גרפומניה להמוני
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=42401
שגר ושכח
זה יותר כדי לחסוך כסף וזמן מטפל.
אתם פחות חשובים.
I CALL THEM AS I SEE THEM
כשאהיה גדול אהיה גדול
A BEAUTIFUL MIND
נפלאות התבונה שלי
נפלאות התובנות שלי
דרכו לצמרת של מגאלומן ממוצע
יעלוק: \"הטרגדיה של החיים אינה המוות....
...אלה למות בעודנו בחיים\"
פוסטים אחרונים
- מרק צ'פמן - מאחוריך. בעצם גם מאחוריך, יגאל בשן, או: איך הצלתי את חייו של יגאל בשן? 12/10/09
- ניתוח ביניים 9/8/09
- אני מאוד מתגעגע אלייך, ג'וק 1/7/09
- מלי לוי התבגרה 18/6/09
- :) 17/6/09
- מי אתה ומה עשית לביבי? 14/6/09
ארכיון
סוף סוף טוב אמיתי
ומעולם לא היה לי טוב כל כך בארוחה משפחתית. כי כולנו התבגרנו והשתנינו לטובה. וכי לא היה אבא. משהו בי בבטן בער בצורה קצת מפחידה. פחדתי שזאת היפו-מאניה שרוצה להתפרץ ובכלל פחדתי. אז ניסיתי להחזיק את זה כמה שאפשר ועדיין להיות כמה שיותר משעשע ומעניין. והצלחתי. והיה טוב. טוב מאוד. ולא רציתי שיסתיים. כי זה מאוד התקרב למה שאני באמת קורא לו משפחה. אסופה של אנשים שבאמת טוב לך איתם ומרוממים אותך ואתה מרגיש גבוה וטוב עם עצמך איתם מבלי להוריד את אפחד. וזה לא קרה בעוצמה כזאת בעבר. וראיתי כמה טוב יכול להיות לנו ביחד בלי השפעת הרעל של אבא שלי.
אז ככה החיים צריכים להראות. וככה משפחה צריכה להרגיש. לא כסף ולא הארוחה המשפחתית ביום שישי רק מהמקום של הלהתאסף ביחד בזמן מסוים. אלא מה שהיא מכילה. את הטוב והנעים ביחד. ואת הרצון שהיה לי אחר כך להמשיך עם כולם לאפטר פארטי. :) וסתם שזה לא יגמר. כי לא היו לי דברים כאלה בחיים. אולי מוזר אבל זאת המציאות. יותר נכון, זאת הייתה המציאות. וזה רק מוכיח שיכול להיות טוב עם האנשים הנכונים. ושעברתי משהו שמאפשר לזה לקרות. נקיון. הסרת חסמים. תיקון ושיפור. משהו. וגם המסעדה והאוכל והצוות ואפילו האורות המתחלפים בשירותים. הכל היה נכון. אה, וגם שבפעם הראשונה שילמתי על ארוחה שלמה (טוב, חצי, אמא לא הרשתה יותר). ועוד הרבה דברים אחרים. באמת אי אפשר לכתוב הכל. ולא כל הפרטים חשובים. זוז OCD, זוז.
גם הטוב הזה מגיע לי. ועוד הרבה וגדול ממנו.ולכולם. וכשאסיים לרפא את עצמי ארפא אחרים. |
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אהמממ, על המסעדה, לא על פתח תקוה, כן?
אה, ושם המסעדה הוא: raska.
פתח תקוואית.
ממליץ בחום.
זה רק אקסטנשן שלי. בי יש קסם, אז גם האוסידי יקבל קצת מהצבעים האלה.
ותמיד יש אופטימיות. זה אולי החלק הלא מציאותי שבי :)
אני פשוט מכוון הכל למישורים פרודוקטיביים.
לא מעניין אותי יותר רק לנתח לשם האקדמיות שבענין. אני רוצה לנצל את הכלי המופלא שניתן לי כדדי להזרים עוד ועוד טוב לחיים שלי. ולשנות ולרפא מה שצריך. לא להיות מאותם מיליארדי בורגנים שתופסים פוזיציית כורסה של נוחות ומפטירים לעצמם: "ככה אני, אני כבר לא שתנה. כי... (שקר עצמי כלשהו)".
האופטימיות עולה וצומחת כפרי של עבודה מאוד קשה ותמידית. וכוח להאחז חזק מאוד בעקרונות של "אני אפול ותמיד אקום". "ואנסה ללמוד מזה כמה שניתן".
פשוט נמאס לי לראות בי ובאחרים מילים של "אני אעשה...", "הייתי רוצה, אבל..." וכהנה וכהנה. אני אומר - "הלאה הקשקשיות - קדימה המעשים!".
וזה מוכיח את עצמו. כל פעם מחדש. וזה מוסיף עוד ועוד מאסות קריטיות חיוביות לחיים שלי.
וגם "הרפגון" כבר מיצה קצת את עצמו, צריך יותר לגוון.
"יעקוב ברונזה" על שלל הנגזרות המשעשעות שהמוח הכוסון שלי ישקוד על מצאתן.
הוא נעשה קטן ועלוב כשנהיים משמ מודעים אליו ומכירים אותו ממש טוב ויודעים איך לנצח אותו. כמו אחרי שהבנתי את הראש הפתולוגי של אבא שלי.
והחשוב מכל - כשלומדים לשחרר. אני חייב למצוא גירסה אינטרנטית של "כינורו של רוטשילד" ולהדפיס ת'סיפור לכל מי שאני מכיר.
ובמיוחד לפזר את זה לאבא שלי בבית גם כדי להרגיז אותו וגם כדי שאולי פעם אחת יקרא ולכתוב לו בסוף "זאת הדרך בה אתה הולך וזה מה שישאר ממך בסוף אם תשאר ככה ולא תשתנה ותמשיך להזרים רעל לקרובים אליך".
ב- OCD שלך יש קסם. נראה לי.
ואי אפשר פעמיים ב-24 שעות.
וזה באמת היה מרגש, מלא כמיהה וגעגוע למשהו שלא ידעת שקיים.
ויש אופטימיות ככלית בסוף. ואת זה אני מאוד אוהבת
דברים טובים כן קורים בחיים.
ועכשיו מסתבר שהגיע תורך.
תפוס את הרוח ורוץ עם זה.
ו- OCD נעשה כזה קטן ועלוב כשמראים לו שלא נבהלים ממנו.
תודה
כן, ככה זה עם כנות, ערנות ומודעות עצמית גבוהה.