10 שנים אני שומעת על פריחת הכלניות בעונה הזו. היום נסעתי לחפש את האדומות - אדומות האלה ולא ראיתי אף לא אדומה אחת לרפואה. היינו קהילה שלמה של מאוכזבי כלניות שחזרו כלעומת שבאו. למרות האכזבה היו לנו כמה רגעים חמודים שהעניקו לנו זוג תאומים קטנטנים אשר רצו בתוקף ובתשוקה ללטף את הכלבה החומה והרועדת שלנו. (פינצ'רית...אלא מה?)...עמדתי שם מתבוננת בזוג התאומים המתוק והנואש לליטוף הכלבה, התבוננתי באינטראקציה המיוחדת שבינהם ונזכרתי בסיפור הבא:
טיסה 344 מניו יורק למילנו עמדה להמריא תוך רבע שעה. הנוסעים היו חגורים וישובים במקומם, המנועים נהמו במלוא אונם ברעש מחריש אזניים ומרגיע האומר : "הכל עובד"..ויחיאל חשב לעצמו שוב. בפעם המאה, אולי האלף.. "לעזאזל עם הטיסות האלה, אני שונא לטוס, מחליט ונשבע לעצמי שבפעם הבאה, אני לוקח שייט באיזו אניית פאר. הרי ישנן אנייות נהדרות הנוסעות כל השנה מאיטליה לכל כיוון..לישראל, לארה"ב, .ליוון.אמנם, זמן ההגעה ארוך מאד, אך כשאהיה באניה..לפחות, לא ארגיש מתרסק באויר, לא אהיה תלוי בגלגל שלא יורד לקראת נחיתה. כי מה כבר יכול לקרות לי כשאני שט? מקסימום, איזו מחלת ים קצרה אותה עוד אפשר לסבול. ואם צריך לקרות משהו ממש חמור, שריפה או תאונה אחרת....טוב, נו, באנייה הזמנים הינם ארוכים יותר. גם אם האניה עומדת לטבוע, יש תמיד סיכוי לעלות על אחת מסירות ההצלה או לצוף בעזרת המצוף האישי שלי...טיטניק של ממש, כזו שטובעת תוך דקות, הייתה רק אחת..ומזמן..ובכלל, היום בעזרת מסוקים וציוד משוכלל אחר, אפשר היה להציל נוסעים רבים גם מהטיטניק..אילו מחשבות "עליזות" עולות במוחי...לא היה מזיק לי איזה פרוזק קטן ועגלגל.... אין ברירה, נעבור רק את הטיסה הזו, בתוך הציפור המכנית והמפחידה, ליד הנוסע המעצבן והדוחה הזה שכל כך דבוק אלי , (רואים לו את השערות באף).. רק עוד טיסה, ממחר אני כבר שט. ממחר, רק ים או יבשה. ממחר , חופש, ממחר אויר לנשימה...חופש והרבה שמוליק...16 שנים אנחנו חיים בנפרד, הגיע הזמן להתאחד מחדש עם הנשמה התאומה שלי. אבא ואמא עליהם השלום היו שמחים לדעת זאת למרות שבוודאי לא היו שמחים לדעת שאני עוזב את מריקה והילדים לשם כך..".יחיאל עצם את עיניו, ניסה לשכוח את שעות הטיסה שלפניו ולראות בדימיונו את המפגש הגורלי עם מריקה, המפגש שיהיה האחרון בינהם, את הפרידה ממנה, את הלילה האחרון שלו בבית.
---
"אני עוזב אותך מריקה , עוזב את הבית , אמר יחיאל בקול דורש משהו לאשתו המסתובבת אי שם בין המטבח למזווה. עוזב אותך לתמיד, נמאס לי..אל תביטי בי בעיני החתול הכעוסות שלך, הן לא משאירות עלי רושם. לא עוד. "
מריקה, ביובש, כמעט בשיוויון נפש שאלה "מתי?" ויחיאל, "מחר בבוקר. אני נוסע לאנקונה ושם עולה על אניה ליוון. ביוון אעבור את החגים, אולי אשאר שם לזמן מה עד שאחליט את אשר ברצוני לעשות בחיים. בינתיים, נראה לי שאני חוזר לישראל.. איטליה היא ארץ נהדרת אך אני לא מאושר כאן...חסרה לי השמש, אויר הארץ, הרעש הישראלי, השפה, הבלגן..ובעיקר חסר לי שמואל.. אנחנו צריכים זה את זה...בעיקר עכשיו..
את והילדים לא צריכים לדאוג, את החנות מכרתי , בבנק ישנה הוראת קבע חודשית עבורך ועבורם. אין לך דאגות בחיים מריקה. אתם מסודרים." (אלוהים האשה הזו אף פעם לא מתפרצת, לא בוכה, ...ואני שדאגתי מהפגישה הזו...)
"יכלת לחכות עד אחרי החגים יחיאל, הילדים בחופשת קריסמס ארוכה. מה החיפזון הזה? 15 שנים סבלת ופתאום זה לא סובל דיחוי?" "זה לא עניין של דיחוי, אני מרגיש חנוק ומחוק וכדאי שאצא מכאן לפני שאמות מצער, התקף לב או סתם התקף חרדה מעודף שנאה עצמית. אני חייב להסתלק מהחיים האלה..כלום לא תוכלי לעשות כדי לעצור אותי. אני הולך, נקודה!"
יחיאל קם ממקומו, הלך לחדר השינה המסודר והאיטלקי שלו ("אהבתי יותר את המיטה שלי בטירונות בשיבטה"), ארז מזוודה בגודל בינוני, ("רק בגדים אינטימיים וכמה טישרטס...ממלא אני שונא את החליפות האיטלקיות המרובעות האלה") אסף את מסמכיו , לקח את עצמו ואת חפציו לחדר האורחים האלגנטי, הפעיל את המערכת המשוכללת, זימזם עם הדיסק של אחיו המנגן בקונצרט לצ'לו ותזמורת בהיכל התרבות, התיישב ליד שולחן הכתיבה העשוי עץ מהגוני משובח, פתח את המגירה העליונה, הוציא בלוק מכתבים ועט איטלקית יקרה, (מה עשיתי בחדר הזה כל כך הרבה שנים?)הדליק את מנורת השולחן המעוצבת והחל לכתוב מכתב לשמואל, אחיו התאום החי בישראל. מריקה ראתה אותו כותב. התהלכה בבית בין החדרים מוטרדת מאד אך מאופקת מאד כיאה לאיטלקיה צפונית מחונכת היטב. מידי פעם, הלכה לבדוק את הילדים הישנים שלווים בחדרם, מידי פעם ניסתה להכנס למיטתה ולישון אף היא אך ללא הצלחה. קמה, לבשה מחדש את חלוק הוורסצ'ה הפירחוני ושוב ירדה לקומה התחתונה ושוב שוטטה ועדיין ראתה את יחיאל, אהוב ליבה משכבר הימים, אהוב ליבה המזרח תיכוני...עדיין כותב.
"הוא עוד יחזור, חשבה, יקח לו חופש, יבלה טיפה, יתגעגע לילדים, לנוחיות, לעיסוקי המוסיקה שלו , לשלווה האיטלקית, לפסטו שלי, לסקס האיטלקי שלנו כפי שהוא מכנה את "זה," יתגעגע אלי ויחזור. אין טעם לעשות סצנות עכשיו, צריך לתת לו ללכת, אך הוא יחזור. ורק לקראת בוקר, במחשבה אופטימית זו הצליחה מריקה להרדם ולישון שינה מוטרפת, מופרעת.
---
מריקה התעוררה בשעה 11 בבוקר לקול ילדתה המפציר בה להתעורר..."ממי, ממי, קומי, יש איש בדלת, הוא רוצה לדבר איתך....הוא מתעקש לדבר איתך.."
מריקה קמה ממיטתה, עייפה, טעם חמצמץ של לפני צחצוח שיניים בפיה, אפור בנשמתה אפור כצבעו של החורף המילנזי שבחוץ,לבשה שוב את החלוק הפירחוני, את נעלי הבית הפרוותיות שלה, החליקה בידה על שערה הסתור וניגשה לדלת הכניסה שם חיכה שוטר איטלקי לבוש במדים מוקפדים, חמוש בעמידה נוקשה ועיניים סתמיות ואמר: .
" את הגב' מריה רוסי בארנע?" מריקה הנהנה קלות. "מצטער סיניורה רוסי, אני מצטער לבשר לך שטיסה 344 מניו יורק למילנו התרסקה לא הרחק מחופי הולנד הלילה.. על הטיסה היה בעלך, יחיאל בארנע..מצטער לבשר לך שאין ניצולים מטיסה זו. לא ברור עדיין מה קרה ואיך זה קרה, אם זו פעולת טרור, תקלה טכנית או טעות אנוש. בטיסה זו, יחד עם בעלך היו 250 נוסעים, ו11 אנשי הצוות ואפסה כל תקווה למצוא.....ו...מריקה התעלפה...
---
בשעה 11, שעון מקומי, בתל אביב, מתעורר שמואל ברנע משנתו, קורא לחדווה אשתו, קורא לה שוב קצר רוח, ליבו דופק בחזקה, כולו רוטן וכעוס ומתחיל לספר לה בבעתה על החלום המוזר אשר חלם על יחיאל אחיו. חלמתי שהוא עזב את הבית, עזב את מריקה. סגר את החנות, לקח לו קרוז באניה מאנקונה ליוון ופשוט הלך לו. "תגידי לי חדווה..את חושבת שאני צריך פסיכיאטר או משהו? אולי פרוזק? אולי כל מה שאומרים על מוסיקאים מטורפים נכון ביסודו? אולי הגזמתי עם הצ'לו שלי? המוח שלי נשרט? למה שאחלום כזה חלום הזוי, על אחי, שבוע לפני המסיבה הגדולה שלו ושל מריקה...מה קורה לי במוח? מאיפה מגיע חלום שכזה על הזוג המאושר ביותר שאני מכיר בגלקסיה הזו.. ולא סתם חלמתי, חדווה,..נשבע לך, שמעתי אותו מבשר לה שהוא עוזב. שמעתי אותו באזניים שלי, ראיתי אותם, היא עם החלוק הטווסי, המגוחך שלה מסתובבת בבית כמו אריה בסוגר, ראיתי אותו כותב לי מכתב כשברקע מתנגן הדיסק האחרון שלי, אפילו ראיתי את הילדים שלהם ישנים בחדרם. המלאכים הקטנים האלה....אני מרגיש רע חדווה, מתפוצץ לי הראש, זה נראה אמיתי מידי..המזל שלי הוא שאני יודע שהכל בסדר שם ושהוא חוזר מחרתיים הבייתה מארה"ב.. חדווה, תעשי טובה תחממי מים, אולי קפה חזק יעזור קצת...אני הולך לשטוף פרצוף ולבדוק דואר לרגע, ..תקראי לי כשמוכן הקפה?.....
שמואל הדליק את המחשב ופתח את האאוטלוק אקספרס. שתי הודעות חיכו לו בתיבת הדואר שלו.
"שמואל יקר, קשה לי לדבר לכן אני כותבת לך. בטיסה 344 מארה"ב, זו שנפלה הלילה בחופי הולנד, ישב יחיאל. הוא הקדים את הטיסה, כנראה רצה להפתיע אותי לקראת יום הנישואין שלנו..מצטערת, נדבר אחר כך..,אוהבת – מריקה." שמואל, המום וחיוור הקליק אוטומטית עם העכבר על המכתב השני. מכתבו של יחיאל:
"שמולי שלי יקר, החלטתי להקדים את הטיסה הבייתה ביומיים. כמו תמיד, אתה הראשון שיודע על הקורות אותי, כפי שקורה בדרך כלל בין תאומים שכמונו. אני מקדים לחזור היות ועלי לדבר עם מריקה. אני עוזב את הבית. לתמיד. למרות שכל העולם רואה אותנו כזוג המאושר ביותר בתבל, אני עוזב. מרגיש שם נורא. זה נהיה עניין של חיים ומוות עבורי. אני חייב לומר לה זאת כמה שיותר מהר ולפני יום הנישואין שלנו. נוסע מחר לאנקונה, משם אני נוסע באניה ליוון. אהיה שם זמן מה, אחר כך אגיע לתל אביב, אליך ואסביר לך הכל.
בינתיים אח שלי, אני מקווה שלא היית עסוק מידי עם הקונצרטים שלך והלכת היום, כמתוכנן לרופא שלך, לבדיקת האלקטרוקרדיוגרמה החודשית..מקווה שאתה לא מפוזר מידי ולוקח את התרופות בזמן, בקיצור שמולי, מקווה שאתה מטפל בעצמך, אתה יודע, אני עדיין צריך אותך בסביבה. אני עדיין צריך אותך לידי.
באהבה, יחיאל.
נ.ב...זהו יום של החלטות וביצועים..החלטתי שזו תהיה הטיסה האחרונה שלי בחיים. מעתה והלאה, רק ים או יבשה וכמובן חופש והרבה אתה. כן, שמולי, אני נשאר בארץ. נשאר איתך.
שמואל קם מעוות כולו מקרטע לעבר דלת החדר..כאב חד פילח את גופו לשניים, "אוי, חדווה" זעק ללא קול..."חדווה...יחי...." ואת הקפה שלו הוא כבר לא שתה.
|