ביום שישי החולף התפרסמה כתבה גדולה במוסף הארץ על מסעותיו של אביגדור ליברמן ברחבי ישראל.

גולת הכותרת של הכתבה היתה ביקורו בנצרת עילית, ביקור בו נתקבל בקריאות מלאות התלהבות של תלמידי בית הספר התיכון המקומי: "מוות לערבים".

בנות, אינני יודע בדיוק איך לומר את הדבר הבא, ואני גם יודע שאחרי שאטיל את הפצצה יחסינו כבר לא יחזרו להיות מה שהיו, אבל אני מרגיש שלא אוכל לשמור עוד את הסוד הזה לעצמי, וגם לצפות שתהיו גלויות איתי בעצמכן.

ומכיוון שכך, ומכיוון שכל הנסיונות לרכך את המכה סתם יגררו עוד מבוכות וכעסים וסיבוכים מיותרים, אני פשוט אגיד את זה בצורה הכי פשוטה והכי מהירה שאפשר, ממש כמו שמורידים פלסטר לילד קטן: אני מנצרת עילית.

פשוט ככה, אני מנצרת עילית.

בעיניים עצומות אני יודע איך נראה בית הספר התיכון המקיף על שם משה שרת, כי ביליתי שם שש שנים ארוכות. אם איזה נער צועק שם עכשיו "מוות לערבים", אני שומע בדיוק איך הקריאה הזאת מהדהדת במסדרונות. ולא כל כך בגלל שצעקתי את זה בעצמי אי פעם, אבל אני זוכר מצויין את טניה המורה למתימטיקה צורחת עלי במסדרונות על איך העזתי לקבל 100 עגול בבחינה בבגרות, בשעה שהיא הגישה אותי על מגן של 57 בלבד, ועכשיו המפקח על לימודי המתימטיקה במחוז הצפון יקרא לה לבירור.

באמת הייתי לא בסדר.

אני זוכר את העיירה המנומנמת הזאת, שמיטב בניה ניעורו עכשיו כדי לאחל לערביי ישראל חיים קצרים מאלה שהם עצמם מייחלים להם. אני זוכר אותה בעיקר כמקום אפרורי שברוב ימות השנה מנשבות בו רוחות איומות. אני זוכר את התחבורה הציבורית - ארבעה קווים בסך הכל, 1, 2, 3 ו-5 (שנים ניסיתי להבין למה אין קו 4) - שהיתה שייכת לחברה ערבית מהעיר נצרת, העיר שהעניקה לנצרת עילית את המקור לשמה, ושעכשיו מתבקשים תושביה ללכת לעולמם בהקדם כדי לפנות לנו יותר מקום.

אני זוכר את רופא הילדים מבית החולים הצרפתי דוקטור דיאב שהיה מטפל בנו כשהיינו קטנים, ואת רופא השיניים דוקטור זריק, שהמשיך לטפל בשיניי גם בשבתות בהן הייתי בא הביתה במהלך שירותי הצבאי. בלילות של אותן שבתות היינו יושבים אצל מחמוד הזקן ליד סיבוב ציפורי, אוכלים חומוס ושותים עראק עד כמה שהמשכורת הצבאית איפשרה לנו. בחנוכה היינו קונים סופגניות עם ריבה אדומה שהכינו לנו הערבים בקונדיטוריות של העיר, שקראנו לה תמיד משום מה "נצרת למטה", ואם היו באים אלינו אורחים מחו"ל אז היינו לוקחים אותם לשוק ולכנסיית הבשורה, שיראו כמה יפה בארץ.

אני זוכר את מסעדת דיאנה הרבה לפני שדוחול נהיה נציג המגזר בסלונים התל אביביים. אבל בלאו הכי עכשיו הוא חזר להיות סתם ערבי.

אני זוכר את כל הילדות שאהבתי. אני זוכר את אלה שהחזירו לי אהבה, אבל הרבה יותר את אלה שלא. כי מהו התענוג לעומת הכאב בשביל הזכרון האנושי.

חבר אחד שלי שכר שם פעם דירה מעמידר בתשעה דולר לחודש. תשעה דולר! את החוויות הכי יפות שלי אספתי שם. הכל היה אופטימי. היה נדמה לנו שתיכף נהיה להקת רוק ממנצ'סטר, כי האפרוריות בחוץ היתה אותו דבר. אבל לנגן לא ידענו, כי במתנ"ס היו רק שני חוגים: ג'ודו או סייף. שני ענפים מאוד יעילים, אגב, אם אתה נדרש להרוג ערבים.

השנים היו טובות בסך הכל. תל אביב היתה רחוקה כמו לונדון, וכמו לונדון גם היא לא חיכתה לאיש מאיתנו. היו לנו הרבה חלומות, שרובם הסתובבו סביב המחשבה שנצליח להסתלק מהעיירה יום אחד. וזה היה אחלה, כי ככה התגשם לרובנו לפחות חלום אחד. לא נותר לי משם אלא חבר ילדות אחד, ואם מזמינים אותי לכנס מחזור אני אף פעם לא נוסע. מי שהיתה הילדה הכי יפה בנצרת עילית בלאו הכי נהרגה בתאונת דרכים כבר לפני שנים, וכך שמרה על עלומיה לנצח. כל האחרות - שיאריכו ימים, אני אשמור את עלומיהן למענן אצלי בזכרון.

הדבר היחיד שאני ממש ממש לא מצליח לזכור, זה שהיה למישהו מבט של רצח בעיניים.

אבל על דברים כאלה בדיוק אמר הרקליטוס כבר לפני 2,500 שנה: הכל זורם.