מה זה אימון אישי לאמנים?

זה  לספק  להם תמיכה רגשית יציבה ויעוץ אמנותי מתקדם. לחלץ אותם ממשבר, לעזור להם להתאושש וללוות אותם בדרך למימוש חלומותיהם והפוטנציאל שלהם כאמנים.

ב-2002, עבור מוסף "ספרים ומוסיקה" של עיתון העיר, ניסחתי ראשי פרקים ראשונים למה שיהפוך כעבור 7 שנים למקצוע, לדרך חיים.

כתבתי על 10 אלבומים, של 10 אמנים. מכספי ועד ארצי, מגפן ועד סחרוף, מדקלה ועד קובי אוז.

היו שם האלבומים שהם היו חייבים להוציא (אבל אף פעם לא יצאו).

היתה שם תקווה כמוסה למשהו אחר.

זו רשימה מנומקת היטב.

מערכת העיר הגדילה לעשות ולכל אלבום הרכיבה המחלקה הגרפית עטיפה.

העטיפות כאן נפלאות, מהיפות שראיתי.

הביטו בהן בהשתאות בלינק הזה:

 http://www.matia.co.il/bo/images/products/hair21302-1.html

אודיסיאה 2010

אבישי מתיה

המאה ה-21 היא המאה של הרוחניות. של התבונה. נערות בלבן ובנים עם ספרי פילוסופיה מרחפים בין תרגילי נשימה לטיולים בחיק הטבע. המוסיקה, רכה ומלטפת ומעמיקה, מקרבת אותם אל עצמם, מפכה לתוכם, מפזזת בין נימים דקים. טוב, אז לא בדיוק.  תחזיות, מטבען, עלולות לקרוס כמו מגדל קלפים (או שניים). ובכל זאת, יש מהלכים שאפשר לחזות. למשל, במוסיקה. נשיפת הרוח האלקטרונית, ההתמסחרות של ההיפ הופ, או הלידה מחדש, מדי מספר שנים, של הרוקנ'רול בתחפושות שונות - את כל אלה ניתן היה לשער. זה קרה, הרי, מתחת לאף. באולפנים, במועדונים, בהופעות, בהשפעת סמי הזייה או אלכוהול נקי.ואצלנו? איך תיראה - יותר נכון, תישמע - המוסיקה הישראלית, בעיקר זו העברית, בשנים הקרובות? מי יהיו האמנים הבולטים? התקליטים המשפיעים? הסגנונות המובילים? ולמה יגרום המצב הבטחוני? והאם תחלחל, סוף סוף, מחאה חברתית? מי ידהימו? מי תזעזע? ומי יפרוץ אל השוק הבינלאומי? הכתבה שלהלן אינה תחזית אסטרולוגית (אבל יש בה ניצנים של אמת). לא מתחייבת לדבר (אבל מקווה בכל ליבה). ובעיקר משתעשעת באפשרויות (אבל גם מספקת לא מעט חומר למחשבה). זה הרגע לחבוש קסדה, להיכנס למכונת הזמן, להמריא אל הבלתי נודע, ולנחות על חוף הים. השעה כעת היא עשר ורבע בבוקר, מזג האוויר בהיר וקריר, התאריך הוא 4 בינואר 2011, ובעיתון עורכים סיכומים. האלף השלישי, העשור הראשון, עשרת התקליטים הישראלים ששינו, במידה זו אחרת, את ההיסטוריה. תיהנו.

מכירות של 7.5 מיליון עותקים הפכו את "שלום" לתקליט הישראלי המצליח בכל הזמנים. הדיסק הכפול, המונומנטאלי, הופיע ב-1 ביוני 2007, בדיוק 40 שנה אחרי "סרג'נט פפר" של הביטלס, וכבש את העולם. כמעט שנתיים של עבודה מאומצת באולפני אבי רוד בלונדון, בהשקעה אסטרונומית של תאגיד "סוני מיוזיק", שהחליט להמר על היוצר הישראלי המבריק, הסתיימו בשידור טלוויזיה, רדיו ואינטרנט רב-ערוצי של קליפים מסחררים מתוך האלבום. ג'ורג' מרטין, המפיק הבריטי הקשיש, סייע לגפן לעטוף את הלהיטים הקצרים, המתנגנים, הכובשים, בהפקה צבעונית ועשירה, עם מגע קלאסי, הבלחות רוק, ואפילו האלקטרוניקה הקדחתנית גוייסה כדי להגשים את חלומו הגדול. 35 שירים, 17 מהם על אהבה, 17 על שלום, ואחד, בעברית - "הילדים שלא ישובו" (מוקדש לקורבנות המלחמה הארוכה), כבשו את מצעדי העולם למשך חודשים ארוכים. הקליפ המצמרר, בו גפן מנגן בפסנתר, כשהשחר עולה על כיכר רבין השוממה, שודר שוב ושוב. לא היתה מתנה יפה מזו לקראת החתימה הצפויה על הסכם השלום עם מדינת פלסטין.

איך אפשר לשכוח את הקליפ עם הרעלה? ואת המנטרה שנחרטה בזיכרון: "אשה פלסטינית, אשה מזרחית / כדור בלב / תינוק צורח / יגמור לך את כל החלומות". המפגש הטעון בין הזעם האותנטי והרגשנות המרוסקת של דיקלה לתמלילים הרהוטים, הכמעט אכזריים, של שאנן סטריט, יצרו דיסק יוצא דופן, רך מאד ואלים עד אימה, שמיזג את הדיכוי המזרחי בייאוש הפלסטיני, ומהל היפ הופ חתרני ודיסטורשן עצבני בסלסולים, מאוול ובכי קורע לב (דיקלה התפרקה בהקלטות השיר "מות התינוק"). ההופעה המהממת ברמאללה, בליווי מקהלת ילדים יהודית-ערבית, תוך כדי מהומות הדמים של אפריל 2004, יצרה לרגע מומנטום של אחווה ותקווה, למרות איומים ברצח מצד גורמי ימין קיצוניים. כעבור שנה אפשר היה להבחין שהפופ המזרחי החל להיות מעורב בקהילה. יותר ויותר אמנים כתבו שירי מחאה על המצב הכלכלי והבטחוני ועמדו בראש תהלוכות עממיות. לדיקלה ולדג נחש, אין ספק, היה חלק דרמטי בכך.

שלמה ארצי - הגיל השלישי

מריר, מתוסכל, מרוסק, חשוף, עירום ממסכות, חף מתמלילים מתחכמים, לא על ריקודים ולא על זיונים, רק הפחד. האימה השטנית. בחורף 2008, בתום שנה של התבודדות בגליל, הקליט ארצי באולפנו הביתי, בלי נגנים או זמרות ליווי, רק הוא והגיטרה, את אלבום חייו. 17 רצועות, כנות, עצובות, על החיים בגיל 60, על המוות שאורב בפינה, על הנשים שהפסיד, על החמצות חייו, בגידות ושקרים, בא חשבון עם עצמו, עם סביבתו, עם מדינתו, מתוך מבט מפוכח והבנה מעמיקה של הסתמיות וחוסר האונים. מעריציו הוותיקים קיבלו בתדהמה את העובדה שמלך הפופ מופיע רק במתנ"סים קטנים, ללא הודעה מוקדמת, בלי הגברה או הפקה מוסיקלית מינימאלית. הדיסק כשל יחסית, אבל הביקורות יצאו מגידרן, עד כדי השוואה לטקסטים מופתיים של חנוך לוין. "המוות", כתב ארצי, "הוא ידיד / בוא ידידי / וארח לי לחברה / כי מה נותר לי / אחרי הכל / זו רעייתי / מאומה".

משינה - טקנוקיד

האומן 17, ירושלים, יוני 2005, שנתיים אחרי האיחוד ההיסטורי בפארק הירקון. הדי.ג'יי. מפסיק את המוסיקה בדיוק בחצות ומכריז: "גבירותי ורבותי, משינה". הקהל שואג בהיסטריה. הבאסים הולמים בכוח. הריצפה נפתחת לרווחה. מתוכה צצה במה מוארת בעשרות נורות צבעוניות ועליה ארבעת חברי משינה, לבושים בירוק חללי, בין גיטרות, תופים ומיכשור אלקטרוני, מטיחים בבאי המועדון את הדיסק החדש שלהם, על גבי לופים, תכנותים, ביפים וגיטרות שאיבדו שליטה, האוס קשה וטקנו ברברי חוברים לנויז פראי. המסכים מהבהבים בצבעים פסיכדליים, הרוקדים מסתערים על הרחבה, "טקנוקיד" עומד לסחוף אחריו את המועדונים המובילים באירופה, גם משום שבדיסק אין כמעט מלים (אלא אם מתייחסים לשלל הגניחות, הצווחות והמהומים כעברית בסיסית). שלומי ברכה מסביר בראיון עיתונאי: "אנחנו כבר לא ילדים, הגיע הזמן להנות קצת". הטרק "נו אינגליש" נבחר לטרק השנה בכל עיתוני בריטניה. וכעבור 4 חודשים, משינה מחממים את מדונה באיצטדיון וומבלי בלונדון. 

ברי סחרוף והתזמורת הפילהרמונית הישראלית - העצים מתים זקופים 

היצירה שסיכמה את העשור. נסיך הרוקנ'רול התל-אביבי הביט, בעיניים כלות ועם לא מעט ציניות, איך שלוש שנות עבודה על אלבומו המצויין "שארית הפליטה", גאראז-רוק פשוט ומיושן, נתקלו באדישות כמעט כללית. אז הוא חתך למקום שונה בתכלית. חודשים ארוכים של חיבוטי נפש, של התבגרות אם תרצו, שלווו בהאזנה ממושכת לג'ז ממערב אפריקה, לתקליטים חרישיים מטייוואן, ובמיוחד לקלאסיקה צפון ומרכז אירופאית, גרמו לברי סחרוף בן החמישים פלוס להוציא תחת ידיו יצירה קלאסית מודרנית, יומרנית בהחלט, מרשימה בהיקפה, לתזמורת, להרכב רוק ולמקהלת בנות, שמלותיה עבריות, אך רוחה, אי אפשר היה להכחיש, ואגנרית, קודרת. ועם זאת, כרוח התקופה, סופה באופטימיות. "הדם", כתב סחרוף, "נשפך כמים. העצים מתים זקופים. ואנחנו? מה אנחנו?". הפרמיירה בהיכל התרבות, דצמבר 2010, זכתה לשבחים. הקהל, נכתב למחרת, היה פשוט מהופנט. סחרוף מעולם לא נראה מאושר כל כך.

מתי כספי - מניאק

"זה מתי כספי?", שאלו כולם. אז כן, זה מתי כספי. ועוד איך מתי כספי. מס ההכנסה הרודף, ההאשמות בביגמיה, הירידה במכירות, הזיקנה שבפתח והמלחמה לשוב ולזכות בהכרה, התנקזו לאלבום פרוע, טורף, רגזני ולא מנומס, משובב נפש. ב-25 בפברואר 2009, בהופעה חיה בטלוויזיה המסחרית, חשף כספי את המיאוס שהוא חש כלפי החברה הישראלית, השפה העברית, הטמטום הפוליטי, הפיגור הכלכלי, ובמיוחד כלפי עצמו. מלווה בלהקת רוק רוסית צעירה ורעשנית במיוחד, מקיש בהתלהבות על הפסנתר, חורץ לשון כלפי המצלמה וצווח "מניאק! אני מניאק! את שומעת! מניאק! חולה רוח! אוכל דג מלוח! מניאק!", נראה כאילו נשר ממנו משא כבד של מועקה. כספי הפך בין-לילה לילד הרע של הרוק הישראלי, גדודי מעריצים בני 15 מכירים אותו לראשונה ונהנים לקלל מאז בהופעות, מתגרדים (קאלט מעודכן) ומתפוצצים מצחוק. פאנק, כבר אמרנו?

אופרת הרוק "מפעל"

הוא התפכח. הוא הבין שהקיפוח זו לא המצאה. ואז חיבר, בדם ליבו, אופרת רוק מסעירה. קובי אוז, לבדו, משוחרר מהקריצה של טיפקס, מתחבר לכאב שהותיר מאחוריו, מסר דין וחשבון נוקב על אפלייה מסרטנת, על נשים שעולמן התנפץ, ילדים בלי אור וגברים שמתאבדים בגלל הבושה, על חיים שהתבזבזו רק בשל מוצא ומקריות וערלות לב. "מפעל", אופרת רוק הופכת קרביים, רצה 250 פעמים ברחבי הארץ והגיעה למקומות הנידחים ביותר. סיפורו של אליהו אמזלג, פועל שחור במפעל טקסטיל, שמנסה לשמור על כבודו עד ששם קץ לחייו, ריגש רבים בסתיו 2007. אוז החליט שהעניים והמושפלים לא ישלמו גרוש, רק יביטו ויפנימו. הוא ראה בכך ייעוד. הדיסק הכפול, ששיריו הפכו להמנוני התקופה, מכר 135 אלף עותקים וכיסה חלק מההפסדים. אוז זכה בפרסים רבים ובהערכה על פועלו למען שכונות מצוקה. הוא הודה: "נולדתי מחדש". 

הדרה לוין ארדי - את 

עבודת כתיבה מאומצת, דיסקים שהופיעו בזה אחר זה והופעות ללא סוף, ניסחו מחדש את ניו יורק לניו יורקים. הדרה לוין ארדי, שכונתה ב"רולינג סטון" (שער בנובמבר 2004) "משוררת רוק נדירה", הצליחה, כזכור, לפתוח את השער לארצות הברית עבור לא מעט זמרות ישראליות. קהל צמא למוסיקה ישירה, כנה, בהירה, הומוריסטית כדבעי, עם נופך אינטלקטואלי, גדש מדי ערב את מועדוני הווילג' והסוהו, הקיש בירות והריע מלוא קולו לתגלית המפתיעה מישראל. הרדיו המקומי והטלוויזיה הארצית לא פיגרו אחריהם בהרבה. בסתיו 2006, אחרי שהצליחה למכור למעלה ממיליון עותקים מאלבומה המזהיר "כנות", שבה לוין-ארדי ארצה, עטורת שלושה פרסי גראמי, והקליטה דיסק יפהפה בעברית. שירי אהבה קטנים, חמימים, מלבבים, רגישים עד קיצוניות, עליה, אשה בשלה, בת ארבעים פלוס, שמנסה לשמור על שפיותה בעולם גברי מנוכר. "תן לי", ניסחה זו כה יפה, "תן לי אותך / אותי כבר לקחתי מספיק".  

אהוד בנאי - השם יתברך 

עוד לפני שהוסמך לרב, כבר היה ידוע בכל קצווי בני ברק וחוצות צפת שאהוד בנאי, הרוקר, הוא עילוי. תלמיד חכם. הרצאותיו הנבונות דוברות אהבה, שפתו אומרת שירה, והגיטרה האקוסטית שהוא אוחז בידיו מחדירה דברי אלוהים חיים. תהליך חזרתו בתשובה, שהושלם בסוף 2003, גרם צער רב לאוהביו, אבל אלה התנחמו, כעבור שנה וחצי, בדיסק רוק מצויין, חד כתער, שמביט על החברה החילונית מהצד האחר, ועם זאת, דורש שלום, מתנגד לכפייה, ולא חוסך ביקורת מהפוליטיקה הרבנית. הפקה רזה, סגפנית, תמלילים מנוסחים ומנומקים היטב, בין כאן לשם, מאמין בשם ואוהב אדם. "חברי היקר / אני כותב לך / עם כיפה / לה שביס / ולי בלב / פינה חמה / אליך", נפרד בנאי מעולם התאוות בשירו המרגש ביותר, "מכתב לחבר". ואחר כך הופיע, פעם ראשונה ואחרונה, במועדון הבארבי. אלה שהצליחו להידחק, הזילו דמעות עם צליליו האחרונים של "ממשיך לנסוע". בשבוע הבא, אומרים, יופיע בשידור לוויין. 

אריק איינשטיין - סבנטיז

עם שלום חנוך. ועם שמוליק קראוס. ורוקפור כלהקת הליווי. בינואר 2009, ביום הולדתו השבעים, הוכיח האריה הזקן שכוחו עוד במותניו. הוא התנער משנים ארוכות של ישיבה בבית, לקח מונית לאולם צוותא וערך שם הופעה ראשונה זה 30 שנה, מבוססת על שירי אלבומו שיצא לאור באותו יום ממש. יהונתן גפן, עימו התפייס רק לאחרונה, כתב עבורו 12 תמלילים משובחים, ישראלים כל כך, טובי לב במפגיע, משעשעים להפליא, על אהבה, ותל אביב המעוננת בפרט, וישראל השמשית בכלל, למנגינות קסומות, רעננות, של קראוס וחנוך, שמחליקות על הלשון ומדגדגות את האוזניים, ובהפקת גיטרות-באס-תופים בוטחת בעצמה, שהזכירה לרבים את שנות ה-60 העליזות. "סוגר את הבאסטה", שיר חבר'ה טיפוסי, זכה לתשואות ממושכות. ו"לא לוקח יותר ללב" מצא קהל שהצטרף עד מהרה לפזמון החוזר. "הלכו לי הברכיים מרוב התרגשות", סיכם איינשטיין בחיוך רחב והתחבק ממושכות עם סימה.