היא הרגישה שהכל בתוכה האפיר, כמו פרפר שאבקת הצבע שעל כנפיו נשרה בפתאומיות. זה משפט שמצאתי בספר מחברת המילים הקשות בעמוד 71 , ופתאום הבנתי מה אני מרגישה. איזו מועקה , איזו אי נוחות עם עצמי. היום כבר ארזתי את עצמי והתחלתי לקרוא , כדי להתאפס. אבל המשפט הזה תפס אותי בדיוק במקום הנכון. בדיוק בתאור הנכון. אני - עם שלל צבעי - פתאום הופכת לאט לאט למשהו אפור , שעדיין מתעופף, ועוד מעט גם זה לא. גם לא אוכל לעוף. כך זה נראה לי, בגלל השישים המתקרב הזה בזרימה איטית, כמו הקרחונים הגדולים שגולשים לאט , באופן הרסני אבל בטוח. |
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
"היא הרגישה שהכל בתוכה האפיר,
כמו פרפר שאבקת הצבע שעל כנפיו נשרה בפתאומיות.."
יש ימים כאלה,
את יודעת הכי טוב.
אספי את כוחותיך שלך,
דאגי להיות במיטבך.
איש לא אוהב עצב ואפרוריות,
חיוך מטשטש
עיניים מסגירות.
כתבי, זה משחרר.
עוד יבואו ימים טובים..
את יכולה לעוף, את יכולה לתת ללב להפתח, שוב.
זה לא עניין של גיל זה עניין של רוח. לפחות את לא מתייאשת.
מקווה שמשב הרוח החדש ישא אותך הרחק.