פוסטים אחרונים
- מדינה בחיסון 19/8/13
- לגדול 11/8/13
- מילים מילים...יותר טובות מכל דבר אחר 4/8/13
- ילדי הכאב - בעקות סופר נני, .12.8.2012 13/8/12
- פיצה. השילוש הקדוש. טעימטורף!!!!!!!!!!!! 4/7/12
- ציצים? חסל...הגיע זמן התמ"ל! 25/6/12
ארכיון
"שרוני, אני אוהב אותך!"
אני יושבת בבית הענק הזה, בתוך סלון ענק, חציו ריק. תמונה בצבעי אדום חם ובה זוג עירום מחובר חיבור של אהבה, ציור שנתנה לי אותו ביום שישי החברה הכי טובה שלי. הכי. יושבת בבית ענק. מתגעגעת לימים בהם היית מגיע לכאן, מחבק אותי חיבוק חזק שידע אהבה אמיתית. אני מתגעגעת אליך. אתמול כשקמתי, נזכרתי בך. נזכרתי בהליכה ההיא בטיילת בתל-אביב כשצרחת בקול ענק: " שרוני, אני אוהב אותך, אוהב אותך!!". צרחת וכולם שמעו. צרחת כי רצית שאשמע זאת באמת, רצית לשמוע גם אתה. אמרת לי שאני הכי שלך בעולם הזה. הכי מבינה אותך מכולם. לפעמים זה היה לא פשוט. אתה אדם מורכב, ייצרי, מיוחד, מדהים, יפה-תואר, מטורף כמו שאני אוהבת ואהבת אותי באמת. את שרוני שלך. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך. בבית הגדול ההוא, החם ההוא, המשפחתי. לא שלי. ראיתי אותך וידעתי באותו רגע שתהיה שלי. גם אם זה ייקח שנה, אני אהיה איתך. ידעתי זאת בוודאות. וכך זה היה. אחרי שנה בה היינו משוחחים בידידות שהייתה לעיתים הופכת לקרבה סקסואלית, אחרי שנה בה למדתי לראות את האדם הקסום מתחת למסיכת הענק ששמת, אחרי שנה וחצי שלמדת להכיר את שרון באמת, רק אז- צרחת שם בטיילת, רק אז אמרת לי שאתה רוצה שנגור במושב, כמו שאני אוהבת, כמו שאני חולמת. שנעשה יוגה ביחד, נחלום את החלומות הדומים שלנו יחד, נעשה אהבה כמה שיותר, נאכל את האוכל שלך, נחבק את העבר הכואב של שנינו, תהיה שלי ואני אהיה שלך. נאהב. אני זוכרת שהיית מתקשר אליי, סתם כך, עשר דקות לפני חצות, מבקש לבוא אליי. "רק לישון לצידך, לנשום איתך את הלילה הזה". באת, ישנת וחיבקת חזק. אני זוכרת שהתקשרת באחד מימי חמישי, כשאני באמצע נקיון דירה חסר שפיות, מבקש שאבוא אליך, כדי שאוכל את המרק שהכנת. שאטעם טעם של בית. ניקיתי ובאתי. שתינו יחד את המרק הכי טעים שטעמתי בשנים האחרונות. מרק חם. כמוך. אני זוכרת שאחרי שצרחת אז, בטיילת, נסענו אליך, שתינו את היין שהמתין כבר מספר ימים. חגגנו את האהבה שלנו. אבל אז, אחרי שתי כוסות, הרגשתי קצת מוזר. תחושה שמשהו יקרה פה. שהאושר והחלום הזה, שהפך למציאות, ייעלם לו. פחדתי. פחדתי אבל רציתי. רציתי להיות איתך. כי הבנת הכי בעולם מי אני באמת. הבנת הכי בעולם את הטירוף השפוי שלי. את הילדה הזו שלא מצאה את עצמה, את הבחורה שהתבגרה והפכה אט אט להיות היא באמת. איתך זה היה חזק מכל. איתך הרגשתי הכי עוצמתית שרק אפשר. אבל אחרי שתי כוסות היין הפחד הזה בא. הרגשתי אותו ממך. הרגשתי שאתה כל-כך קרוב לאושר הזה ולא מסוגל להכיל אותו באמת.
אחרי שבוע, החלטת שאתה לא מסוגל. האהבה הזו קשה לך. אחרי חודשיים נסעת מכאן לתמיד, לצפון הרחוק ששנאת כל- כך. ברחת.
אני יושבת בבית הענק הזה. בתוך סלון שחציו ריק, מול תמונת אהבה אדומה ובה זוג עירום מחובר חיבור של אהבה.
אני מתגעגעת אליך. מאוד.
נשיקות. |
פרופיל
מילים מדברות
תגובות (33)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
משפט כביר ואני מזדהה איתו לחלוטין.
למדתי שם המון, על עצמי ובכלל.
תודה איש יקר.
כואב. שורף.
אבל, כל אדם שנקרה בדרכנו, כל חיה, כל אבן, זה כדי ללמד אותנו משהו. צריך רק לדעת להקשיב.
רק טוב ובריאות
צריך ללכת עם הפחד. אכן.
יש משהו בעוצמות האלו של החיבור, של האהבה משהו באמת מפחיד, זרקת אותי לזמנים אחרים...
בראייה לאחור הייתי מעדיפה לממש, עם הפחד, אבל הייתי מממשת.
למה חמקמקה?
כתבת אותה שחור על גבי תגובה..
מותק, אל תשכחי לעולם מהי אהבה.
זה קודם כל בתוכינו.
תודה חגיגת
לגמרי...
כל כך קשה לאהוב, לתחזק את האהבה, ליצור זוגיות ולתחזק גם אותה ולחיות כל יום בידיעה שהנה, זה הולך להתפרק.
על אהבה אחת לא התעקשתי בכלל, נתתי לה להתפוגג, על אחרת התעקשתי מאוד, אפילו כשידעתי שהיא לא בדיוק האהבה המתאימה לי וגם היא בסוף התפוגגה והיום יודעת שאם אחוש את מה שאני רוצה לחוש, אני לא אתן לזה לחמוק, ולו רק בשביל הידיעה שעשיתי הכל בשביל עצמי.
אנשים משתנים, מצבים משתנים, אנחנו מתבגרים, לכי תדעי, אולי למשהו שלא היה סיכוי לפני תקופה יהיה סיכוי היום?
תמשיכי לאהוב, זאת אנרגיה טובה לחיים.
מאחת שכבר שכחה מה זה.
יקירתי,
אני לא יודעת אם זו הזדהות או אמפתיה,
אבל תוך כדי קריאה, אני מוצאת את עצמי גם בטיילת, גם עם כוס יין, גם שותה מרק חם, גם איתך במיטה וגם בוהה בתמונה האדומה.
את המסר שלי, הבנת?
נכון שרוני?
כואב מאוד ונוגע ללב.
לא רוצה להגיד שהכל לטובה, במיוחד כשאני עצמי לא תמיד מגלה סבלנות לאמרות שפר פלצניות כאלה. אבל אני כן יכולה להגיד לך שכשזה זה, זה פשוט זה. בלי מורכבות, בלי חששות.
או זה לפחות מה שמספרים לי.
כתבת מקסים.
אני מאד מקווה שאת מדברת על הצדדים הטובים של אותה ציניות חמקמקה...
ציניות. אני אוהבת אותה ולפעמים לא סובלת אותה.
או במילים אחרות: תודה שנתת לי לראות צדדים אחרים של ציניות.
ברור שאנחנו לא לבד.
כולנו חווים את אותם דברים.
בבקשה מותק.
אך,כאב לי לקרוא ,באמת . לא בהכרח מאובדן האהבה שלך כמו מהצורה בה את מספרת על החוויה עצמה ,הידיעה הזאת שמשהו עומדת לקרות ומשהו שלא יקרה עוד לעולם -כשכל זה מלווה ברגש אהבה שהוא מהאכזרי שיש...
תודה!
באמת תודה על שנתת לי להרגיש שי עוד אנשים שחווים את החיים בצורה כזאת.
אולי בעצם אנחנו באמת לא לבד...
ממש מועדון הלבבות השבורים פה. תכף סרג'נט פפר יציץ אלי מאחורי איזה שיח...
איך יכול להיות שרוב נשות קפה דה-מרקר (וזאת לאחר מחקר מעמיק למדי) חוות שיברון לב כזה או אחר?
אנחנו כזה עם חרא (שיט, איזו הרמה להנחתה....)?
האמת היא שהכתיבה מרגיעה. בעצם, נראה לי שהיצירתיות מרגיעה: כתיבת פוסט לבלוגרית מכורה, ציור עם צבעים אפלולים לצייר/ת, שאיבת אבק בכל הבית לעקרת הבית (בעצם...לא רק לה...), נגינה של שעתיים בגיטרה לגיטריסט המהורהר...
בקיצור, מה שרציתי לומר במילים אחרות זה CHEER UP BABE.
פיבי יקרה.
תמיד כשאת מגיבה לי, אני חשה הזדהות עם כל מילה שלך.
תודה.
תודה מותק.
עד היום הייתי בכאילו הזה.
לא עוד.
אני זו אני. עם החום, הרגישות, האהבה הגדולה שבי, הייצריות שלי, אבל גם עם מעט חשדנות.
לא גסה, אבל בוחנת, מרגישה.
אהבה גם לך אורן.
יובי,
אני לא רק מקווה אלא יודעת.
תודה ואור גם לך.
תודה על כל מילה, עדנה היקרה.
תמשיכי לקוות שעוד אהבה תיכנס לחייך ותאיר את כל כולך
כתבת יפה מאוד!
לכל פגישה חדשה, בכל היכרות חדשה, צריך להיכנס בלב נקי... בנפש חפצה... ובתמימות. כאילו אף אחד לא פגע בי עד היום, כאילו לא כאבתי את כאב האהבה.
הפצעים שהותירו אהבות קודמות ישאירו צלקות שיעצבו את דמותנו.
החוכמה היא שלא ישרטו את נפשנו כך שתהיה גסה לבאים שיפגשו בנו...
הרבה אהבה,
אורן
מישהו כאן כתב ש "עדיף לאהוב ולכאוב מאשר לא לאהוב בכלל".
אולי זה נכון,
אבל אם הלב נשבר יותר מפעם אחת, אחר כך הרבה יותר קשה לבטוח.
אף אחד לא רוצה להפגע.
אף אחד לא רוצה לדמוע ולכאוב.
אחרי שנפגעים, הרבה יותר קשה לאהוב, כי הפחד יהיה שם.
הפחד להשבר, להזרק, להתנפץ.
בעבור כמה רגעים של אושר לשלם בחודשים שלמים של שברון לב ודמעות.
אם המחיר לאהבה הוא כאב, יהיו כאלה שיאמרו - בשביל מה...?
מישהי אמרה לי פעם, שאם היא היתה יכולה לצייר אהבה, היא היתה צובעת את הכל בורוד, אבל עם כתמים שחורים - לכאבים שבאים אחר כך.
תתחזקי שרון, אני מאחלת לך שלא תכאבי יותר לעולם.
כמה יפה את מכניסה אותנו לתמונת הזוג האדום, הלוהט, הבוער, החושק, האוהב, הביתי והחם, כמו בית.
כמה עצוב שאת כותבת שידעת שהוא לא יוכל להכיל את האושר הזה ולהשאר שם.
ואולי הייתם רק תמונה, תמונע, ועכשיו כל אחד מכם נע, או נלקח למקום אחר ונשאר רק געגוע.
ראיתי היום סרט טפשי בטלויזיה ומישהי שם אמרה למישהו שהתפקיד של העוזב (או אולי הנפרד ממך) הוא לשבור לך את הלב ולהרחיב אותו, לקראת האהבה הבאה שתהייה גדולה יותר...
כוכב~חיבוק~חיוך~אהבה וברכה לשבוע חדש וטוב שנדמה לי שכבר התחיל היום!
מעדנה הטרחנית
תודה ירוני היקר.
החיים הם מסע.
לטוב ולרע.
כל העניין הוא באמת לחוות אותו עד תום.
וכזאת אני..
נשיקות.
יש כאלו שחוששים מאהבה, בגלל הכאב שלעיתים מגיע אחרי שהיא מסתיימת.
אני מאמין שעדיף לאהוב ולכאוב מאשר לא לאהוב בכלל.
מאחל לך שבפעם הבאה זה יסתיים אחרת.
נינה את מקסימה.
הראי פנייך. הן לבטח יפות כמו פנימיותך.
תודה.
היי שרונה,
נורא נהנתי לקרוא את זה, אני מתחברת לכל מילה שלך..
לצערי אני הבנתי שדווקא אהבה כזאת לא יכולה להתממש, היא חזקה מידי.
החיים והמציאות לא יכולים להכיל אותה.
עצתי אלייך השמרי, גם כשאת מאוהבת שמרי הרבה מקום לעצמך, רק ככה זה עובד, הלוואי וזה היה יכול להיות אחרת.
אני מכירה את הבריחה הזאת שלו, חוויתי את זה על בשרי, אנשים נבהלים מהעוצמה הזאת, לא יודעים איך לקבל אותה.
שולחת לך חיבוק והצלחה בהמשך...
נינה
מקבל את האהבתך באהבה גמורה,
שנאמר יתברך המברך....
תגובה ביקורתית למרות שברור לי שהתכוונת לטוב.
יקירי,
החיים מלאי שמחה, כאב, אושר, עונג, עצב ועוד.
קראת כאן פוסט קצר. חלקיק חיים, אבל ספרת לעצמך את סיפור המסגרת שבהחלט לא קרוב למציאות שלי.
בדרך כלל התגובות הן מרחשי ליבו של המגיב. אולי חווית חודשי המתנה מנטאלית וטחינת דברים, לא יודעת...
מקווה בכל ליבי שלא.
בכל אופן, כשאוהבים מישהו וזה באמת חזק, ישנם רגעים בהם הזכרונות צפים.
זה היה אחד כזה.
ויש לי המון כאלה. שמחים, עצובים, מענגים, כואבים.
אלה החיים.
כאדם שכתיבה היא פרנסתו ונשמתו, אני גם מעלה אותם על הכתב. את רגעי החיים הללו.
מאחלת לך אהבה לעולם.
תודה.
למה לשבת ימים, חודשים, לחשוב, להרהר,
ליטחון את הדברים,
לכתוב מיכתב, שיר, בצורה עמוקה ביותר,
ולא לגעת עם שניי ידיים בדבר האמיתי,
איך את יודעת? מה את יודעת?
מה שאת מרגישה זה את הפחדים שלך,
את פגיעות כישלונות העבר,
אנשים צומחים לא רק במובן הפיזי אלה גם במובן הנפשי הקוגנטיבי שלהם,
תיגעי, תבדקי, ואחר שתדעי ממנו אז תדעי,
אל תשערי השערות, אנחנו בני אדם והיופי של להיות בן אדם,הוא היכולת להרוס והיכולת לתקן,
תני לו לך לשניכם את הצ'אנס,
את משערת את לא באמת יודעת....
מאחל לך הכי טוב ועוד....
אני יכולה גם לצלצל, לשלוח סמס. אבל האהבה הזו לא תמומש לעולם.
כמו שידעתי שאחרי שנה נהיה יחד, גם עכשיו אני גם יודעת. שלא.
תודה ניצה יקרה.