פוסט שממש לא קשור לדיאטת האושר (אולי ל"כירת" האומללות).
יום שישי – ערב קודש ביום שישי אחר הצהריים, שהוא אצל היהודים ערב קודש, ישבתי במרפסת המטבח לבושה בגדי חול והתחלתי לזמר: "לכה דודי, לקראת כלה לקראת כלה, פני שבת נקבלה נקבלה". בתחילה זימרתי לי בשקט אחר כך אוספת לתוכי בטחון ואמונה שאיש לא מקשיב, הגברתי את קולי. השיר הזה היה חלק מהרפטואר של מקהלה בה שרתי בכיתה ח', ולא עורר בי שום זכרונות של ערב שבת מסורתי. יום זה איבד כל משמעות בשבילי, חשבתי. לא שאי פעם שמרתי שבת, אבל בשנה שעברה עוד נהגתי להכין ארוחות ערב משפחתיות בשעה זו. הערב החל לרדת ואני המשכתי לזמר. בנתיים הכנתי לי, כמו בכל יום אחר הצהריים, קפה הפוך. בהתחלה חשבתי שגם כאן אכין לעצמי ארוחה חגיגית כל יום שישי. הייתי קונה בשוק דניס או לברק, מתבלת בטימין ושום ומטגנת במחבת גדולה בשמן זית ואז אוכלת את הארוחה בשולחן האוכל המתקפל שבסלון כששתי חתולותי בשני צידי הצלחת מחכות לשאריות. אחר כך הפסקתי: נמאס לי מדגים, לא הספקתי לקנות, אני בין כה וכה לא אהיה בבית בערב וכך ההרגל דעך. ההרגל הפסיק לגמרי כשאני ובעלי – פרודי – התחלנו לבלות את ימי השישי יחדיו, ותמיד אצלו, לא אוכלים ארוחה משפחתית. מאז שעזבתי הם לא שמרו על המנהג שלהנהיגו עלה לי בזמנו בריב עם בעלי שטען שזה מנהג כפייתי ומיותר. בסוף הריב קבעתי שאני מכינה ארוחה, עורכת את השולחן ויושבת לאכול ומי שרוצה יאכל איתי ומי שלא לא. אף פעם לא כפיתי על אף אחד מהילדים שלו לבא לשולחן, אם כי את בעלי הייתי מעירה משנת אחר הצהריים המתוקה לו כל כך המתארכת עד הערב. בדרך כלל אז כבר היו הילדים חסרי סבלנות ושאלו "מתי אוכלים?". ברוב הפעמים שניהם הגיעו וברוב הפעמים היתה השיחה קולחת והסירים מאבדים מתכולתם. לפעמים אפילו אני ויואב החלפנו כמה מלים, גם בתקופות שבשאר הזמן היו ביננו רק שתיקות. כשעזבתי חשבתי שהם ימשיכו בכל זאת במנהג, אך הארוחה היחידה שלביא אירגן היתה בשישי הראשון אחרי שעזבתי, כשעוד לא הגיע לדירתי תנור הגז החדש, והוא הזמין אותי לטעום מהמאכלים שעשה לפי המתכונים שהשארתי לו: ברבוניות ברוטב לימון שום ושמיר, פלפלים ממולאים, ספגטי בולונז, עוף עם תפוחי אדמה. פתאום היה לו חשוב גם איך הם יוגשו והוא העביר את התבשילים מהסירים לקערות הגשה, חלקן מאולתרות. קיוויתי שנהפוך זאת למנהג, פעם אצלי ופעם אצלו. בהתחלה הוא אמר "מה? שאני אבשל לך? אני לא יודע לבשל." אבל אחר כך אמר "אני לא אבוא אליך בלי יואב. הוא בשום אופן לא יסכים לבא." אחר כך היתה תקופה שלא היינו בכלל ביחד ואחר כך שוב חזרנו להיות חברים. אז, התחלנו לבלות את ימי שישי אצלו, רואים ארץ נהדרת ומכרסמים אגוזי קשיו או עוגיות מרוקאיות שהוא היה קונה אצל אורי. לפעמים שאל אם אני רוצה לאכול משהו והתפלא מחדש על כך שאני אוהבת בולונז, כאילו שלא אני השארתי לו את המתכון. הילדים, כמו בשאר הימים, קיבלו לאכול ברגע שצעקו מחדרם "אבא אני רעב" או "אבא תכין לי לאכול". לביא היה מוציא מהמקרר את הסיר עם הפלפלים הממולאים שהכין יום קודם או בבוקר או את קערת הספגטי ואת הסיר הקטן עם רוטב הבולונז, מעמיס צלחת ושם במיקרו. וכשהאוכל היה פושר הוא הביא את הצלחת למיטת הפוטון של יואב שהסתכל בטלוויזיה. נטע העדיפה, לרוב, לאכול לבד במטבח. במקהלה תמיד שרתי בקול ראשון ובכל זאת ידעתי לזמר "לכה דודי" גם על פי המנגינה של הקול השני וכך המשכתי בעודי פורסת לי פרוסה מעוגת היומולדת של לביא שנשארה אצלי, למרות שהוא לקח את המרק. בעלי לקח בצהריים את המרק שהכנתי לו לא בגלל שהיתה לו יומולדת, אלא כי הוא היה חולה. הוא לקח גם את מתנת יום ההולדת – סוודר ושני זוגות מכנסי טרנינג – והלך. אחרי שאמר לי שלא טוב לו והוא רוצה להיפרד שאל: "אני יכול בכל זאת לקחת את המרק?" נתתי לו את סיר הנירוסטה המלא בכנפי עוף, ירקות ונוזלים ואת קופסת הפלסטיק שבתוכה היו האטריות הדקות, ואמרתי "בטח לא תרצה לחגוג לבד, אז אני משאירה פה את העוגה." הזכוכית שעטפה את המרפסת השחירה כבר לחלוטין. קמתי, הדלקתי את אור הנאון במטבח והלכתי לנגב את טיפות מרק העוף מהכיריים ולהכניס את הסיר החום, שלביא החזיר, למקומו. בשבוע הקודם הכנתי להם בסיר הזה מרק קובה אדום. גילגתי את הקובות בעצמי. לקחנו אותו לבית שלו כדי שגם יואב יאכל איתנו, אבל הוא לא רצה. העדיף פלפל ממולא במיטה. נטע לא היתה בבית בערב שבת אבל ביום שני היא אמרה לי בטלפון: "מרק הקובה היה מה זה טעים. גמרנו את כולו. מסכן המרק הירוק מהחנות של פדידה." זו היתה הפעם השנייה שהבאתי תבשיל שלי כדי לאכול איתם שם. כמה שבועות קודם לכן, כשרק התחיל להיות קר, הכנתי באותו סיר אמייל חום חמין. כשהגענו עם הסיר נטע קראה "חמין! יש!". יואב אמר שהוא לא אוהב חמין. נטע סידרה מיד שלוש צלחות על השולחן. כשיואב ראה את זה הוא שאל "ומה איתי?" "חשבתי שאתה לא אוהב חמין" אמרה נטע. "ומה את חושבת שאני לא אוכל בכלל?, את דפוקה?" אמר תוך כדי כך שהוסיף צלחת לשולחן. ישבנו ארבעתנו לשולחן, כמו אז לפני שעזבתי. דיברנו על הגרלת הטוטו הגדולה ועל מכירות המשחקים. תוך כדי זמרור ה"הללויה" של לוונדובסקי, פרסתי לי עוד פרוסת עוגה וחזרתי למרפסת. המשכתי לשיר. שרתי שיר ועוד שיר מחסלת את הרפטרואר של המקהלה מכיתה ח', אחר כך של המקהלה של ההיברו יוניו קולג' שהשתתפתי בה בשנה האחרונה שלי בבצלאל וסיימתי בקטעים מתוך הרקוויאם של פורה, אותו שרתי בשנה שהייתי באוקספורד יחד עם מזמורי חג המולד, בכנסיה של קיבל קולג'. אותו קולג' יוצא דופן העשוי מעשה שטיח מלבנים צבעוניות, שכולם אמרו שהוא מכוער ועליי הוא היה החביב ביותר. עוגת השוקולד המשובחת שמילאה את פי מנעה ממני להמשיך ולשיר, אבל בראש המשכתי לזמזם מזמור תהילים שלמדתי לאחרונה: "שמע ה', קולי יקרא וחנני וענני." סיימתי את פרוסת העוגה בלי לשיר "היום יום הולדת" וניגשתי לסלון. הדלקתי את תנור הנפט בגפרור שהוצאתי מקופסא שהיתה מונחת על קופסת הברודווי הארוך. אני לא מעשנת. הצתתי לי סיגריה. כיביתי אותה אחרי שתי שאיפות שטוחות. אני לא מעשנת. הנחתי את הסיגריה המותחלת בדופן של מאפרת הזכוכית האדומה. כבר לא שרתי. לפחות לא במשמעות העברית של המילה. בהונגרית "שירני" זה לבכות וזה מה שהתחלתי לעשות. השעה היתה שבע. ניגשתי לחדר האמבטיה לחפש את שאריות הלוריוון שדר' ואש רשמה לי לפני כמה חודשים. מתוך עשרת הכדורים נשארו ארבע וחצי. לרוב איני זקוקה להם וכשאני כבר לוקחת אני תמיד לוקחת חצי. החלטתי לקחת שלם. נכנסתי למיטה וישנתי עד שבע למחרת. בשבת בצהריים לא החזקתי יותר מעמד והתקשרתי לבעלי. הצעתי שנדבר אפילו שידעתי שאין לי מה לומר. הוא הגיע חיוור ותשוש. עדיין חולה. סיפר שכל סוף השבוע אכל רק ממרק העוף שלי. ואני, חשבתי, ניזונה כל השבת מעוגת שוקולד ושירים. |