כשאני חושבת על ציבור הבלוגרים ועל חזותם, אני מתארת לעצמי כמה וכמה סוגים של עוף מוזר זה:

1. יש את הללו הישובים להם אל מול המחשב, כאילו בזה הרגע הם עורכים את חוזה תנאי העסקתם בחברת אייפל, כאשר הם עוטים ארשת חמורת סבר על פניהם ולעיתים אף ארשת חרדה משהו וכשהם לוחצים על מקש הסנד נראה על פי רצינותם שבזה הרגע סגרו את עיסקת חייהם.

2. יש את אותן בחורות צעירות וקלילות, המקלידות בהסח הדעת תוך לעיסת מסטיק מרוסק מנשיכות, רגל אחת מקופלת על הכיסא ובאמתחתן נושאים רמי עולם כגון: "מצ'עמם לי, לטיפולכם", או "על אה ועל דה כזה כאילו", או "בייוש ממני עוזבת הבלוגיה הכרונית המבקשת מכם להחזיק אותה".

3. יש גם את הוגי הדיעות, אותם שישובים על זקנם (יש גם נשים עם כזה), מקטרת בפיהם (בדרך כלל מקטרת שלום), ומוזה במוחם המהביל ובכלל כל ישותם זועקת: "היצ'קוק" והם מחברים דברי הגות ואנקדוטות פילוסופיות על העולם.

4. יש את אלו שקשה לדמיין, כי עננת עשן סמיכה וסרחנית אופפת אותם מכל עבר ותמיד באיזורם הראות לקוייה (סוג של אביך ושרבי), הם בדרך כלל אוהבים לעשות עמידות ראש ולפעמים לשבת על קברי אבות האומה בשדה בוקר למשל וללעוס גת, או עשבים אחרים, הם אוהבים לכתוב, מאוד אוהבים, אך יש לקורא בלוק על הבנת הבלוג שלהם, כי הם מאוד אינדוידואליסטים כאלה.

5.יש עוד רבים וטובים...ופחות, אין סוף סוגים..

אבל אני? איפה אני בכל המארג הזה? אני יושבת לי כאן בסלון ביתי הניצב ביישוב שלא מסומן אפילו על המפה (כן אני מחוץ לעולם), משדרת עסקים כרגיל, משחקת אותה אינטלקטואלית, כאשר בעצם מאחורי, עדר ילדים חתול ולפעמים גם בעל מבקשים שאעצור...אבל אני כאן, אתם הסיגריה שלי, אליכם אני נמלטת כאשר השיגרה מאיימת להטביעני, כאן אני בדיוק מה שהייתי יכולה להיות בלי שיגרה ואת זה שאני גם אמא ושאת הפוסט הזה כתבתי כבר שלוש פעמים לאחר שהקטנה גילתה את כפתור הדיליט, הסתרתי עד כה בשם פאסון הדיווה.

ועכשיו לא נותר לי כי אם ללחוץ מהר על מקש הסנד, בטרם אמחק שוב מעולם הוירטואלים המכורים (כי אם אינך בסנד, אינך קיים).

תודה לכם סיגרייה שלי

מצטערת שעישנתי במקום ציבורי

גלית.

נ.ב.: אתם מוזמנים להכנס לקובץ האודיו, הכנתי לכם הפתעה נוסטלגית מלאת נפטלין.

הנאה.