היום פורסם סיפורם של ג' ו- ט'. ג', שחשד באשתו ט', ושרישת את הבית במצלמות. הוא חשד אבל לא האמין, כי כול המכות והסימנים הכחולים הם אכן מעשה ידיה של ט'. הוא אמנם חיכה חודשיים שלמים לאיסוף הראיות, חודשיים שלמים ותמוהים, בהם הילד הקטן המשיך וספג התעללות מחלחלת מאימו. היא בועטת בו בראשו, משתיקה אותו בכרית, מרימה אותו מצווארו,  ומעיפה אותו בפראות על הספה.  

לא יודעת איך ג' יכול היה להישאר אדיש למתרחש, במהלך החודשיים האלה. לא יודעת איך אפשר כך להתנהג לילד. מהו היצר הזה שמביא אדם להכות ילד, שכול כך תלוי בו. לאנוס ילדה וילד, להם חיכו תשעה חודשים וזכו. להרעיב או לרצוח.  באם זה הילד שלך, או כול ילד אחר. ילד כזה, שחוץ מהחיוך, מהאהבה ומהתמימות, הכול בו כול כך קטן וחסר אונים.

איך אפשר????  

לפעמים, חושבת שצריך להעביר הורים במבחני קבלה. שצריך להעניק איזה רישיון. שצריך להעביר קורסי חובה להורים. בטוחה שצריך למצוא דרך להבהיר לאותם אנשים שילד זו זכות עצומה, וברכה שניתנה להם. זו אחריות גדולה שחייבים, ללא פשרה, לעמוד בה. כן, יש אולי גופים קיימים שזהו תפקידם, לפקח ולכוון, אך אין כוונתי לדון בהם עכשיו וביכולתם המוגבלת אולי. אותי מטרידים ההורים הסורחים, והסיבה שמסתתרת מאחורי חידת התנהגותם האלימה. על איזה יצר זה אמור לענות? על אגו? על שעמום? על תסכול, ועל חוסר המיצוי העצמי? האם אותו ילד קטן אמור היה להגשים את כול החלומות שלא השיגו, ופתאום הם גילו שהם הכלי בעזרתו יגשים הוא את אישיותו?  

 ואם כבר הביאו ילד לעולם, והבינו שזה לא בדיוק זה. שהילד לא לרוחם, שהילד בוכה מידי, חושב מידי, נושם מידי, עולה יותר מידי, ייתכן אפילו מכוער מידי, מזכיר מידי את האימא/ את האבא  ואת כול הכישלונות... אז למה פשוט לא להעביר אותו הלאה, למי שבאמת רוצה למי שיעריך, למי שיאהב ושיעניק? הם אולי, אם ידרשו, יוכלו אף לזכות בכמה שקלים, ובכך להפיק, בכול זאת, איזושהי תועלת מהילד, שתשרת את שני הצדדים.

 ההחלטה להביא ילד צריכה להיות מודעת וברורה, שאין יותר אני או הבן זוג שלי, שמרגע הבאתו, אתה ואני, יחד נועדנו לו, לגחמותיו, לדמיונותיו, למלא את כול רצונותיו, ולהעצים את אישיותו. כך לגדול להיות מישהו מדהים ומשאיר חותם, עם כול החותמות הטובות שלך ושלי, השזורות בדרכו.