דפי- הלב נפתחים ונסגרים. בעדינות. מרפרפים עלעלים של תקווה-פתיחה, מנוחה-סגירה.

הוא קפץ לביקור , אחד שאהבתי. יש לו אהבה חדשה. מספר לי עליה ואני בוחנת. "החמצתי"?

מה היה להחמיץ? הייתי שם. זה כאב לי. בסוף עזבתי. נתתי סיכוי. פתחתי את הלב. אפשרתי. נחבלתי -כאן מכה, שם סטירה (ורבאלית) , הבנתי. זו לא אהבה.

      דרמה גדולה היתה שם. החלטתי לוותר עליה כי בסופו של יום לא היא שתנחיל לי , לא היא שתאפשר לי את האהבה לה אני נכספת.

      חלפו חודשים ופגשתי אחר. פגשתי בדרמה שלו מול אשתו שנפטרה, בנו המאיים בהתאבדות ויחסיו עם חברתו לשעבר, איכשהו-עדיין לא קלטתי. שידר לי הבחור-שלא הדרמה מככבת בחייו.ו...טעיתי. עובדה. בסופה של דרך הוא היה זקוק להרים קולו בכעס ולייצר סצנה דרמטית כדי להשתכנע שטוב יהיה אם ניפרד. כי כשנפרדנו בשקט -זה לא שכנע אותו.

                                              דרמה

        למדתי תיאטרון 4 שנים. בדקתי את מרכיבי הדרמה יותר לעומק. ממצב אינטלקטואלי-רגשי מבוקר.

היה מרתק. מאלף.

שחקן=שחוק, נראה שגזור מהשור ש.ח.ק  משמע צחוק קליל=שעשוע.

אז המשמעות היא להשתעשע בדרמה, למתוח אותה אל מעבר לגבולות תוך כדי משחק. עד היכן? עד שניתן.

ובכל זאת-גבול השפיות.

     גיליתי שאלוהים נמצא בפסנתר שלי. לשם אני הולכת כדי להתחבר לעצמי שוב ושוב. בית הכנסת, הכנסיה שלי,

האהבה שלי.