| הרבה פעמים אנחנו כועסים כי אנחנו לא מקבלים מהאדם איתו אנחנו בקשרים מה שאנחנו רוצים, אבל לא תמיד אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים ממנו ועוד פחות מזה מעיזים לומר לו את רצוננו. בק מפצירה בנו בשלב זה לפחות לזהות את רצונותינו בפרוטרוט. בהמשך לתרגיל הכתוב שעשינו בשלב 2 של פריט 9 (שכחתי אולי להגיד שמודבר על תרגיל כתוב) עלינו בשלב זה לתאר את רצוננו מאותו אדם.
למרות שבתחילת הפרק בק טוענת שגם השלב הרביעי – יצירתיות – חשוב בקשרים עם בני אדם היא לא מצרפת תרגיל ספציפי לשלב הזה. אולי אני יכולה להמציא כזה כפרפרזה על השלב הרביעי הכללי: כל יום לכתוב את אחד הדברים שאני רוצה מאותו אדם כשאלה מהסוג "כיצד אקבל מ... " ואז לכתוב לפחות 10 רעיונות (אני לרוב אוהבת לגלוש ל-20 לפחות). השלב החמישי הוא, כמובן לקחת סיכון, והפעם סיכון בפתיחות. בק לא ממליצה להתקשר מיד לאותו אדם ולומר לו את כל מה שחשבת, אלא לעשות זאת רק כאשר תהיה לנו תשוקה כלשהי לעשות זאת, למרות הפחד. בנתיים כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לכתוב לעצמנו מה היינו רוצים להגיד לאותו אדם, אילולה פחדנו. השלב הזה נופל לי בדיוק על החולשות שלי ואני חוששת ששוב אתקע כאן, כמו שנתקעתי בספר של אלן דאונז. המזל הוא שבק לא מפצירה בנו להכריח את עצמנו להיות פתוחים עם אנשים כל עוד אנחנו לא מרגישים דחף לעשות את זה, אבל ברגע שמרגישים צורך כזה היא מפצירה בנו להתגבר על הפחדים ולעשות את זה. בק טוענת שאנחנו לא מתחרטים על מה שאמרנו באופן גלוי ופתוח אלא על מה שלא אמרנו. זה אמנם כואב לומר דברים מהלב ולהתקל בתגובה אכזרית או מזויפת, אבל כואב יותר כאשר יש לנו תשוקה לומר משהו ואנחנו שותקים. אני לא ממש בטוחה שכך אני מרגישה. הרבה מאוד מחיי לא אמרתי דברים והתרגלתי לעמדה הזו. לעומת זאת, כשאמרתי משהו וזכיתי לתגובה מזלזלת או עוינת הייתי יכולה ימים אחר כך להרגיש ממש רע עם עצמי. ואולם, בק מבטיחה שכאשר אנו אומרים מה שאנחנו רוצים וזוכים לתגובה רצויה, אין אושר גדול יותר. היא מוסיפה שהתגמול מפצה על כל עגמת הנפש שנקבל מתגובות לא נעימות.
|