"צה"ל לד"ר אבו אל-עייש: זו היתה טעות מבצעית"

וואלה.

יש לי רק בת אחת (ואח תאום שלה). היא בת תשע, ולשמחתי וככל הידוע לי, לפי שעה היא לגמרי בחיים. אחרי בית ספר צילצלה לשאול מה שלומי, לספר מה היה בבית הספר היום ולשאול אם היא יכולה לישון אצל בת דודה שלה בשישי. מתוקה.

גם לא ברור לי אם ישנן מיתות שראוי למות אותן, כמו שטרומפלדור חשב למשל, או שהמוות הוא תמיד בזוי, מכוער, גדול מאיתנו ובלתי אפשרי.

ד"ר אל-עייש ביקש לפני שבועיים להתנחם בכך שמדינת ישראל תנקה אותו ואת ילדיו - אלה החיים ואלה שכבר לא - מהאשמה שהיתה סיבה מבצעית טובה למות בנותיו. כלומר הוא ביקש לשמוע שלא מטילים דופי ביושרו שלו וביושרן של בנותיו המתות, באומרו שלא סייע לאנשי חמאס ושביתו היה נקי מהתנגדות לצבא הלוחם.

ביקש - קיבל.

כמה מעט נחמה יש בעולם. היו שלוש בנות ואינן עוד. מצטערים.

הייתי רוצה לחשוב שעכשיו הכדור אצלנו, אבל יש עם זה שני כשלים עיקריים:

האחד: שאת הילדות האלה ככל הנראה לא נצליח להשיב לביתן.

השני: יותר מדי פעמים כשהכדור אצלנו אז באורח פלא נהרג מישהו.

אז בואו נעזוב את זה ככה. אפשר אולי להתבייש קמעה לפני שממשיכים הלאה.