אני יכול כשאני קורא מישהו ממש טוב ממש להרגיש חסר ערך ולאבד הכל.

כל מה שכתבתי נמחק. ואני מתבייש במה שיש. מנחם את עצמי שאולי אני אקרא ואלמד אותו ואכול להטמיע את חוט השידרה מאחורי מה שהוא כותב שם בעצמי ואז גם יהיה לי אותו במוח. אבל אז אני אמצא מישהו חדש ויהיה אותו סייקל, נו.

או שאני אמצא את הכתיבה של מי הוא מחקה ואז אני אחזור להרגיש סנופלייק.

 או שאני אתמקד בדברים אחרים שאני בטח יותר טוב ממנו ואהפוך אותם להכי חשובים באמת. לשניה הנוכחית. אבל אז אני אזכר שכשהי אריות שהיו יותר מוצלחות באלה אני ברחתי לכתיבה. ואז אני אתבאס.

זה קשה להיות עם אריות. יש סיכוי שתבין שאתה שועל ואין מה לעשות. מצד שני הרבה יותר צחוקים ומעניין שם. זתומרת נראה לי. מבחינה הגיונית.

מוסר השכל? לא יודע. אולי גם לנצל את הבעיטה הזאת ללמוד משהו.