לאנשים מיקסטייפים, אבל זה נובע מאותו מקום- הצורך לחלוק את האזנה למוזיקה עם אחרים
אתה צודק,
ברור שזו לא חזות הכל.
אבל בכל זאת יש משהו במשפט המפורסם "לעולם לא תאהב מוסיקה כמו שאהבת אותה בגיל 16 [או 17]".
שנינו אוהבים מאד מוסיקה עד היום, אבל קשה לי לדמיין תופעה מוסיקלית/אפנתית שתעיף לי את המח כיום כמו שעשו המאדצ'סטר או הגראנג' או הבריטפופ...
יכול להיות שיש היום ילדים שה "ניו רייב" העיף להם ככה את המח-
לי, ממרומי שנותי, זה נראה היה כמו טרנד שמוכתב ומזוייף ע"י כמה מגזינים שלא חידש כלום.
אגב - בסרט הזה כולם מכינים מיקס-טייפים אחד לשני. אני הזדהיתי עם זה מאד, ואני מנחש שגם אתה תזדהה...
קניתי.
יש עניין נורא מבלבל בלהשוות עם אנשים בני גילך. כי כנראה שזה יותר מופרך ממה שנדמה לנו.
מצד אחד יש משהו בגיל שקובע את אופן ספיגת חוויות, ומצד שני לכל אחד יש קוד גנטי אחר ובכל מקרה לכל אחד חיים אחרים יחודיים רק לו, והוא כל הזמן מפספס משהו כשהוא חי אותם, וזה מליארדיי אופציות לחיים אחרים