בעוד פחות משבוע תערכנה בישראל הבחירות לכנסת. כמו בכל משחק דרבי בכדורגל חוזרות הקלישאות הקבועות בדבר חשיבותן הגורלית של הבחירות לעתידה של מדינת ישראל ועד כמה היריבים הפוליטיים מסוכנים ויביאו בוודאות לאסון חמור שיתגרש על העם היושב בציון. אלה שאינם מושפעים כעלים נידפים ברוח תעמולת הבחירות ובקיאים דים ברזיה ובדרכיה של המערכת הפוליטית יודעים אל נכון, כי אין חדש תחת השמש ואשר היה והווה כך יהיה.

התופעה המעניינת ביותר בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות לקוחה דווקא מתחום אחר - המדע. במקום בו כשלו המדענים בגיבוש תיאוריות ובניסויים אמפיריים הצליחו הפוליטיקאים הישראליים להוכיח שניתן ליצור "יש מאין". והראייה - את המצע הפוליטי של ארבעת המפלגות הגדולות (הליכוד, קדימה, העבודה וישראל ביתנו) החליפו הסיסמאות הריקות של אנשי יחסי הציבור ומשרדי הפרסום. סיסמאות אלה מזכירות יותר מכל את הדוגמניות בתחרות מיס עולם המדברות בזכות "שלום עולמי" ו"צדק חברתי". גם ללא מצע רעיוני ודבקות בחזונו של רה"מ לשעבר שמיר ("הבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים") ממשיכות המפלגות להתקיים, לשרוד ולהבטיח.

אולמרט היה "יונה (נכון לנסיגה באיו"ש) ו"נץ" (מבצע עופרת יצוקה בעזה). נתניהו היה "נץ" (לא לפינוי התנחלויות) ו"יונה" (קידם את הסכם חברון עם ערפאת). ליברמן הינו עוף מוזר, מעין מוטציה של יונה ונץ גם יחד. את ההבדלים האידיאולוגיים העמוקים ביניהם ניתן לסכם בפער שבין סיסמת "שלום וביטחון" לעומת "ביטחון ושלום". אל תתפלאו אם תמצאו את כולם חוברים יחדיו לאחר הבחירות לקואליציה מקיר לקיר, כמובן, למען מדינת ישראל, שלומה וביטחונה. הרי אין לחשוד בהם במניעים אישיים הנובעים מאגו, שאיפה לרכוש עמדות כוח והשפעה ולהפיק טובות הנאה. ק"כ צדיקים ירדו לעולם וכולם נמצאים בכנסת ישראל, אשר אגב, חוגגת את יום הולדתה בט"ו באב הבא עלינו לטובה.

ובכל זאת, הציבור בישראל תקבל תמורה מלאה עבור כספו והצבעתו בקלפי. נבחריו, ולעיתים נבעריו, מספקים את הסחורה בסדרת טלנובלה יומיומית שאינה מכזיבה. בפרק האחרון נתפסה שרה בממשלת ישראל מבריחה בקבוקי ויסקי בנמל התעופה בן גוריון לאחר שחזרה מנסיעה בתפקיד. בפרק קודם טען להגנתו שר האוצר לאחר שנתפס במעילה של מיליונים כי אינו יודע לקרוא דפי חשבון שהוא מקבל מהבנק. ויש פרומו לעלילות נוספות של ראש הממשלה והנשיא. ועל כך אמרו חכמינו: מי שרודף אחרי הכבוד, רודף גם אחרי כסף ונשים.

קולו המהדהד של אריאל שרון "לכו להצביע" עדיין מרחף באוויר כמו דמותו המסרבת להיעלם שנים לאחר ששקעה במצב של בין חיים למוות. אמירה זו מבטאת, למרות כל הציניות, את חשיבות ההשתתפות במעשה הדמוקרטי ואף אם אין קיימת בנמצא המפלגה האידיאלית, אפשר לבחור בטובה ביותר או ברע במיעוטו וגם אפשר להתנחם בעובדה שיש בידי הציבור מכשיר להענשת הפוליטיקאים. משחק ההצלפה ההדדי (ויש שיכנו אותו סאדו מאזו) מילא תמיד את תוכן שיחות ערב שבת וסתם מפגשים עם חברים במרפסת על אבטיח וגבינה בולגרית. אין כמו ויכוח פוליטי טוב כדי לריב עם חברים ואח"כ להתפייס עד הפעם הבאה. וחוזר חלילה ממש כמו מערכת יחסים רומנטית של זוג נשוי ותיק שנים.

ובשורה התחתונה - למי להצביע? הבחירות לא תוכרענה על "דרך", אלא על האמון הניתן במנהיג.