לפני שמונה שנים, ב- 18 ביולי 99 איבדנו את אחד מהגדולים שבגדולים. איש שאחראי על כל כך הרבה חיוכים ורגעי אושר שלי. את הדבר הזה כתבתי כמה חודשים אחרי מותו של מאיר, כשהייתי בתאילנד הרחוקה עם חבורת ילדים מעושנים, שבאופן מפתיע שמעה כל הלילה בלופ את "ארול אחד".
מאיר לפני זמן כל כך קצר, היה לנו ביד אוצר מילים שנחקקו בסלע, הקיום ומה שזה עושה לה.
מחזיק מפה שמצאתי על מדף, קורא שורה גומע דף, כישופים קטנים בתוך כל אות, שמבשרת, כמו בסרט, על הרפתקאות.
מחבק בחום את מפתי אל לבבי, סופגת קרירות זיעתי ביום שרבי, "את מזכרת נצח אוצרי",לוחש לה, "בין אהובי הוא או צרי".
בלב כבד מתחילים החיפושים, רצוי להתחבט תחילה בכמה היסוסים, בשביל למצוא אוצר בשביל כה צר, עכשיו יפה הזמן, הרגע הנכון נוצר.
דרכי מוכרת לי, למרות שהיא זרה, כמו הלכתי פעם, וזו הדרך חזרה, רואה בחור מוזר מניף ידו, כואב ונאנק, ומחייך למרות הכל, תחת אקליפט ענק.
"מה שאתה מחפש כלל אינו אוצר", חוסמים שני גברים את השביל הצר, הם אהבו אותו כמוני עד לפני שעה, ביום שנפגעה גאוותם, אהבתם גוועה.
ילדה מדלגת, חיוכה עשוי שנהב, שערה וליבה זהב, מבטה מאוהב, "לך לך לבדך בדרך ושמע לליבך, לא לשווא מפזמת, אני פה בשבילך".
מטוס טס בשמים בדממה אור קולית, טייסו אוטומטי, נשמה חשמלית, עיני נצרבה בדאגה אישית-רגשית, ונשאתי לשלום נוסעיו תפילה חרישית.
עייפתי מלכת, מחיפוש קשר ופשר וישבתי מלאכת מחשבת בצל גשר, שידע ימים יפים של גישור, פישור וחיבור, בין עמים ובתוכם והיום הוא שבור.
לילה שקט עבר בסביבה ונשאר, וחיוך ירחי מהפנט נפער, נבער. העגלה הגדולה לא נסעה בעצור, צייתנית וכנועה כמו העיר במצור.
יכולתי להמשיך להסתובב שלוש מאות שישים וחמש, מעלות השחר עד השקיעה תמשמש, כאב חד בצד, עובר ושב, רמז לי "עצור, זה כאן ועכשיו!"
מבטי נתקל במפתי המשופשפת, אור כוכבים מצויר מגלה וחושף את הסוד שידעתי, מוסר ההשכל המקוצר, המפה, השביל הדרך, הן בעצם האוצר.
חשבתי על כל האנשים, המקומות, שנאה, בגידה ואהבה, הייתי בודד וקצת עצוב, ופתאום באה לה תקווה, כי מצאתי אוצר יקר, בגילי הצעיר, ויש לי מפה ודרך וכוכב אחד, שמחייך אלי ולנצח מאיר.
אוהב אותך, מאיר, בגלל ולמרות הכל
|