גרפומניה להמוני
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=42401
שגר ושכח
זה יותר כדי לחסוך כסף וזמן מטפל.
אתם פחות חשובים.
I CALL THEM AS I SEE THEM
כשאהיה גדול אהיה גדול
A BEAUTIFUL MIND
נפלאות התבונה שלי
נפלאות התובנות שלי
דרכו לצמרת של מגאלומן ממוצע
יעלוק: \"הטרגדיה של החיים אינה המוות....
...אלה למות בעודנו בחיים\"
פוסטים אחרונים
- מרק צ'פמן - מאחוריך. בעצם גם מאחוריך, יגאל בשן, או: איך הצלתי את חייו של יגאל בשן? 12/10/09
- ניתוח ביניים 9/8/09
- אני מאוד מתגעגע אלייך, ג'וק 1/7/09
- מלי לוי התבגרה 18/6/09
- :) 17/6/09
- מי אתה ומה עשית לביבי? 14/6/09
ארכיון
משפחה
ואני כמובן עם הדפקות שלי ארגיש שמגיע לי הלא טוב הזה בחצי מההרגשה וארגיש שהנה חזרתי למציאות האמיתית. כי המציאות האמיתית זה אפור כבוי עם נטייה מסויימת לגועל עצמי.
ואז כמובן זה יצא אחרי כמה דקות בפרץ מושחז וחד ומניפולטיבי של מילים מאשימות על מישהו שהזדמן במקרה לאיזור. איזשהו איזור.
אבל לפחות אני לומד מכל פעם כזאת מה הדברים שמרוקנים אותי בשניה וגורמים לי להרגיש בפנים מתחת לכל שאני לא ראוי לחיות. אז כמו בכל בעיטה לראש... |
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מעולה
אוקי.
אתה עוזר לי לחדד קצת-
חיים של נסבל זה באמת לא הדבר שאני מאחלת לך או לי.
גמאני רוצה יותר מהחיים האלה. ואני מחפשת וחותרת לטוב ממש טוב ולהשאיר מאחורה את הדברים האלה שעושים לי רע, ולשמחתי יש לי ככה כמה דברים שאני רואה שהשארתי טוב טוב מאחור. ובהחלט זה עושה לי טוב טוב לדעת שהם לא איתי יותר. אבל בדרך... הדרך היא ארוכה ארוכה... וכדי לסבול את הדרך צריך לראות את הדברים האלה שקורים בדרך. שיש בה טוב ורע, וכדי להגיע לטוב המוחלט (או לפחות לא להפסיק להתקרב אליו), אז צריך לקבל בדרך מכות וליטופים ושוב מכות ושוב ליטופים, כדי שהדרך תהיה נסבלת. כי מה לעשות- אתה חי עכשיו. נולדת כבר. זה חלק מהחיים. החיים הם לא רק הרגע שבו תהיה באמת מאושר, הם גם הדרך לשם, וכדי שתצליח להמשיך לחתור אל הטוב הזה (זו כמובן הדרך שלי ודעתי), יש את הנדנדה הזו שעליה החיים נסבלים.
לפעמים יותר לפעמים פחות.
אולי הנדנדה שלך קצת יותר גבוהה ויותר מסוכנת ויותר מפחידה0- והטוב שלך הוא שיגעון והרע שלך הוא מפחיד,
אבל בסופו של דבר אני חושבת שגם בטוב הזה שאתה חותר אליו, ואחרי שתנקה את הקקי המסריח מהחיים שלך, עוד יהיו לך דברים לטפל בהם ולנקות אותם- כי זה לא נגמר. לצערי זה לא נגמר. זה אולי נעשה קטן יותר, או קל יותר להתמודדות, כי אתה רוכש כלים וניסיון וביטחון ואמונה אמיתית,כבר עכשיו אתה ביותר טוב ממה שהיית לפני כמה שנים הרי, לא? אז ככה זה... כפרה עליך יהיה טוב טוב טוב....
(ובבקשה אל תשים אותי במשבצת האפורה הזו שאתה חושב שכל האנשים נמצאים חוץ ממך, אתה לא היחידי שעושה עבודה פה, אתה לא היחידי שנוגס בחיים האלה בבשר החי, אתה לא היחידי שמסתכל עמוק פנימה....
אני לא מנומנמת ואני לא בינונית. ותודה :-) )
טוב, חוץ אולי על מישהי אחת שכנראה חסמה אותי במסנג'ר. :)
טוב, אבל לה חצי מגיע כי היא זרקה הבטחת רחם כלאחר יד ואז שוב נעלמה לאיזה שבוע וחצי (לדבריה. אני חושב שזה יותר משבוע וחצי אבל תחושת הזמן שלי מאז ומתמיד דפוקה אז אני לא מתווכח בקטעים שאני חלש בהם). אנשים צריכים להבין מה הם עושים כשהם סתם ככה מלטפים ומשתשעים ברצונות עמוקים שלך כבצעצוע ואז פורחים ומרפרפים להם לאמצעי הפגת השיעמום הבא.
והפעם גם תפסתי אומץ והתקשרתי אליה והצאתי את כל מה שהיא גרמה לי להרגיש בטלפון. במקום לפזר את החרא על נשים אחרים במשך היום.
אני אוהב תגובות ארוכות כאלה.
אם יש חיבוק וירטואלי אמיתי - אז זה זה.
ולא צמד המילים המגעיל "חיבוק וירטואלי" בזכות עצמו.
כי מישהו באמת השקיע בשבילך. למישהו באמת היה אכפת. זה כמו שאני מרגיש כשמישהו עושה בשבילי אוכל.
או מחמם וממלא אמבטיה. (ואם היא שמה שם מלחים וסבונים מפונדרקים כאלה אז בכלל...)
זה עושה לי טוב שאני מרפא אחרים רק מלכתוב על דברים. ממש טוב.
זה כמו הקטעים האלה שמספרים על בדיחות קורעות שסיפרתי או כל מיני תעלולים שאני ממש לא זוכר שעשיתי. (כמו אתמול בנסיעה למסעדה שאחותי סיפרה שבטיול המשפחתי לאורלנדו סיפרתי לה שבתוך הבובות שמחבקות יש גברים שרוצים למזמז אותה אז היא הפסיקה להתחבק איתם. ואז במכונית גם הוספתי וסיפרתי לה על סנטה קלאוס ופיית השיניים והיא בכלל איבדה את שארית התמימות שעוד הייתה לה).
ואני לא רוצה חיים של נסבל. אני חושב שההבדל בגישה בינינו הוא שאני פתחתי במסע צלב לטהר את כל הקקי מהחיים שלי. אני לא משלים איתו. ואם זה משהו שפיזית אי אפשר לסלק מהחיים שלי אז אני אשנה את התפיסה לגביו. אני לא אקבל ואשלים עם שום דבר שעושה לי רע.
אז ברגעים שאנשים נותנים לי בעיטות לראש אני לא אחייך ואנסה להזכר במסעדה מאתמול.
אני כן אכנס עמוק אל תוך הפגיעה ואנסה להבין למה זה מציף אותי רגשית ככה. ואמפה את זה. ואנסה לחשוב על דרכים לעקור את זה מהשורש.
אולי שאפתני. אולי לא מציאותי. אבל אם אני אצליח אני אציל את כל העולם. ואת העולם ומלוא חופן האדם שאני.
בא לי לתת לך מכה אחת בראש שתפסיק את כל השנאה העצמית הזאת והמאבקים והכעסים הפנימיים והתסכול והגועל העצמי ואני יודעת שמכה אחת בראש כזאת לא תעזור לצערי (לי היא גם לא עוזרת הרי), אבל אולי תנסה לקחת את החוויה הטובה שהיתה ותערבב אותה עם החוויה הקשה שהיתה ואז תקבל את הגוון הזה שככה הדברים- טובים ורעים ביחד, אי אפשר בחיים המחורבנים האלה לקבל רק טוב וורוד בעטיפת צלופן, בלי שיהיה שם קצת קקי מסריח. אבל כשהם מעורבבים זה נעשה נסבל. נעשה נסבל לקבל את הטוב ואת הרע וככה אפשר להתמודד קצת יותר. ולדעת מה עושה לך רע זה צעד מאוד גדול לקראת טוב יותר אמיתי ונכון עבורך ואולי אתה לא יכול לעשות את כל התיקונים בבת אחת, וצריך ככה במנות קטנות של עוד תיקון ועוד תיקון והרי אתה עושה את זה כל כך מדהים ורואים עליך שיש בך יסוד שכולו טוב ורוצה טוב, לא רק לעצמך (שזה חשוב לאללה), אלא גם לסביבה שלך. וזה ממש מרגש לראות. ואתה עושה פה שיקוף כל כך רגיש למי שקורא אותך. אתה מראה את עצמך ודרכך אנחנו הקוראים פוגשים את עצמינו ונרפאים גם. כן, אתה כבר מתחיל לרפא אחרים, רק שתדע.
פפפפ, זה היה ארוך.