0
היא קוראת לי אליה, אני יודעת - היא נפרדת. טיפין טיפין, ככל יכולתה, היא משאירה לי אמרות או תכשיט או דעה. היא מציינת את הכאב בקור כאילו יעזור הניכור, כאילו כך לא יכביד עלי כל-כך. ואולי דווקא משום המאמץ שלה זה כואב כל כך יותר, אף פעם לא הייתי טובה בלשבת ולא לעשות כלום (גם החלטתי להמציא לזה שם: "נמלנית" - נמלה עמלנית, לכבודך דרלינג) והצפיה בכאב גורמת לי לתסכול עז. הבכי בורח בלי דמעות ולפעמים הדמעות בורחות בלי קול וכל שאני רוצה הוא לצעוק - די, בבקשה די. --------------------------------------------------- * משום שזה בדיוק מה שזה.
|