עוד לא מלאו לה שלוש, לבת שלי, כשישבנו על מיטתה, מתמוגגות בתוך חיבוק, רגע לפני החלומות והכוכבים, בעודי קוראת לה בפעם הראשונה את "הברווזון המכוער".
אישוניה נפערו בעצב משתאה כשסיפרתי לה על הברווזון הכעור המסתתר בבדידותו מאחורי קני הסוף, לבו כמה אל אחיו הצחורים המשייטים להם בשלווה ברווזית יהירה, והוא נחבא בבושת פנים, עדיין לא יודע את הקסם הברבורי שייוולד בו פעם.
ברגע הזה בדיוק זחלה הבת שלי אל מתחת לשמיכה, התכסתה בה עד עיניה ואמרה: "את רואה, אמא? פה זה קני הסוף שלי".
הרגש שהציף אותי ברגע ההוא לא ביקש לעצמו מלים. כדרכו של אושר. כדרכה של אהבה.
רק אחר כך, ואחרי שסיימתי להתעלף מהגאון של אמא שיצרה דימוי (ועוד איזה דימוי) בגיל כה פעוט - ניסיתי ללכוד במלים את הרגש הזה, את עומק מצולות האהבה הזו.
אינסוף פעמים ניסיתי, ואז הבנתי: לעולם לא אוכל באמת. רק להתקרב אוכל. אולי אגע הכי קרוב שאפשר בלבה הרותחת, אבל לעולם לא אצליח ללכוד במלים את לב לבה של האהבה, או של כל רגש עמוק אחר. במחוזות הללו אין מלים.
וזו מהות הכתיבה בשבילי: להתקרב באומץ, הכי קרוב שאפשר, אל הדברים הסמויים מן העין, אל האמת השוכנת במעמקים, בלי לפחד מהגילוי, גם אם תיבת האוצר לא מכילה רק הפתעות מדהימות ויהלומים נוצצים, ולדלות את האמת הזו בדרכי שלי, בקולי שלי.
ומעבר לצורך האישי - האם יש בכלל אפשרות אחרת, מלבד כתיבת האמת הפנימית, בעידן שבו כל אחד יכול לבדות לעצמו, במרחבים הווירטואליים, ביוגרפיה חדשה ועלילות חיים? בעידן שבו, מנגד, מככבת תרבות הריאליטי, שמציגה, במקרה הטוב, קליפת אמת דקה, רדודה להחריד?
והרי האמת הפנימית - היא-היא הריאליטי הכי שווה בסביבה.
(נו, טוב, המצאתי משהו? וולקאם טו דה "ניו אייג'").
אומץ הוא השחקן הכי חשוב כאן. לא למלמל "מנטרות", לדעת להטיל ספק, להכיל את הספק ו"להלחין" את התובנות מחדש במנגינה הפנימית הייחודית, הבלעדית, החד-פעמית.
פשוט? כלל וכלל לא. גם בשבילי לא תמיד, למרות שאני "במקצוע". שנים רבות, רבות מדי, עסקתי במסגרת תפקידיי בעיתונות במירוק נוצות הטווס הלשוניות שלי. אילו פסגות של שנינות, אילו שיאים של תחכום. אילו גבהים של שומדבר. תפארת.
באיזשהו שלב הבנתי שהחומות המילוליות האלה מקבילות לחומות שהקמתי לי בחיי, בתוך נפשי.
זמן רב, רב מדי, הסתתרתי בין קני הסוף.
ההחלטה לעזוב את הבִצה העיתונאית לטובת אגמים צלולים יותר נבעה מהצורך העמוק לעסוק במשהו בעל ערך, למוטט את החומות הפנימיות, למוסס ככל האפשר את ההפרדה בין המציאות המקצועית לפנימית ולברוא לחיי משמעות עמוקה יותר.
אני עדיין בדרך, חוקרת את הנתיבים שייקחו אותי אל מחוז חפצי, הכי קרוב שאפשר, ומשרטטת במלים את מפת הדרכים המובילות אל מעמקי הנפש.
כדי לדעת אם לא התבלבלתי בניווט בשטח, אני עורכת לעצמי מעין מבחן: מניחה את מה שכתבתי לאיזה זמן – ואז חוזרת אליו. אם אני מתחברת שוב, מיד, לרגש שהביא אותי אל המלים - זה האות שהדברים נכתבו מתוך האמת הצלולה, האמיצה, מהמחוזות הנכונים. סימן שהגעתי הכי קרוב שאפשר לעין הסערה במצולות הלב, שהקשבתי היטב לשקט, לזרימת הנהר הפנימי, עד שהמראה האטומה שעל פני המים הפכה שקופה ובעדה נגלו המראות.
אבל אם המלים מתחנחנות אליי בעיניים ריקות, מאופרות בכבדות, ומקרקרות בניגון זר - אני יודעת שהגיע זמננו להיפרד (ולאו דווקא כידידים...).
לא תמיד מצליחה, אבל מנסה בכל כוחי שלא לעטוף את הרגש האותנטי במעיל (גם בחורף. וזה קשה לאמא פולנייה שכמוני. קשה!) ולא לייפייף אותו במלים מקושטות. לפעמים משאירה צעיף דק של משי, כדי להשהות לרגע את חדוות הגילוי והסערה, בדיוק כמו במעשה אהבה...
הצעיף הזה הוא הפיוט. אני אוהבת פיוט, אוהבת שפה שמעוררת געגוע ושבכוחה לטלטל ולכשף את הלב.
בעניין הזה - למרות גילי המתקדם והכושר שידע ימים טובים יותר - אני מחרפת נפשי ונתלית באילן גבוה. גבוה מאוד: פנחס שדה, שאומנם כיוון בדבריו לשירה, אבל כידוע גם הפרוזה שלו היא שירה צרופה:
"ואולם מה נדירה בשירה בת-זמננו היא היכולת לרַגֵש. היכולת ליצור הזדהות, רטט, קתרזיס.... לרַגֵש על-ידי כך שהשיר, תחת שיגבב מלים לרוב ריקות ולעתים מתוחכמות, ידבר אל האדם בשפתו הייחודית של השיר, שפה שמעבר למלים כשלעצמן, בשפה של חיים, של מוסיקה, של קינה, של ריקוד, של חלום, של חידה. כלומר יחזיר, ולוּ רק לרגע קצר של קריאת השיר, את האדם אל האדם שבו, האדם שבתוכו, האדם הפנימי, הרדום, שהוא אולי היה פעם...".
זהו. פוסט ראשון (מקווה שלא יגרום לכם פוסט-טראומה...).
התרגשתי. באמת התרגשתי, לצאת מהמסתור שמאחורי קני הסוף שכאן.
המשך יבוא...
תודה! |