0

עקירה*

11 תגובות   יום רביעי, 4/2/09, 15:27

היא קוראת לי אליה,

אני יודעת - היא נפרדת.

טיפין טיפין, ככל יכולתה, היא משאירה לי אמרות

או תכשיט או דעה.

היא מציינת את הכאב בקור

כאילו יעזור הניכור, כאילו כך לא יכביד עלי כל-כך.

ואולי דווקא משום המאמץ שלה זה כואב כל כך יותר,

אף פעם לא הייתי טובה בלשבת ולא לעשות כלום

(גם החלטתי להמציא לזה שם: "נמלנית" - נמלה עמלנית, לכבודך דרלינג)

והצפיה בכאב גורמת לי לתסכול עז.

הבכי בורח בלי דמעות

ולפעמים הדמעות בורחות בלי קול

וכל שאני רוצה הוא לצעוק - די, בבקשה די.

---------------------------------------------------

* משום שזה בדיוק מה שזה.

 

 

דרג את התוכן: