כותרות TheMarker >
    ';

    פרופיל

    bonbonyetta
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    והילדה הזו, זו אני .... :-)

    35 תגובות   יום חמישי, 5/2/09, 21:08


    הילדה הזו זו אני   

     

     

    פעם היתה ילדה קטנה ביישנית, מפונקת, עדינונת, משהו פחד.

    טיפוס כזה שלא מרביץ גם אם חטפו לו צעצוע, לא מדברת הרבה, ביישנית, ככה, כזה.... 

    הוריה עברו עם היוולדה לחולון בת ים, שהיה כולו חולות ודיונות, כדי שלילדה יהיה מקום יותר איכותי וטוב לגדול בו (לך תדע שהיום זה הפך להיות ככה....). 

     

    לא היו אז צעצועים רבים, לאף אחד, היו זמנים לא קלים, בשכון כולו היתה טלויזיה שחור לבן אחת בלבד וכל הילדים בשכונה שכנו קבע אצל המשפחה האומללה שכאב לבה לגרשם 

     

    כשהיו הולכים למכולת היו קונים חצי ככר לחם, בקבוק חלב (זכוכית, עם קרום כזה למעלה), חצי חבילה חמאה, לגבי פירות וירקות היו ממתינים לקריאה שהיתה עוברת בין אחד לשני כשהגיע משלוח , תוך כמה שעות או יום אחד זה היה נגמר.

     

    כמובן שגם לא טרחו כשיצאו מהבית לנעול או לסגור את הדלת הראשית, ולא את החלונות והבית, אף שכל הבתים באזור היו בתים בודדים, לא היה ולו אחד לרפואה על שתי קומות ויותר או משהו.

    אף אחד לא חשב להכנס לבית של אחר.

    גניבות ופריצות ?! מי יכנס ?  השכן ? ולא היה גם מה לגנוב. ממש לא. 

     

    את תנורי הנפט העשנים היו מדליקים במחשבה ובזהירות, את הנפט קונים מעגלון שהיה עובר עם עגלה וחמור ופעמון גדול שמצלצל כך שהיו שומעים אותו מתקרב.

    גם המקררים היו אז קטנים והיו צריכים פעם בשבוע לקנות להם קרח, אותו היו קונים מעגלון אחר (עגלה וחמור) שהיה עובר עמוס בלוקי קרח מלבניים ארוכים כאלה, מוכר, ומיותר לציין שהוא לא חזר אף פעם עם עגלה שאינה ריקה. 

     

    יום אחד, אמא, בעודה מבשלת תבשילים טעמים על הגז, שמעה את בתה בכורתה משמיעה צרחות שבר,היסטריה, וכאב, אמיתיות כאלה, אתם יודעים, שאם נחרדת מהם, לא של פינוק.

    אם יודעת לפי הצרחה בדרך כלל את תכיפות ועוצמת הבעיה....אז היא שומעת את ילדתה הקטנה שהיתה אז בקושי בת שלוש, משחקת מול הבית בחולות צורחת נוראות. 

     

    האמא עזבה הכל על הגז ורצה החוצה, ועל הגבעה, מול הבית, היא רואה את המפונקת הביישנית הקטנה שלה שכולה בגובה בו עדיין נכנסת מתחת לכסא ....(של אז), עומדת חוצץ מול עגלון שמכה את חמורו העקשן כדי שימשיך לסחוב את העגלה עם הנפט. עומדת מולו, צורחת עליו, והאמת שהיא היתה בהלם:

     

    מעולם לא שמעה את הקטנה שלה עם אוצר מילים כזה, בודאי לא עומדת כך בנחישות מול מישהו, ובכלל עומדת על שלה לגבי משהו.... 

     

    והקטנה החצופה, צורחת בהיסטריה, נוזפת, ומקללת בכל המילים שרק ידעה כבר:

     

    "תפסיק להרביץ לחמור, כואב לו, מה אתה מטומטם? אתה לא רואה? למה אתה מרביץ לו?"....

     

    "איש רע הלוואי וככה ירביצו לך"

     

    אותו איש רע כבר היה בעצבים ממילא בגלל החמור העקשן ועמד עם השוט מונף גם לגבי אותה קטנה חצופה שהפריעה לו גם בפרנסתו והוציאה לו שם לא טוב עם הפה הגדול שלה....

     

    האם רצה אליה, תפסה אותה, מסיטה אותה קודם כל מטווח השוט של העגלון, והילדה, שראתה את אמה נזעקת לעזרתה, ואת העגלון ממשיך להרביץ לחמור המאומלל שהיה כבר פצוע ועייף, לא יכלה לשאת זאת, התעלפה בזרועות אמה חסרת הכרה, תוך שהיא ממלמלת בהיסטריה וחוסר הבנה:

    "הוא מרביץ לו, ומרביץ לו, וכואב לו, והוא לא מפסיק, ויורד לו דם, והוא מרביץ לו".....

     

    אחרי שוך הסערה כשהכל נרגעו, האמא, הבינה שגדלה לה כאן ילדה שלא הכירה, שיודעת לעמוד אם לא על שלה, אולי לפחות למען מישהו אחר, ילדה שלא יכולה לשאת שפוגעים בבעלי חיים.

     

     במשך שנים צפתה בה, לא עודדה כלל, להיפך, לא הרשתה לה להביא הביתה כלב, לא ללטף החתולים בחוץ , אז זה לא היה מקובל בכלל, לא היה דבר כזה חתולי או כלבי בית, או מאכילי חתולים, ובודאי לא ארגון לבעלי חיים....

    אבל לא עזר לה. הילדה גדלה עם נטיה ונהייה חזקה בתחום, והאמא שהתייאשה, קבעה שזה בהחלט לא תורשתי, לא ממנה, לא מבעלה, לא מהמשפחה, ובודאי לא חינוך מהבית – זה משהו בגנים, משהו   build in. 

     

     

    ואתם בודאי כבר יודעים הרי, הילדה הזו זו אני  קריצה

     

     

     

     
    דרג את התוכן:

      תגובות (35)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/2/09 22:57:

      מקסים ומרגש !

       

      תודה לך - ושבת שלום !

        20/2/09 19:47:

      צטט: עדינה'לה 2009-02-20 15:12:13


      משהו לא מסתדר לי בכרונולוגיה. טלוויזיה שחור לבן בסלון ומקרר קרח במטבח?

      טוב, אולי ככה זה היה בחולון בת ים.

       

       

      תודה לכולכם חברים על התגובות, באמת, מחמם את הלב, גם הזכרונות, גם לשמוע את של האחרים...

        נשיקה

       

      ולך עדינהל'ה , את גדולה !

       

      פתאום קראתי את מה שכתבת כאן, וראיתי שאת צודקת.....אופסי...

       

      הטלויזיה שחור לבן לא היתה בסלון שלנו, כאמור אצל שכנים, והיתה כמובן מזמן מאוחר הרבה יותר....

      משום מה הכל התערבב לי בזכרון בזכרונות על דברים שהיו פעם, בילדות, אך לזמן מאוחר יותר.

      המקרר עם הקרח שייך לזמן של הסיפור.הטלויזיה שחור לבן לזמן מאוחר יותר כמובן.

       

      מה את אומרת? נשנה לשם הדיוק? אכניס כוכבית עם הערה למטה? או נעזוב ככה את הסיפור איך שהוא?

      וואלה, כל הכבוד, ממש משעשע איך שעלית על זה...קריצה

       

        20/2/09 15:12:


      משהו לא מסתדר לי בכרונולוגיה. טלוויזיה שחור לבן בסלון ומקרר קרח במטבח?

      טוב, אולי ככה זה היה בחולון בת ים.

        19/2/09 11:17:


      סיפור מקסים, אני מכירה את העניין מקרוב מאוד :)

      כל אחד נולד עם שליחות כנראה, אבל לא רבים לוקחים את האחריות לממש אותה

      אשריך על הבחירה לעשות

       

        18/2/09 18:38:
      גם אצלנו בשכונה ילדים התעללו בחמורים... זה קורע את הלב... הצרחות שלהם... לא מבינה מאיפה רוע הלב הזה... אולי אנשים שהכו אותם מכים אחרים חפים מפשע... כל הכבוד לך שאת כזו אמיצה. יישר כוח.
        13/2/09 14:14:

      אוהבת את הגנים שלך יקרה

      מאד מאד!!

      התרגשתי עד דמעות!

        10/2/09 14:05:

       

       

      מקסים...

       

      תודה ששיתפת

        7/2/09 19:15:

      "אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר

      ממקומות אחרים וגם פה מהעיר..."

       

       יפה !

        7/2/09 08:21:


      אהבתי את הסיפור האישי שלך בונבונייטה!

      רגשת אותי מאוד.

      אני לעומת זאת גדלתי בבית שהורי מאוד אהבו חתולים מגיל שנתיים הביאו לי חתול!

      כל חיי אני מגדלת חתולים.

      הורי מגדלים היום שני חתולים וכלב ומאכילים כ30 חתולי חצר בערד.

      תודה על פוסט מקסים,

      לא יודעת למה אבל כשקראתי את שכתבת הרגשתי כאילו זה נכתב עלי...
        6/2/09 18:03:

      מאוד מבינה ללבך... תמים *

      חייכת אותי.. אני אמנם לא גדלתי בתקופת הנפט או העגלון עם הקרח..

       

      אבל... כילדה אני זוכרת שהבאתי הביתה כל חיה אפשרית, קיפוד, צבים, חתולים גורים, 2 כלבים גדולים.. זה היה מצחיק אמא שלי הייתה פשוט מיואשת ממני, קראו לי בילדותי ד"ר דוליטל, למזלי כשאמא שלי התרגזה עלי כשהבאתי את כל החיות האלו דודה שלי שהיא פריקית לחיות כמוני הייתה צועקת עליה ואומרת לה שצריך לעודד את האהבה הזו שיש לי לחיות..

       

      בכל מקרה עד היום אני כשאני רואה חיה חסרת ישע בין אם היא פצועה או שמתעללים בה אני ישר נעמדת להגנתה או לוקחת אותה לטיפולי האישי.. קשה לי לוותר על ההרגל הזה.. האמת הוא משמח אותי..

       

      הכי כייף לחזור הביתה ולהרגיש שמישהו אוהב אותך, מחכה לך, הכלבה שלי רוקדת וקופצת ונובחת ומשתוללת משמחה גם אם אני יצאתי מהבית לחמש דקות.. וזו אהבה שאני לא מוכנה לוותר עליה!

        6/2/09 13:59:

      מקסים

      תודה

        6/2/09 13:46:

      זו הקטנה גדולה תהיה

      ולוחמת צדק כנראה

      ונפלאה. נהניתי לקרוא ולחייך. אפילו לדמיין.

        6/2/09 12:52:

      איזה יופי ששמרת על הקו הייחודי שלך

       

      ובאיזה נחישות ..

       

      הזכרת לי את בקבוקי החלב של טרה בזכוכית  איזה טעם בלתי נשכח , וחצי לחם ...

       

      וארטיק של "ארטיק" צוחק בטעם לימון (שאף אחד לא חשב על צבע מאכל צהוב וכל ההשלכות שלו)

       

       

       

       

        6/2/09 12:34:

      תודה לך :-) *

      הזכיר לי את בעלי החיים העזובים שהייתי

      אוספת בילדותי ומביאה לסבתי שתעזור לי...

        6/2/09 12:15:

      חברה יקרה שלי.

      "הבאת " לי דמעות בעינים ....

      משפטים שלמים מסיפורך עברו עלי גם..

      כל כך הזדהיתי איתך.

      הייתי רוצה לחבקך ברגע זה....

      א. *

        6/2/09 10:54:

      תגובותיכם מחממות את הלב, אנא המשיכו.

      באמת, נזכרתי דרככם בעוד המון דברים.

      יאללה, אל תתקמצנו, תנו עוד סיפורים ונוסטלגיה....חיוך

        6/2/09 09:50:
      קריצה
        6/2/09 09:40:


      אולי לא הוכח שאהבה לבעלי חיים עוברת בגנים ובכל זאת אני חושבת שלהורים יש השפעה רבה על הילדים

      לכאן ולכאן...

      יש לי התחושה שאמא שלך הרגישה בדיוק כמוך בסיטואציה של החמור אך בנסיבות שהיו קיימות החליטה

      לעצור את עצמה ולנסות להרחיק את ילדתה מענייני חמורים ובעלי חיים אחרים. רק כי היא דאגה לך ולא יותר.

      עד היום אמא שלי מנסה להרחיק אותי קצת מבעלי חיים בשל דאגתה "שאני יותר מידיי בעניין..."  אבל היא הנרתמת השנייה במשפחה לעזור לי לעזור להם...

        6/2/09 08:58:

      סתם שאלה לחימום את ממוצא פולני?

      ממש קראתי כאילו אני רואה סרט קולנוע,

      לתסריטאי ולבמאי כמו לשחקנית הראשית מובטח אוסקר,

      גם הלבוש והפוזה בצילום לא מבישים את התקופה,

      בענין המקררים אנחנו חופפים אותה תקופה אבל בתקופתי לא שמעתי על טלויזיה,

      היה לנו רדיו על מנורות ולקח זמן עד שהתיצב על התחנה, הספריה היתה על עגלה עם חמור

      ועד שהספרן העגלון היה עושה סיבוב באיזור הייתי ממהר לגמור את הספר הראשון ,ואז רץ אחרי העגלה,

      כדי לזכות בספר נוסף, מכונת כביסה היתה רק למשפחה אחת בכל השכונה, והם היו עולים מאמריקה,

      החיים אז היו יותר פשוטים ויותר תמימים, אבל כנראה שגם אז נעשו דברים, ואנו פשוט היינו קטנים מלשים לב,

      יפה ההתמודדות שלך עם עוולות אפילו שזה רק חמור או כל חיה אחרת

        6/2/09 08:28:


      זה יחודית לך.

      מרגש.

        6/2/09 07:39:


      היו גם ארטיקים על שני מקלות ואפשר היה לקנות רק חצי ארטיק- כלומר מקל אחד .

      וכן, חצי לחם, קרח לקירור, נפט לחימום- ימים שלא יבואו עוד.

      ורק מעט אנשים נהגו לגדל חיות מחמד בבית.


      מקסים,

      אחזור לככב,

      נעמה

        6/2/09 05:30:


      תיאור של פעם

      פעם ב(בעלי) חיים

        6/2/09 03:53:


      תודה לך על הפוסט היפהפה הזה. הזכרת לי את אותה תקופה של ילדותי

      בצפון תל-אביב, עם מחלקי הקרח והנפט, המכולת השכונתית שמכרה חצי לחם שחור,

      ומחלק החלב בבקבוקי זכוכית. עם הנסיעה פעם בשבוע באוטובוס לשוק הכרמל לקנות ירקות ופרות

      והביקורים במושב ליד רחובות אצל סבי וסבתי והחמור שלהם עליו היו רוכבים העירה.

      אז לרוב האנשים היה מעט מאד רכוש חומרי, אבל הייתה הרבה מאד עזרה הדדית.

      את שיחות הטלפון שלנו קיבלנו במכשיר הטלפון של השכנה ובטלויזיה שחור לבן צפו כל השכנים בבניין אצלנו.

      את העוגות הפליאו לאפות בסיר הפלא ואת שמלות יום ההולדת שלי תפרו משאריות בד שנשלחו על ידי

      הקרובים בחו"ל. לא היו לי כמעט משחקים בבית, אבל כל היום שיחקתי עם ילדי השכונה ברחוב:

      שבע אבנים ומחנים ומגג הבניין הסמוך זרקנו על העוברים ושבים פצצות מים.

      לא היו בבית הספר פסיכולוגים ויועצים חינוכיים, אבל היו חינוך לערכים ומורים מעולים.

      בתנועת הנוער העובד והלומד היו פעולות מרתקות, שהועברו על ידי מדריכים "מורעלים".

      כך גדלתי לי ללא חדר משלי, בלי מחשב, טלויזיה ודיוידי, ולא חסר לי דבר, כי קיבלתי אהבה מהורי

      והיא עולה על זמן איכות ומותגים.

      כיכבתי,

      טלי

        6/2/09 01:24:
      מקסים
        6/2/09 00:31:


      אהבתי מאוד!

      ריגשת אותי.

        6/2/09 00:22:

      מרגש
        6/2/09 00:02:

      פשוט מקסים.

      תודה

        5/2/09 23:59:

      סיפור נהדר!

      תודה,גרטה.

        5/2/09 23:36:

      הריני מכתירה אותך

      לחסידת-אוּמוֹת-בעלי-החיים בארץ-הקודש...

      קסומה היית וקסומה נשארת!

        5/2/09 23:01:

      ואולי זה העיתוי

       

      מישהו פה בקפה מחפש בית חם לכלבה שהוא מצא 

      נכמר הלב

      אולי  ?  את רוצנה ? יכולה ?

        5/2/09 22:56:


      מקסים .... הילדה הזאת זו את:-))

       

      כמה זה נכון, יש דברים מיוחדים שלנו שמלווים אותנו כל החיים.

       

      אצלי במשפחה אומרים שהחיות זה מחסכים מילדות:-))

        5/2/09 21:45:

      נהדרת.. זה בגנים שלך (:

       

      ארכיון