באחת השיחות עם הפסיכולוגית שלי, היא שאלה מה אני רוצה בקשר.

חשבתי רגע על השאלה ועניתי: אני לא רוצה כלום, עצם זה שהיא איתי זה הפרס הכי גדול שלי.

היא ניסתה לשאול שוב, הרי לא יתכן שאיני רוצה דבר, לפחות לדעתה.

בסופו של דבר היא אמרה לי שגם אם איני רוצה דבר, עלי להראות לבת הזוג שאני רוצה, על מנת שהיא לא תחשוב (שלא תדע את האמת) שעומד מולה אדם ריקני.

אני יודע שזו הצהרה די קשה - "אני אדם ריקני" אבל כן, למרות שכלפי חוץ (ראו את הפוסט הקודם שלי) יש בחיי המון פעילות (בחלקה חברתית), יש המון תחומי עיסוק בהם אני עוסק (מאחר שברצוני להשאר אנונימי, לא אפרט בשלב זה). למרות כל זאת בנפשי פנימה אני ריקני.

מעבר לריקנות בנפשי פנימה, גם אם יש בי דברים שאני רוצה, אני מת מפחד לומר אותם, מדוע מפחד? כי כל חיי כאשר אמרתי מה אני באמת רוצה, קיבלתי גערות או דחייה.

מה אני רוצה מבת זוגי? שתיהיה איתי יותר, סתם תיהיה איתי. שתיגע בי יותר, אני זקוק לתחושת האהבה כמו ילד. אבל כאשר הבעתי את זה קיבלתי עלבונות שאני מחפש אמא-פסיכולוגית ולא חברה. לכן איני אומר זאת יותר.

האמת שיש עוד משחקים שאני מתבייש אפילו לומר שאני רוצה אותם ולכן היא לא יודעת שאני רוצה אותם.

בנתיים מסתפק בכל מה שהיא נותנת לי, כן זה מעט בשבילי, מעט מדי. מאחר שאני מעדיף להשאר אנונימי (כך יותר קל להחשף) אני מעדיף שלא לכתוב בפוסט מה ני מקבל, יחד עם זאת אשמח לשתף כל אחד במסר אישי במה אני מקבל, אני גם רוצה לשמוע דעות על כך, כי כתמים חסר ניסיון, איני יודע כמה פגישות בשבוע זה סביר לקשר כמו שיש לי.

מדי פעם אני מתעורר מוקדם בבוקר כמו עכשיו (ארבע לפנות בוקר), מתעורר בבכי על מדוע אני כזה דפוק, מדוע מכל התסביכים בעולם יצאתי מתוסבך ביצירת קשרים חברתיים? יצאתי מפוחד כזה מקשרים חברתיים, יצאתי ריקני כל כך בנפשי פנימה?

לצערי הבכי הפך להיות שגרה, מצד שני הבכי משחרר ובניגוד לעבר, איני עוצר אותו.