הבמאי פחות או יותר בן גילי, והוא מתאר את ניו יורק בשנת 1994 דרך עיניו של צעיר בן 18 שכל העולם נפתח בפניו, לפחות בתיאוריה. יכולתי להזדהות עם זה, לפחות חלקית, כי ב 1994 הייתי בן 19 והרגשתי אותו דבר, רק שההבדל היה שכמנהג בני ארצנו הייתי אז בצבא העולם היה פתוח בפני עוד פחות ממה שהוא היה עבור גיבור הסרט. עם זאת, עם החיבור הזה של אמצע הנינטיז עם התבגרות וגילוי של העולם הגדול ואהבת המוסיקה יכולתי להזדהות בנקל.
אני לא אוהב לקרוא יותר מדי על סרטים לפני שאני רואה אותם, אז לא אפרט יותר מדי בקשר לעלילה, רק אציין שהסרט לא מושלם, ויש דברים שהוא מחמיץ, אבל יש בו קסם כלשהו ואותי, לפחות, הוא הצליח לענין לכל אורכו. בן קינגסלי בתפקיד פסיכיאטר מזדקן אך צעיר (ילדותי?) בנפשו מצוין ומפגין יכולות של זוכה אוסקר לשעבר, אם כי המבטא הבריטי שהוא מנסה להדחיק פורץ לפעמים לתוך שטף הדיבור של הד"ר האמריקאי ויוצר מבטא חוצני מבולבל ומשעשע שקצת מסיח את הדעת... אוליביה ת'ירלבי מצויינת בתפקיד סטפאני, מארי-קייט אולסן ממשיכה בטייפ-קאסט של ילדת הפרחים המסוממת, ופמקה ג'נסן, בתפקיד קטן, היא לחלוטין מילף. מי שקצת מקלקל הוא ג'וש פק בתפקיד הראשי. הוא קצת אהבל. לפעמים נראה שאפילו יותר ממה שהתפקיד דורש.
הסיבה שאני כותב על הסרט הזה היא לא רק שלא רבים שמעו עליו, והוא די מוצלח, ואף הצליח לא רע בפסטיבל "סאנדנס" האחרון, אז כדאי להפיץ את השמועה- יש עוד סיבה.
שם הסרט תורגם לעברית כ"השגעון" וזה תרגום לא מדויק (אם כי יש להודות לאלוהי המפיצים שלא בחרו לקרוא לו "הדילר החרמן שתקע אותי ומת מצחוק"). בשלב מסוים סטפאני אומרת לגיבור, שפירו, שההבדל ביניהם הוא שהיא רואה בכל דבר את ה dopeness והוא רואה בכל דבר את ה wackness. היינו, "מגניבות" לעומת "בעסה", או חצי הכוס המלאה מול חצי הכוס הריקה.
אני אדם די מציאותי (מה שהאופטימיים, המוארים, הרוחניקים ו"הזורמים" קוראים "פסימי"), ורוב החיים ראיתי את חצי הכוס הריקה, אבל בזמן האחרון עברתי איזשהו שינוי והתחלתי להאמין בהתפתחויות טובות ולדעת שעם מספיק שכנוע ואמונה הדברים הטובים שאני מקווה להם יגיעו.
עם זאת, קשה לברוח מהמחשבה שאתה יכול בקלות לברוח מדברים טובים והרגשה טובה - תמצמץ לרגע וזה יעלם. אבל בלתי אפשרי לברוח מכאב ועצב - אם הם שם, כמה שלא תנסה להדחיק ולהתעלם ולעבור הלאה - הם יתפסו אותך בסוף, ולא תשלם אגורה פחות מכמות העצב שאתה אמור לחוות. אז לא תמיד פסימיזם זו בחירה- פשוט, לפעמים קל לפספס את ה dopeness ואילו ל wackness יש דרכים ערמומיות לקפוץ עליך ולהכריח אותך להתפלש בו למרות כל נסיונות הבריחה.
|