אני רואה את א', לא זאת שאתם חושבים, והלב שלי נקרע. אני לא חושב שאני יכול לעזור לו, להקל עליו, ולו במעט, את הכאב. הוא מבוגר ממני, אנחנו חברים טובים, קרובים, ובכל זאת אני חש, וגם הוא, חסרי אונים.

הוא נמצא, כמו כולנו, במסלול התנגשות בלתי נמנע עם המוות, אלא שאצלו הכל נראה קרוב ומוחשי יותר, ואני חושש שאין בכחי לעצור, להרחיק או למנוע את האסון. אנחנו לא מדברים על זה, מכיון שמה יש כבר להגיד למי שאיבד בחיים שלו כל כך הרבה מיקיריו. את אבא שלו הוא איבד כשהוא היה נער בן 13, לאחר שנות חרדה מסויטים, בגלל מחלת הלב שלו.

אחר כך, כעבור שנים, כשהפצעים כבר הפכו לצלקות שכמעט התאחו, והם לעולם אינם מתאחים לגמרי, נפטרה אחותו בפתאומיות, מדום לב. מותירה משפחה, בעל וילדים קטנים.

כעבור מספר שנים, כמו בטרגדיה יוונית, בדיוק באותן נסיבות, נפטרה אחות נוספת. דום לב. בעל. ילדים קטנים.

אחר כך הגיעו כמה שנות הפוגה. שלושת האחים שנותרו, והגיס, הבעל של האחות היחידה שנותרה בחיים, פיתחו והרחיבו את עסקי הטקסטיל שלהם שהותיר האב, נושאים על כתפיהם את עול הפרנסה של כל המשפחה המורחבת. משפחה מלוכדת, אהובה ומעורכת מאד, שאת רוב כספה, ואני לא מגזים, חילקה לצדקה.

אבל מחלת הלב של האח הבכור הלכה והחמירה. הוא נכנס למשטר התנהגות קפדני  בנסיון להאריך את תוחלת החיים ולשמור על השארית שלהם. אוכל בריא, פעילות גופנית קלה, המנעות מנסיעות רחוקות, מטיסות, מעישון ושתיית אלכוהול. כל מה שכתוב בספר.  ואז, אולי כפעולת ראווה אופיינית ומלאת הומור של אלוקים, אצל האח השני, הבריא, התגלה גידול במח.

שלש שנים, בערך, הוא נאבק במחלה. בתחילה הוא עוד שמר על אופטימיות, ואמנם לאחר ניתוח אחד, מוצלח, חל שיפור, נסיגה, הגידול נעלם. איזה אושר זמני. בחיים הכל הוא רק זמני.  חדשים ספורים של אושר וחלומות. ואז זה חזר, בגדול. ושוב ניסרו לו את המח, ומה שנותר ממנו היה רק צל חיוור וקלוש של דמותו המרשימה, עם העיניים הכי מחייכות בעולם.

השלב הבא היה דעיכה איטית ושקיעה לתוך עולם מעורפל, הזוי וסהרורי, שהותירה רק כמה מבני המשפחה הקרובים מלאי אופטימיות, תקווה וביטחון, שיתרחש נס. אבל ניסים, כצפוי, לא התרחשו.

בנתיים, איך לא, חלה החמרה נוספת במצב הלב של האח הבכור, וכשפתחו את בית החזה שלו כדי לשתול לו לב חדש, כלי הדם היו כה מצומקים וחלשים, שעוד לפני ההשתלה הוא נפטר מאבדן דם על שולחן הניתוחים.

למחרת השבעה, בערב תשעה באב, נפטר האח השני.

בפעם הראשונה בחייו א' נותר לבד. יש לו אמנם משפחה אוהבת משלו, אשה וילדים. ונותרה האחות. והגיסים. חלק מבנותיו נישאו, אבל הכאב כבד וקשה מנשוא. והוא שותק. הוא שוקע לפעמים בפרצי מרץ בעבודה. אבל משהו באור עיניו כבה. אין כבר את הניצוץ, את הזיק שהיה שם תמיד.

והוא מזניח את הבריאות. כולסטרול, לחץ דם, בעיות בכבד. הרופא מדבר איתו, מתחנן שיקח את עצמו בידיים, שלא ישתה, שלא יעשן. אין עם מי לדבר.

זה לא שהוא רוצה למות. אני מכיר אותו. הוא אחראי, הוא חולם לחתן את כל הילדים, לראות אותם מאושרים, להזדקן ולרוות נחת. אבל גם לא אכפת לו כל כך למות.

יותר מדי אנשים, הכי קרובים אליו בעולם הלכו. חלפה שנה מאז שטמנו אותם באדמה התחוחה, מאז כיסו אותם ברגבים לוהטים ולחים מדמעות, ולפעמים נדמה לו שהם קוראים לו, להצטרף.

והוא מריח את הפיתוי.