אימון רגשי
את גישת 'האימון הרגשי' לא המצאתי, אלא פיתחתי מתוך התנסות אישית בהתמודדות עם טראומה ומתוך האמונה ביכולת האינסופית של כל אחד מאתנו ליצור ולצמוח.
כמטפל בנפש, למדתי שלמעשה אין 'טיפול נפשי', אבל שיש צורך עצום בפיתוח ובשיקום המיומנויות הרגשיות שלנו. 'האימון הרגשי' הוא כלי יעיל ביותר לשיפור המיומנויות הרגשיות, והוא אינו 'טיפול' אלא דרך חיים.
האימון הרגשי אינו 'העבודה' שלי, אלא החזון שלי. אני מאמין שהוא הכלי היעיל ביותר לניהול חיים טובים, יחסים טובים עם אחרים וקשר יעיל עם המציאות. בכפר הקטן שאליו עברנו, בבולגריה, אני כותב ספרים בנושא זה, וגם מקיים סדנאות ומפגשים מרוכזים למטפלים, לזוגות, להורים, ועוד.
בבלוג הזה אשתף אתכם בשימוש היומיומי באימון הרגשי.
פוסטים אחרונים
- 50% הנחה לשבוע הספר 7/6/16
- הנסיך הקטן 15/9/14
- תאגידי הטראומה 9/5/14
- אשליית הדמוקרטיה 22/3/14
- גשר: אמפתיה, אנוכיות וטבע האדם 18/3/14
- חידה ספרותית מס' 2 13/11/13
רעד קל בכנף
 השירה היא מעשה קסמים. היא משנה את תודעתנו, מרחיקה אותנו מן המציאות כשזו בלתי-נסבלת, ומקרבת אותנו שוב אל המציאות כשאנו מרחיקים מדי. כמו כיול עדין שבה השירה ומרככת את נקודות המפגש שלנו עם המציאות.
לפני ימים אחדים שלחה לי אגי את השיר הזה, שכתבה באותו היום. נזכרתי בביתה היפה בכפר מרדכי, המוקף מטעים ושדות, בו ישבתי פעם שלושה ימים רצופים וכתבתי את הספר `מתחת לירושלים יש עיר`. נזכרתי גם בפועלים מעזה שעבדו בפרדס, ואשר הפכו כמעט לבני משפחה, ונזכרו לעתים בשיריה של אגי. שאלתי את אגי אם גם היא, כשאר המשוררים, נמנעת עכשיו משירה `פוליטית`, ואגי השיבה ששירי הטבע שלה הם הפריזמה דרכה היא חווה את המציאות.
ובאמת, היכולת הזו, בין האזעקות וסיפורי האימים להתבונן בקוצר ההופך את שיבולי הזהב חומר-גלם ללחם, מאפשר לתודעה להשתחרר מן המועקה ולשמוח בהמשך תהליך החיים. כתיבת השיר, וקריאתו, מאפשרים לנו להסיט מעט את תודעתנו ממציאות המלחמה הבלתי-נסבלת ולהחזיר אותה אל תהליך החיים הנמשך, וגם לגלות את היופי הנמצא בכל מקום בו אנו מתבוננים.
קראתי את השיר פעם, ופעמיים, ובקריאה שלישית הוא שב וגילה לי את מה שמסתתר מאחורי מה שאגי כינתה "שיר טבע". וכך גיליתי שהקוצר, בו אנו מתבוננים באהדה, כמי שדואג לנו לאספקת החיטה ללחם, אשר שועט בשדות כקדוש על המקצרה, מוקף הילה, אינו שומע את זעקת ההרס שהוא מחולל באותו הזמן, כשמוסיקה הבוקעת מאוזניות ה-mp3 שעל אוזניו מונעת ממנו לשמוע. זוהי זעקתם של הנחשים והחיפושיות, פרות משה רבנו, חפרפרות וחוגלות, וגם הגוזלים הרכים, שביתם נהרס ואין להם אפילו לאן להימלט, למרות אזהרות העורבים מפני טיסת האנפות העומדות לטרוף אותם בטיסתן המהירה.
ומה מרגישות האנפות? לא כלום. רק רעד קל בכנף. אם תרצו להצטרף למנויי 'פיוט' ולקבל בדואר האלקטרוני את השיר השבועי, כתבו אלי: drorgreen@gmail.com |
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
דרור שלום!
אני מאוד אהיה מעוניין לקבל לדואר שלי שירה שלך כמו שכתבת, היות וזה מה שמחזיק אותי על הרגליים בהתמודדות היום יומית שלי...
כתובת הדואר האלקטרוני שלי: sherwood@013.net.il
בברכת חברים לנשק ולדם,
אברהם.
השיר יפה בעייני, ועכשיו אני לא יודעת אם זה בגלל שקראתי את ההקדמה שלך, או שבגלל שהדברים באמת מונחים שם. אין ספק שאפשר לקרוא את השיר ביותר מרובד אחד: "נחשים מחר פתן חשפו את תוכן החור", "לשוא העמיקו חפרפרות מחילות, לשוא התחזו חוגרות לחגלות" - שורות שהזדקרו לנגד עיניי, ומבחינתי הן מדברות בעד עצמן.
וזה כל היופי, שאפשר לקרוא פעם כך ופעם כך, אפשר לגלות עוד, אפשר לעבור חוויות שונות מקריאת אותו הטקטס.
שירלי
שלום רותי,
את צודקת. צריך תמיד לחפש את הטוב, וגם לחלוק בטוב שיש לנו.
עם זאת, אין צורך לעצום עיניים ולהתעלם מן המציאות.
אכן, אגי מתארת נפלא את מה שמתרחש בשדה. ומה שמתרחש שם, במלים שלה, הוא השמדה של כל החי בשדה, ממנה מתעלם הקוצר. אינני חושב שכדאי לנו, כקוראים, להתעלם מדברי המשוררת ולבחור רק בצד הטוב והנעים. כדאי להקשיב גם למה שנאמר מאחורי המלים.
ואולי זו עוד סיבה להעריך את יכולתה של אגי לתאר במלים שקטות את מה שעשה ביאליק בצעקה גדולה בשיר 'בעיר ההריגה'.
להתראות,
דרור
תודה, מיכל,
את צודקת. אגי התכוונה למלאך-המוות כשבחרה לכנות להשתמש בכינוי 'קוצר'.
גם הקישור לתרבות האינדיאנית חשוב, ואולי יכולנו ללמוד הרבה מן התרבות הזו.
להתראות,
דרור
שלום מיכאל,
נזהרתי מאוד להימנע מאמירות ודעות פוליטיות בהקשר של השיר של אגי, ולכן אמנע גם עכשיו מלהתיחס לטיעונים המוסריים-פוליטיים שלך, אתם אינני מסכים.
תודה על התגובה,
דרור
שלום יהודית,
אני מכיר את שושנה עוד מן הימים בהם התגוררתי בירושלים, וגם פרסמתי בעבר שירים שלה ב'פיוט'. מדי שבוע אני שולח שיר "של אחרים" ב'פיוט' למאות מנויים, ומדי פעם אני מפרסם זאת גם כאן. את שלי פרסמתי כבר בעשרות ספרים, ואין צורך לחזור על כך כאן.
להתראות,
דרור
כמה יפה שיר טבע זה ,של אגי משעול.....
למה צריך למצוא בו את המלחמה,הרע?
למה צריך לחפש מתחת לפני השטח?
כשמילותיה של אגי מתארות כל כך נפלא
את שמתרחש בשדה....
לולא ה"אם פי שלוש", הרי היינו יכולים ליחסו
לכל הזמנים ולכל ההזדמנויות.
חפש את הטוב!
שיר מאוד יפה.
פתאום ראיתי את mp3 כ"אם פי שלוש" כלומר, שלוש אימהות באוזנו...
ובכלל, הכינוי "הקוצר" הוא נרדף למלאך המוות.
האינדיאנים נהגו לבקש את רשות החיה והצמחיה לפני שצדו את מזונם, וקיבלו.
אני חושבת שמה שקשה בשיר זה דווקא חוסר המודעות של הקוצר.
יכול היה לקצור, אך להיות מודע בו בזמן להרס שהוא תופעת הלואי, ואפילו רק כדי להיות בכוונה מלאה שלא ייפגעו.
תודה.
מיכל
זוהי בדיוק הטרגדיה. שכולם צודקים.
גם הקוצר הזקוק ללחם עבורו ועבור התלויים בתבואת קצירו.
וגם החיות במאורתן, בין השבלים, על הקרקע או באויר בגבה נמוך יחסית.
וכיוון שהבאת ציטוט מדן חלוץ בראיונו (על הרעד הקל בכנף), עלי להוסיף ולציין
שאינני חושב שהנושא שאליו אתה מתכוון : מלחמתינו בחמאס, ושיש להניח שאליו כוונה גם אגי משעול,
הוא נושא שנוי במחלוקת בעם.
רב העם מתעב מלחמות ויודע היטב כי אנו נלחמים מלחמת אין ברירה, וכשפורצת מלחמה שכזאת, יש לה כללים משלה.
אנו פועלים מתוך רצון להקטין את מספר החיילים הנפגעים, ולפיכך- במידתיות מוגזמת, מה שגורם להרבה נפגעים בקרב האזרחים. אני וישראלים רבים אחרים , מיצרים על כך מאד. שלא יהיה ספק בעניין זה.
השיר של אגי משעול יפה מאד ופוגע במטרה.תודה שהבאת.
*
תודה, בת יונה,
אשמח לקרוא את הספר הזה, אם אמצא אותו.
להתראות,
דרור
שלום חוה,
זה מה שמיוחד ויפה בשיר הזה. זה אינו שיר פוליטי, והוא אינו מתייחס לטובים ולרעים, וצודקים ולטועים. להפך. הוא מראה שמי שנראה מנקודת מבט אחת כקדוש עשוי להיראות מנקודת מבט אחרת כמלאך המוות. שתי נקודות המבט נכונות ומדויקות, ואת כל המסקנות כל אחד מהקוראים יודע להסיק בעצמו, על-פי השקפת עולמו.
להתראות,
דרור
ממליצה לך לקרוא את הספר "על הליריות של הנפש" של ד"ר דנה אמיר פסיכולוגית קלינית ומשוררת.
ספר המנסה לבחון את משמעותה של הליריות האנושית כפונקציה נפשית .
ספר קטן ומלא עומק ופיוט.