צטט: halinka 2009-02-05 12:27:00

עזרא קדם (קרישינסקי, כריש) - אהבת חיי

בתמונה העליונה עזרא קדם, כריש. בתמונה התחתונה כריש, עם בנו ואתי בשנת 1979 

צמתים ואנשים (ה)

בחושבי על הפוסטים שהבאתי כאן על האנשים שפגשתי, הבנתי שאני, מה שאני היום, הנני סך הכל של כל האנשים שפגשתי בימי חיי, שנגעו בי, לטוב או לרע!  באסופת הסיפורים הזאת אני מספרת על אנשים שפגשתי בצומתי החיים השונים שלי. אנשים שהעניקו למפגש בינינו איזה הבט ייחודי, טעם וערך מוספים ממשיים והעשירו או השפיעו בנוכחותם על מהלך חיי.

עזרא קדם (קרישינסקי, כריש)
אהבת חיי

 

אני בטוחה שרבים מבאי הקפה הכירו את כריש, (אני קוראת לו בכינוי כיון ששמו נשכח לפני שנים וכולם קראו לו רק בכינוי) ומתפלאים, האיש הזה, שגמר כל כך גרוע, האלכוהוליסט הזה נושא לאהבת חיים? האיש שנאמר עליו שבתוך הויסקי שלו אשר בורידים, יש גם כמה טיפות של דם? נכון שכריש גמר רע, מת בגיל 58 במהלך ניתוח לכריתת הגפיים בגין הסתבכות במחלת הסוכרת עקב שתייה, אבל לא תמיד הוא היה כזה. אני רוצה להאיר מעט את חייו ולספר את הסיפור של אדם שנתן למדינה את כל שניתן לתת והיא בגדה בו.

למי שאינו יודע מי היה כריש: כריש היה אלוף משנה בחיל הים, אחד מטובי הבנים בחייל הזה! בתי חיפשה בזמנו באינטרנט ומצאה שמלמדים את המעללים שלו, גם במצרים ובעיקר עם ספינות שרבורג, במכללות הימיות הטובות בעולם. הוא מוגדר שם כמוח אנליטי מבריק, ואכן היה כזה. בהשכלתו האקדמית כריש היה כלכלן.

גניבת הספינות: על פי הסכם משנת 1965, ייצרה צרפת במספנות אמיו, תמורת תשלום, ספינות טילים חדישות לפי תכנון גרמני עבור חיל הים הישראלי במספנה בשרבורג. בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967 הטיל נשיא צרפת, שארל דה גול, באישור ממשלת צרפת, אמברגו כללי על יצוא נשק לישראל. לאור זאת, נאסרה הפלגתן של ספינות הטילים לישראל. הספינות שהו בנמל שרבורג במשך חודשים ארוכים, עם צוותים ישראלים עליהם, ללא יכולת חוקית להפליג.
בלילה שבין 24 בדצמבר ל־25 בדצמבר 1969, בעת שתושבי העיר היו בעיצומו של ערב חג המולד, מולטו הספינות מנמל שרבורג והפליגו לישראל. המסע, בן 3,154 מיל ימי, החל בתעלת למאנש, ועבר באוקיינוס האטלנטי לאורך חופי צרפת, ספרד, ופורטוגל עד למצר גיברלטר. סמוך לגיברלטר תודלקו הספינות בפעם הראשונה, ודרומית למלטה תודלקו בשנית. ליד האי כרתים התפצלה השיירה לשניים כאשר כל מחצית עוברת משני צידי האי מסיבות ביטחוניות. ב-31 בדצמבר 1969 הגיעו הספינות לנמל הקישון שבחיפה. המבצע כונה בישראל "מבצע נועה".  (מתוך ויקיפדיה)

 היות והספינות היו בעצם רכושה של מדינת ישראל, היות והכסף הועבר כבר לגורמים המתאימים, החליטה הממשלה, או קבינט ביטחוני כל שהו להבריח את הספינות מהנמל. בשנת 1968 שהה צוות של חייל הים הישראלי בשרבורג, ללמוד לתפעל את הספינות. כאשר הוחלט להבריח את הספינות, כריש, באותה תקופה סגן אלוף, מונה לסגן מפקד המבצע. מכאן הסיפור הרי ידוע. הספינות הוברחו בחג המולד של שנת 1969. מסלול ההברחה מוגדר עד היום כמסלול גאוני, שום רדאר, שום אמצעי אחר לא גילה את הספינות ורק כאשר הספינות הגיעו לחופי חיפה, ראיינו את כריש וכך נודע בעולם ובארץ דבר הברחת הספינות.

אין לי כוונה לספר פרטים אינטימיים מאהבה ענקית זו. מלבד אולי מספר אנקדוטות אשר יאירו את האיש המיוחד הזה. עיקר הסיפור הוא על האיש עצמו. חברים יקרים, בעלי הראש הצהבהב או הכחלחל, את יצר המציצנות, הטבעי, השאירו בבקשה מחוץ לבלוג שלי כשאתם באים לקרוא!

ההכרות שלנו: זוג חברים שלי חזרו מבילוי באילת וסיפרו לי בהתלהבות על גבר אילתי שהכירו ושלא תהיה לי ברירה אלא לפגוש אותו היות והוא, ורק הוא  הנו בן הזוג האולטימטיבי שלי. הייתי בדיוק לאחר סיום של קשר, שהסתיים לא כל כך נחמד והעדפתי להשאר מעט לבד, להפנים את הלקחים ולהתאבל מעט על הקשר הקודם. זה הטבע שלי, לא מצליחה, וגם לא רוצה להכנס לקשר חדש, אם לא ניתקתי סופית, רגשית ונפשית את הקשר הקודם. בררתי מספר הפרטים על הגבר והתברר שהוא מבוגר ממני ב-14 שנים! אמרתי לחברי היקרים והמסורים תודה רבה, אך לא תודה! הפער נראה לי בלתי אפשרי. החברים שלי הניחו לי מספר חודשים והפעילו שוב לחץ: "שום גבר לא יתאים לך כמו כריש, אתם ממש זוג משמים!" גם טיעון זה לא שכנע אותי, וסרבתי לפגוש אותו.

כעבור חודשים נוספים, טלפן לי בן זוגה של חברתי, ובפיו נימוק שהצליח לשכנע אותי: "כריש בתל-אביב. אנחנו מארחים אותו לארוחת ערב, מה כ'פת לך לבוא לאכול? לא ימצא חן תחזרי הביתה." ארוחה טובה, והבישול של חברתי בפרט, הם נימוק שקשה לי לעמוד בפניו. בין יתר מגרעותי, אני אוהבת לאכול טוב והרבה! קבענו. היות והמכונית שלי הייתה במוסך באותו יום, קבענו שבן זוגה של חברתי, בדרך מהברידג' יבוא לאסוף אותי. יופי חי. כמה דקות לפני שהיו אמורים לאסוף אותי מתקשרת חברתי: "לאה, נגמר לי הנס קפה וגם השמן נגמר לי, תביאי קצת, הכל כבר סגור!" יצקתי שמן לצנצנת, בצנצנת שניה שמתי מעט נס קפה ובשעה היעודה יצאתי מביתי. נפתחת הדלת האחורית של המכונית של חברי, ומגיח מהפתח ראש של גבר מכוער ומזוקן, עם עיניים קטנות המתרוצצות בארובותיהן בעצבנות וברור היה שהוא נמוך מאוד. בחיוך ענק הוא מושיט את ידיו, לוקח ממני את הצנצנות עם המצרכים, ומפָנה לי מקום לידו, ואומר לי: "אני החתן המיועד, זאת הסחורה. קונה טוב, לא קונה, תזרקי." אני נכנסת למושב האחורי, יושבת ליד כריש, רוצה לחזור הביתה אבל לא נעים לי. (מה לעשות, אצלי, כמו אצל כל פולניה מצויה, "לא נעים לי" עדיין חי ובועט) אלף, לא רוצה לפגוע בכריש, בית, הבטחתי לבוא לאכול. רק לאכול!

לימים יספר כריש את סיפור המפגש שלנו לכל מי שרצה (וגם למי שלא רצה) לשמוע: "אני חוזר לי עם גדי ממשחק ברידג', פותח את הדלת של האוטו לפולניה הזאת, (על פי שם המשפחה הקודם שלו, ברור מה היה המוצא של כריש) והפולנייה תוקעת לי שתי צנצנות ביד, אחר כך מושיטה את הידיים שלה עם הציפורניים האדומות כמו של מכשפות וקורעת מתוך החזה שלי את הלב שלי ושמה בתיק שלה, לתמיד! ואני, כריש הגדול שאף פעם לא עושה חשבון לנשים, פשוט אבוד! ואני כבר יודע שהבְּרוֹך הזה זה כבר לתמיד, אני תקוע באוטו לא שלי והידיים שלי קשורות עם צנצנות שמן ונס קפה. בחיים לא נפלתי ככה, אתה מבין? צנצנות מלאות בשמן ונס קפה חיסלו אותי אחת ולתמיד!"  

במהלך הנסיעה כריש ניסה להצחיק אותי עם בדיחות דלוחות אבל אני הייתי שקועה במצב הרוח המגעיל שלי ורק חישבתי מתי יהיה זמן מתאים שאסתלק.  כשהגעתי לחברתי בחברת שני הגברים מצב הרוח שלי היה ירוד למדי ולא היה כל כך ברור לי מה אני עושה שם בעצם, ולמה בכלל הכנסתי את הראש האומלל שלי למיטה החולה הזאת! אפילו ריח האוכל שאפף את החדר, לא היה פיצוי נאות להרגשה שלי. אבל, מהרגע שהגענו, הגבר המכוער, התיישר, קיבל בטחון עצמי, שלא היה לו במכונית והתגלה במלוא קסמו. סיפוריו קלחו, השנינות והחכמה שלו באו לביטוי ולפתע לא ראיתי יותר את הכיעור שלו, לא את גילו, לא את הגובה שלו, הוא פשוט התעלה והתגלה כאדם מרתק בעל קסם אישי רב! וכמו שלא רציתי לפגוש אותו, בסוף הערב הוא חזר איתי לביתי, ונשאר איתי במשך שלושה חודשים! ההתאהבות שלנו הייתה מיידית, ובערה כמו אש בשדה קוצים ביום שרב. כריש סרב לשוב לאילת ללא השלל, כלומר, בלעדי, והיות ואני הייתי עסוקה בדיוק בהכנות של קולקציה חדשה, (אני ניהלתי באותה תקופה את המפעל שלי "אפנת דליה") לא יכולתי להעדר מהעבודה, אז הוא נשאר איתי עד שהצלחתי להשתחרר לסוף שבוע אחד וטסנו יחד לאילת, לביתו. מביתי הוא ניהל את ענייניו באילת, עיר מגוריו, דרך הטלפון ונפרדנו רק לשעות העבודה שלי, עד לאותו יום ששי אשר בו טסנו יחד לאילת. את שעות העבודה שלי בילה כריש או בטלפון, הוא היה אז מנכ"ל פיתוח חוף אילת, או בפגישות עם אנשים ומוסדות שהיו קשורים לפיתוח חוף אילת, או בפגישות עם חבריו הרבים בכסית.
 
מהרגע שנכנסתי לביתו של כריש, עוזה, הכלב המכוער שלו, בולדוג גדול ואימתני, התאהב בי והלך אחרי לכל מקום. בלילה הוא ישן למרגלות המיטה, "בצד שלי"  וכך זה נמשך לאורך כל השנים שכריש ואני היינו יחד. עוזה נתן בי את אמונו מהרגע הראשון כמו כרתנו ברית, לעיתים, כפי שתקראו בהמשך,  אף כנגד כריש.

שני גביעי שמנת או "אילוף הסוררת": חבריו של כריש התאהבו בבישול שלי ונוצרה שיגרה נעימה, באותן שבתות שאני שהיתי באילת שלושה זוגות של חברים היו באים לאכול איתנו בראנץ'. בעיקר התאהב על חבריו המלאוח שנהגתי להכין, שלוווה במטבל, שהמתכון שלו הוא סודי בהחלט ונמסר רק לבני משפחה. בדרך כלל, בדרכי מהמטוס, או אם הגעתי עם המכונית, הייתי עוצרת במינימרקט שליד ביתו של כריש, וקונה את המצרכים שידעתי שיחסרו לי בביתו. יום ששי אחד, הוא בא לאסוף אותי משדה התעופה ולכן לא הספקתי לקנות את המצרכים. בדרך הביתה עצרנו במינימרקט, למלא את המזווה שלו, שהיה תמיד עמוס במצרכים יותר ממזווה של ניצולת שואה חרדתית. הסתובבנו עם העגלה, כריש מילא אותה על פי הצרכים שלו וטעמו ואני הכנסתי לעגלה רק צמד גביעי שמנת, לצורך הכנת המיטבל, שבלעדיו המלאוח הוא סתם מלאוח. כשהגענו לקופה, הוא רוקן את העגלה וגילה את שני גביעי השמנת. הוא פער זוג עיניים שמבטם יכול להרוג אפילו את עוזה, הכלב האימתני שלו, והתחיל עם המשחק השיקספירי הנודע "אילוף הסוררת". בקול רועם הוא צרח עלי: "מה את לוקחת שני שמנת?!  מי אוכל אצלנו שמנת?! מה אני צריך שני שמנת?!" והיות והפיוזים שלי קצרים מאוד כמום מלידה, וקופצים ללא התראה, לשניה אחת התכווצתי, הבטתי בו, ואחר כך על האנשים שהתקהלו סביבנו, כמובן שכולם הכירו את כריש "הגדול", והגעתי להחלטה שאילוף הסוררת ישאר מחזה, מקסימום סרט בכיכובם של ריצ'רד ברטון וליז טיילור. והיות וכאמור נולדתי עם מום חמור מאוד, פיוזים קצרים במיוחד, וכבר הרגשתי איך כל הפיוזים קפצו לי בבת אחת, נזכרתי באמא שלי, שצעקה עלי: "מה שיהרוג אותך זה הפה הגדול שלך! פעם אחת תשתקי!" ועל מנת שאוכל למלא אחר מצוותה, תרגלה אותי בילדותי איך להתגבר על המום. אז כמצוותה, נשמתי עמוק, ספרתי עד עשר, והפעם לאט מאוד, (אחרי הכל קפצו לי כל הפיוזים!) הוצאתי את שני גביעי השמנת מידיו, הוצאתי כסף מהארנק שלי ושילמתי תמורת גביעי השמנת, ללא מילה מיותרת. כריש האדים מתחת לזקנו ובמצחו התחיל הוריד לפעום, אבל שתק עד שהגענו הביתה. בבית פרצה מפיו לבה רותחת על שהלבנתי את פניו והעמדתי אותו בעמדת קמצן, ועכשיו כל אילת תרנן מאחורי גבו ותספר את דבר קמצנותו. עוזה, הכלב שלו, הביט בי ואחר כך בו והחל נובח על כריש נביחות איומות. בגידתו של הכלב שלו היא שהרגיעה את כריש, והוא רק רטן לעברו: "אתה חכה חכה עוזה, שנה שלמה אתה אוכל אצלי רק בונזו. שנה שלמה. שום עצמות ולא פינוקים" הלכתי להתרחץ כשעוזה רובץ ליד חדר האמבטיה כמו שומר עלי מזעמו של בעליו.

למחרת, כאשר הגיעו חבריו כריש החל לכנות אותי מדונה. מרגע זה נעלם שמי והוא הפך ל"מדונה". חייכתי לי מתחת לאפי היות וההסבר של כריש לכינוי שיעשע אותי באמת. כאשר חבר שלו שאל אותו מדוע הוא קורא לי כך, "תסתכל עליה, היא בכלל לא דומה לג'קונדה", אבל כריש: "האשה הזאת, כמו שאתה רואה אותה היא לא מה שהיא נראית. האשה הזאת שוחרת ריב ומדון! כל כולה מדונה! היא לא מבליגה על פסיק, אני אומר לך! אפילו לא על פסיק!" האנקדוטה הזאת הבהירה לי, מיד עם התרחשותה, שלמרות שאני אוהבת את האיש אהבה ענקית, ואני יודעת שהוא נדיב בלבו ובכספו, והרי בעבר כבר הוכיח לי שהוא מסוגל. אבל מקים מהומה רבתי על שני גביעי שמנת, ברור לחלוטין שהדבר האחרון שאהיה מוכנה  זה להיות אי פעם תלויה כלכלית באיש הזה. מחשבה זו הנחתה אותי לאורך השנים ומעולם לא התפתיתי, למרות שהפיתויים שהוא הציב לפני היו רבים, ושמרתי על העצמאות הכלכלית שלי.

לכבול אשה: הצורך של כריש לכבול אותי אליו התבטא גם בלחץ, לחלוטין לא מתון, למסד את הקשר בנישואין כדת, דבר שמבחינתי, לא בא בחשבון, ולא משנה מי החתן! לאחר גירושין קשים מאוד נדרתי לעצמי נדר שאני לרבנות נכנסת רק כאורחת! כריש, על מנת לממש את החלום הרטוב שלו, לעמוד איתי מתחת לחופה, היה מוכן אפילו לשחק מדי פעם רמי עם אמא שלי, ולאושרה הגדול להפסיד לה בכוונה, על מנת לגייס אותה לצדו בהפעלת הלחץ עלי. ואיזו אמא פולניה תעמוד בפני חתן אמיתי, המוכן באמת ובתמים, לעמוד מתחת לחופה ולהפוך את בתה הגרושה, אוי לבושה הזאת, לאשה הגונה ומכובדת? אין חיה כזאת!

יום אחד עלה בדעתו של כריש שאם יהיה לנו ילד משותף, אהיה עקודה אל חייו לנצח נצחים! הרעיון דווקא מצא חן כעיני, (בפוסט הבא ההוכחה), היות ובצעירותי חשבתי שארבעה ילדים הם המינימום שאסתפק בהם, אבל להוליד ילד עם כריש? זה היה הדבר האחרון שהייתי מוכנה לו! בתי הבכורה, בהיותה בת שתיים עשרה הטיחה בפני פעמים אין ספור שאני "אשמה" בעובדה שיש לה אבא "מחורבן" כדבריה, היות וזה האבא שאני בחרתי עבורה. לא הייתי מוכנה שעוד ילד יבוא אלי, בעוד שנים מספר בהאשמה דומה, רגשי האשמה המצטברים על ראשי בהתמדה, היו משא כבד מדי עבורי, כל תוספת נראתה לי בלתי נסבלת. כריש היה אבא נפלא, אוהב ודואג לבנותי אך אבא לחלוטין לא מזהיר (בהמעטה) לילדיו! נזכרתי בתקרית שהייתה בין כריש לבנו בן השבע, ביום הראשון לבואי לביתו של כריש ולא הייתי מוכנה לסכן את שלומו הנפשי של שום ילד והחלטתי שעדיף שלא יוולד, כך שגם רעיון זה נדחה על ידי סרוב החלטי!

חולת הגה: אנקדוטה נוספת המעידה על המורכבות של האיש ששמו כריש. בין יתר המגרעות שלי, היה לי תחביב לא כל כך "נשי". בעברי, הייתי חולת הגה, ולא סתם הגה, ההגה היה חייב להיות מחובר למכונית ספורט! גג מתקפל חובה ורצוי עם שני קרבורטורים ותאוצה של מטוס סילון. ברשותי היו אלפה רומיאו, פיאט ספרינטר, פז'ו ספורטיבית ומיוחדת וגולת הכותרת שלי הייתה M.G.B הקסומה שלי, בעלת הפגושים השחורים והרחבים, מהדגם המתקדם הזה היא הייתה אחת ויחידה בארץ! ולא, צבעה לא היה אדום! צבעה היה צבע נדיר של חרדל כהה ואלגנטי מאוד. המכונית הזאת מככבת היום בכל תערוכת מכוניות אספנים המתקיימת בארץ והיא בבעלותו של אדם ירושלמי, שרדף אחרי במשך שנה שאמכור לו אותה. בסופו של דבר הוא הציע לי סכום אסטרונומי, פי כמה משוויה הריאלי, כלומר "הצעה שקשה לעמוד בפניה" ומכרתי לו אותה. החשבון שלי היה, כיון שהמתינה לי בדיוק נסיעה ללונדון, ובלונדון, כך סיפרו לי, ניתן היה לקנות מכונית זהה, חדשה מהאריזה, מדגם מתקדם יותר מזו שלי ב500 פאונד, אך מהמלאי של שנת יצור קודמת. אלא שאחרי שמכרתי את מכוניתי האהובה, התברר שלא ניתנו אז רשיונות לייבא את המכונית הספציפית הזו, כיון שלא היה אז בארץ יבואן של חלקי חילוף. צערי היה גדול אבל התנחמתי עם פז'ו ספורטיבית וחמודה, כמובן עם גג מתקפל, הגג הקבוע הפריע לכובעים שחבשתי באותה עת. לצערי הרב, האיש קנה את המכונית היקרה שלי לאשתו הנכה והוא החליף ליקירתי האהובה את לבה, תיבת ההילוכים שלה, אוי למעשה הנמהר הזה ואוי לבושה, לתיבת הילוכים אוטומטית!

בין כריש לביני היה הסכם: אני לא נהגתי בסטיישן המרובעת שלו והוא לא נהג במכוניות שלי! ערב אחד היינו מוזמנים לחתונתה של חברתי בצפון הארץ. היות וכריש הגיע בטיסה, נסענו במכונית שלי. החתונה הסתיימה מאוחר מאוד ובערך בשעה 1.00 נהגתי חזרה לרמת גן. אמצע הלילה, הכביש ריק לחלוטין, וה M.Gהמתוקה שלי מתחננת, ממש מתחננת בדמעות שליש שאאפשר לה להראות את הביצועים המרשימים שלה, ומה לא עושים למכונית אהובה כל כך? לוחצים מעט יותר על דבשת הגז, נשבעת, רק טיפה. יושב לימיני גיבור ישראל, גבר שנלחם כמעט בכל מלחמות התקומה וההגנה ויכול להן, ובכיס חולצתו תקוע קבע מחשבון מיניאטורי, והיות ובמכונית המסוימת הזו הספידומטר הוא במיילים, מוציא גיבור המלחמה שלי את המחשבון מן הכיס ומתחיל לחשב לי באיזו מהירות, בקילומטרים אני נוסעת. מבינים? הגיבור שלי, שפעם אחרי מריבה, כאשר הסכמתי להתפייס אתו במהלך שיחת טלפון, הוא הגיע מביתו באילת לרמת גן, בנהיגה, בתוך שעתיים ורבע בדיוק! הגבר הזה נבהל מחמישה קילומטרים עודפים בנהיגתה של אשה! מה שהצליח להרגיע את הגיבור שלי, כאשר פרצתי בצחוק והזכרתי לו שבעצם, מתוך הרגל,  הוא מחשב  את מהירות הנסיעה שלי על פי מייל ימי ולא יבשתי. כריש נבוך, השתתק, וכך, ידידי היקרים, הושכן שלום בית נוסף במשפחה הלא חוקית, אבל המקסימה הזאת בישראל!

הרי אתה מפוטר (מגורש): ערב שבת אחת, אנחנו יושבים בביתי מול הטלוויזיה צופים במבט, (זוכרים? רק ערוץ אחד!) מראיינים את שר התיירות דאז, מר גדעון פת, וכבוד השר מודיע קבל עם ומַקלֵט שהוא מפטר את מר עזרא קדם (כלומר אישי האהוב, כריש) מתפקידו כמנכ"ל פיתוח חוף אילת! ללא מכתב פיטורין, כמקובל, אפילו ללא שיחה מקדימה כל שהי, ככה סתם מנחית את הגרזן במהלומת מות מהירה ומיידית, ללא שום אפשרות שכנוע או סנגוריה כל שהיא! הבטתי בכריש, הוא ישב שקט כאילו לא בו מדובר, אחרי מספר דקות של שתיקה, (לא הייתי מסוגלת לדבר, וכנראה גם הוא לא) הוא קם, מזג לעצמו בכוס זכוכית ארוכה ויסקי G&B לא מהול ורוקן אותה בלגימות ארוכות וקצובות בשתיקה מבשרת רע.

שנים מספר אחר כך, בקשתי מחבר, שהיו לו מהלכים אצל "כבוד שר התיירות", שיברר לי מה היה פשעו של כריש שהושלך כך מעבודתו, אותה ראה כשליחות. הממצאים היו מאוד פשוטים: כריש נחשד כאוהד של מפלגת המערך! הוא מעולם לא היה חבר בשום מפלגה, אך נחשד כאוהד!

כאן עלי לציין עובדה, אשר אולי אינה ידועה לכולם. החיים על הים, בספינה קטנה מלאה גברים כבולים למשמעת צבאית, אינם רומנטיים כמו שסבורים ואינם גן עדן. אלה חיים קשים ובודדים מאוד. היום, עם הטלוויזיה, הפלאפון והאינטרנט, החיים האלה כנראה נסבלים יותר, אולם בתקופה שכריש היה בחיל הים, כל אמצעי התקשורת האלה לא היו קיימים והבריחה השכיחה ביותר של רוב אנשי החייל הייתה בעזרת הבישול, האוכל והאלכוהול. סוג של שתייה חברתית ולעיתים בבדידות. רבים הם הגברים ששרתו בחיל הים הצורכים אלכוהול יותר מהגברים האחרים, אך אינם נופלים לאלכוהוליזם. אצל כריש חברו מספר גורמים, אשר גרמו לו למרירות ותחושות כבדות. האופן שהוא השתחרר מהצבא, ועל כך אינני רוצה להכביר מילים, כיון ששמעתי רק את הגרסה שלו, והאופן שהוא נזרק ממקום העבודה. כריש ראה בעבודתו יצירה יש מאין עבור עירו האהובה עליו במיוחד! בשיחות שהיו לנו על הנושא  הוא דיבר על החזון שלו לגבי אילת ולמה היא אמורה הייתה להפך. האופן שבו הוא נזרק מהעבודה היה מחפיר, לא אנושי ובלתי נסלח!

הבעיה איננה רק של כריש או איש זה  ואחר. עד שנת 1977, בעת שהמערך היה בשלטון היה נוהג, (יכול להיות נפסד או לא, לא אביע כאן את דעתי, אני רק מציינת עובדה) שקציני צה"ל, בדרגות הגבוהות, כאשר פשטו את המדים, הייתה להם קדימות מסוימת על אזרחים עם אותה השכלה פורמלית, בבואם לבקש משרה במגזר הציבורי. עם עליית הליכוד לשלטון, הנוהג הזה הופסק באחת. אני מכירה אנשים נוספים, אשר שרתו את המדינה במדים, בחייל זה או אחר, בדרגות בכירות מאוד ולאחר השחרור מצאו עצמם לא משתלבים בעבודה בה יוכלו לתרום מניסיונם ופשוט לא הצליחו לפרנס את משפחותיהם, כלומר, מצאו עצמם מול שוקת שבורה. גברים אלה, מִמַכַרָי, עזבו את הארץ וחיים ותורמים מהניסיון שלהם למדינות זרות! אחד חי בקולומביה, אחר בספרד, ואחרים בארצות הברית ובמקומות אחרים ברחבי העולם. כך גומלת המדינה שלנו לטובי בניה.

לכריש לא היו בעיות פרנסה, כריש היה אדם אמיד ויכול היה לחיות ללא חשש גם ללא שום הכנסה, אבל הוא נפגע מאוד קשה. גבר אשר בעברו פיקד על אנשים, ביצע משימות כל כך מרשימות, מוצא את עצמו ללא תעסוקה שתלהיב ותמצה את היכולות שלו, בגיל חמישים! הוא ניסה להעסיק את עצמו על ידי שותפויות כאלה או אחרות בעסקים בעיר ולא מצא משהו שבאמת יעניין אותו. כריש, שכבר התרגל למחשבה שאינני מוכנה למסד את הקשר שלנו, לחץ עלי להעביר את העסק לאילת על מנת שנוכל לפחות לחיות יחד, אבל סרבתי בגלל בעיות שִינוּע, דבר שהיה מייקר בהרבה את המוצר שייצרתי ומשום שלא הייתי מצליחה למצוא עובדים מיומנים באילת למוצרים שלי. (לאחר שהכשרתי במשך שנים את הגרעין הקבוע של העובדים שלי לשיטות העבודה ולמוצרים הייחודיים שלי) אבל גם משום שלא הייתי מוכנה לחיות באילת. החיים של הילדים שלי היו כאן, כל המשפחה שלי הייתה כאן. כל החברים שלי, בתי הקולנוע, התיאטרון והמוזיאונים היו כאן. בנוסף, לא סבלתי את אווירת הבטלנות האילתית, הבילוי בפאבים של אילת עד השעות הקטנות של הלילה, הקימה המאוחרת בבקרים, הרביצה היומיומית בחוף של רפי נלסון והשיחות הבטלות של "פרלמנט נלסון".  ואז עלה בדעתו רעיון להצטרף כשותף למפעל שלי, אשר ישאר בתל אביב. הוא בנה תחשיב כלכלי מדוקדק איך להגדיל את המפעל, כמות הכסף שהוא מוכן להשקיע ומה יהיו התפקידים של שנינו במפעל. שקלתי את הצעתו לעומק ובסופו של דבר דחיתי אותה. מצד אחד זה היה המוצא הטוב ביותר עבור כריש, גם מבחינת האגו ואולי גם לזוגיות שלנו, אבל ראיתי בברור את המגרעות עבורי. איבוד השליטה הכלכלית במפעם שלי הייתה משנה אותו ממפעל בעל אופי ייחודי למפעל המייצר קונפקציה פשוטה, על מנת להצדיק ייצור המוני ולהתאים  ל"שוק הרחב". זה היה מאלץ אותי לשנות את הקו העיצובי שלי ולזה לא הייתי מוכנה. מלבד זה, לדעתי אם היינו צריכים לעבוד יחד מהבוקר עד הערב תחת קורת גג אחת, זה היה מערער את היחסים בינינו ומגביר את החיכוך. עלי להעיר עוד שכריש היה חמוד מאוד כשהיה שתוי, עליז, חברותי, ומשעשע וממש מתוק אך בלתי נסבל ונרגן בפיכחונו, ואם נוסיף לכך את השוביניזם החולני שלו, רק המחשבה שאצטרך לשהות בחברתו יממה שלמה הייתה בלתי נסבלת בעליל.   

 ההתדרדרות: משנה לשנה מצב רוחו הדרדר, משנה לשנה הוא שתה יותר ומשנה לשנה החיים במחיצתו הפכו מבלתי נסבלים לבלתי אפשריים. כל אבן שאי פעם נזרקה לעברו של כריש,  נחתה על הראש שלי בגודל של סלע ענק. לקח לי זמן להבין (בגלל חוסר נסיון עם אנשים מכורים) שיש לנו בעיה אמיתית. כאשר הבנתי מה מתרחש התחלתי לבקש, להתחנן, להתנות תנאים ואפילו לצרוח שילך לגמילה, אך כמו כל אדם מכור, כריש היה בהכחשה מוחלטת. "לך יש בעיה, אני בסדר גמור! אני רק מסדר לי קצת את הראש, זה מה שמפריע לך?" גם האיומים שאעזוב אותו לא עזרו. בסופו של דבר כריש הגיע למצב שכוס ויסקי ראשונה ששתה הייתה בבוקר, לפני שצחצח שיניים ובערב, כאשר יצאנו לבלות הייתי חייבת לתמוך בזרועו, וגם זה לא עזר היות והוא היה מועד בהליכתו. ראיתי את חבריו מפנים לו עורף ומתרחקים ממנו. ראיתי אותם לועגים לו ולי מאחורי גבנו.

 הניתוק: כאשר ארע אסון כבד במשפחה שלי, (לא אפרט את מהותו), כריש סרב להיות לצדי, למרות שזו הייתה הפעם הראשונה שהתחננתי לפניו שיעלה על הטיסה הראשונה ויבוא, הוא נשאר באילת. בשיחת טלפון אחת, איומה ואכזרית ניתקתי את הקשר אתו. כריש לא האמין לי שזה הסוף. הוא המשיך להתקשר ואני סרבתי לדבר אתו. בבית, הבנות ענו לטלפון, ובעבודה המזכירה. במשך חצי שנה הצלחתי להתחמק ממנו, עד שיום אחד, כשהמזכירה שלי הייתה בסידורים, עניתי לטלפון וכריש היה מעברו של הקו. הבהרתי לו באופן חד משמעי שאינני מוכנה להתפייס אתו. הוא התחנן לפני שנשאר לפחות ידידים. הסכמתי ונסעתי לבקר אותו עם "חברה". שתינו נהגנו לסרוגין במכוניתי, ודיברנו כל הדרך. סיפרתי לחברתי שאני נוסעת אל הלא נודע ושיתפתי אותה בלבטים שלי אם לחזור לקשר עם כריש או להשאיר את הקשר כידידות בלבד. לא הייתי צריכה להתלבט זמן רב. במוחה של "חברתי" כבר התבשלו תכניות.

איך שהגענו לביתו של כריש וישבנו לשתות משהו, "חברתי" התיישבה על ברכיו של כריש והחלה "להתמרח" עליו. כריש לא טמן את ידיו בצלחת והחל משחק מקדים, טראגי קומי למדי. אני חשתי אנחת רווחה. לא הייתי צריכה להתלבט יותר מה אני עושה עם כריש, היה ברור לי שזוגיות בינינו לא תיתכן יותר, וההקלה שחשתי הייתה גדולה. השארתי את הזוג הצעיר עם ענייניו והלכתי לפרוק את חפצי בחדר האורחים. החדר אכן שימש לאורחים הרבים שהגיעו מהצפון להתארח בביתו מכניס האורחים של כריש, כולל שתי בנותי הבוגרות. (הצעירה עוד לא נסעה אז לבדה) קבעתי עובדות בשטח. בערב יצאנו לבלות, "חברתי" רמזה לי בלעג על רגליו הלא יציבות ועל מעידותיו של כריש, אך כששבנו לביתו  זה לא הפריע לה לפרוש לישון בחדרו ובא לציון גואל.

הידידות:  כריש ביקר בביתי פעמים רבות מאותו יום, אולם התנאי שלי היה ברור, הוא אינו ישן במיטתי ואנחנו לא חוזרים להיות זוג. הוא קיבל את כל התנאים שלי, דבר אחד לא היה מוכן לקבל וזה נתק מוחלט. היה ברור לי שהוא קיווה שתיווצר איזו הזדמנות או שאתרכך עם הזמן, דבר שלא התרחש. למרות שאהבתי אותו, ועדיין אוהבת אותו, שנים רבות כל כך אחרי מותו, הייתי נחושה בדעתי כיון שהיה ברור לי, הצורך של כריש להתנקם בי באותו יום שהגעתי לביתו עם "חברתי" לא מוּצַה עדיין ואם אשוב לזוגיות שלנו, הצורך שלו לנקום את הניתוק ימרר לשנינו את החיים ונזכרתי ביום הראשון שהגעתי עם כריש לאילת. בנו הקטן בן השבע הגיע כשעה לאחר שנחתנו. ההתנהגות של כריש לילד הייתה אכזרית ומיד הבנתי שהוא מתעלל בבנו על מנת להתנקם בגרושתו, (הפרטים הרי לא חשובים). את זה היה קשה לי לבלוע ולא הייתי מוכנה לחוות זאת עם הילד המשותף שלנו, שכריש כל כך ייחל לו.

שבועיים לפני מותו של כריש, באביב 1985, אכלנו צהרים בכסית. כריש היה נינוח, הראה לי בגאווה שהוא אינו שותה אפילו לא כוס יין עם האוכל. סיפר לי על אשה צעירה מאוד איתה חי, הראה לי תמונות שלו אם האשה הצעירה, נאה מאוד. שמחתי בשבילו, באמת ובתמים, קיוויתי לטוב והזמנתי אותו לתצוגת אופנה שלי, שאמורה הייתה להתקיים במלון דן, שבועיים וחצי אחר כך.  במהלך תצוגת האפנה התרוצצתי בעצבנות בין חדר ההלבשה לבין דלת הכניסה, היה חשוב לי לראות את כריש בין הקהל, כהרגלו, עם סיגריית גולואז נצחית בין אצבעותיו או בפיו, (זכר לשהותו בשרבורג), אך הוא לא הגיע. כעסתי עליו אבל למחרת נודע לי שמספר ימים לפני כן הוא אושפז ונותח בבית החולים באשקלון, עיר מגוריה של בת זוגו החדשה ומת במהלך הניתוח השני, במהלכו כרתו לו את הרגל השניה. הייתה בעובדת מותו נחמה קטנה אחת שכריש לא נאלץ לחיות את הנכות הזאת, חסרת שתי הרגליים. הוא לא היה שורד את זה נפשית, ואני בטוחה שהיה מתאבד, או לפחות מעדיף את מותו.

הידיעה על מותו הגיעה אלי דרך חברים של כריש, אלה שלעגו והתנכרו לו באחרית ימיו. התארגנה חבורה שלמה מתל אביב אשר תכננה לנסוע ללוויה ולעשות חגיגה שלמה על קברו, עם שתיה, מזון, אפילו תכננו איזה שירים יושרו על הקבר. הזמינו אותי להצטרף. חשתי בחילה קשה מאוד ולא נסעתי ללוויה כלל. לא הייתי מוכנה לראות את המחזה המבזה הזה. בשנותיו האחרונות אותם אנשים, אשר בעבר אכלו ושתו על חשבונו והתארחו בביתו האילתי, מכניס האורחים, התנכרו לו כאשר מצבו הדרדר ועם מותו החליטו שיש עוד סיבה למסיבה? ואולי התכנית הייתה להמשיך את ההשפלה שהשפילו אותו?

מיד עם מותו של כריש, בתי הצעירה, שהייתה אז בגיל העשרה שלה, ירדה לחיי שאלמלא ניתקתי את הקשר אתו, כריש היה חי עד היום. בתחילה ניסיתי להזכיר לה את הארועים הקשים שהיא הייתה עדה להם ולהסביר לה את המשמעות של הכחשה בהתמכרות אולם היא סרבה לשמוע. עלי לציין ששלושת בנותי העריצו את כריש מהיום הראשון שהגיע לביתי. הוא היה אבא נפלא לבנותי, למרות שהיו לי השגות רציניות ביותר לגבי האבהות שלו לשלושת ילדיו הפרטיים. גם כאן באה לידי ביטוי המורכבות של האיש המיוחד הזה.

מאז לא ביקרתי באילת וכמובן שלא עליתי על קברו. אני לא זקוקה לאבנים וקבר על מנת להתאבל. כריש בלבי כל השנים האלה! כמו שהאהבה שלי לכריש לא מתה עם מות גופו של כריש, כך הוא ממשיך להתקיים בחיי. מדי פעם, כשמתרחש משהו עצוב או נפלא בחיי, אני חושבת על כריש, מדמיינת לעצמי מספרת לו ומעלה מתוך השכחה את הבעת פניו המסוימת, המתאימה לארוע. לעיתים אני מתייעצת אתו איך לנהוג במקרים מסוימים ומנסה לנהוג על פי תבונתו המדהימה. רק כאשר מצטרף לחיי בן זוג חדש, אינני מספרת לכריש על כך דבר, כי ברור לי שהוא יזעיף פנים, ימזוג לעצמו לכוס זכוכית ארוכה ויסקי B&G ידליק סיגריה נוספת, על זו הדלוקה שבמאפרה ויפלוט בהבעת מיאוס: "מה זה הליצן החדש הזה?" 

אני מביאה לכם שוב את השיר, אשר קראתם לפני מספר שבועות "היה הייתה נסיכה", בתקווה שתבינו אותו עתה טוב יותר.

 

הָיֹה הָיְתָה נְסִיכָה

 

הָיֹה הָיְתָה נְסִיכָה
כִּמְעַט יְתוֹמָה
מזְחֲלוֹת רוֹבְצוֹת לְפֶתַח הַדֶּלֶת
וְשֹׁבֶל רַךְ

זְאֵבִי
נָבַח וְנָבַח

הַיּוֹם אַתְּ נְסִיכָה סֻמְאָה
עַל עֲדָשָׁה רַכָּה
הַנָּסִיךְ שֶׁלָּךְ מֵת
לְגַמְרֵי
הַכְּלָבִים ֹשְׂבֵעִים
רַק הַזְּאֵבִים עֲדַיִן מְבֹהָלִים
נוֹבְחִים לַךְ אֶת שִׁיר הַשִּׁירִים

3.1.88

יהי זכרו של כריש אהובי מבורך!

©   כל הזכויות שמורות ללאה הרפז